יכין הבית והעליה של שנים בית של א' ועלייה של א': שניהם חולקים כל א' יטול כפי גובה כתלים: בעצים ובאבנים ובעפר ר"ל הטיט והסיד, ואפי' הא' מוחזק, טכ"פ שותפין קודם שחלקו אין להן חזקה זה על זה במילי דשותפות, היכא דלית ליה מגו דהחזרתי או לא נטלתי [קע"ט א']: ורואים אילו אבנים הראויות להשתבר דבנתרועע העליון ונפל למרחוק [ונקרא בחבטא], ונהרוס התחתון עמו, אז העליונים דרכן להשתבר ביותר, ובנתרועע התחתון, ועי"ז נכבש העליון ג"כ ונפל [ונקרא בחבסא], אז התחתונים דרכן להשתבר ביותר. ורישא דחולקין מיירי באי אפשר לידע איך נפל: אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו שנשארו שלימות, או שהן גדולות ורוצה ליטלן, ואפילו יטעון אידך איני יודע: נוטל מיירי בהודה חבירו במקצת השלימות או הגדולות, והרי מדהודה במקצת חייב שבועה דאורייתא, ואינו יכול לשבע על השאר שטען עליהן איני יודע, ומדהוה לי' למידע, דהרי במורגל כל א' מכיר אבניו, להכי משלם. אבל בלא הודה, נשבע היסת שאינו יודע וחולקין: ועולות לו מן החשבון ר"ל דאידך נוטל שלימין כנגדן, ואפילו אינן גדולות וטובות כאלו שלקח הלה [קס"ד]: הבית והעליה של שנים מיירי בהשכיר התחתון עלייה שבביתו לאדם א', וא"ל עלייה "זו מושכרת לך, דמדאמר" זו, לפיכך בנפל אינו חייב ליתן לו עלייה אחרת [כלעיל פ"ח מ"ט]: נפחתה העליה שהתקרה שדורסין עליה בני עלייה, נפחתה ד' טפחים מרובעין [שי"ב]: הרי בעל העליה יורד ודר למטה עד שיתקן לו את העליה דמדהשכיר עלייה שע"ג בית זה, שעבד הבית לעליי' שעל גביו: רבי יוסי אומר התחתון נותן את התקרה הן הקורות והקרשים שעל גבן: והעליון את המעזיבה השוכר נותן הטיט הטוח ע"ג. וצ"ל שעשיית המעזיבה אינה מעשה אומן, דאל"כ הרי המשכיר חייב לעשותה כלעיל [פ"ח מ"ז]. והלכה כת"ק. וי"א כר"י [שי"ד]. מיהו בשותפין ממש, אין על התחתון לתקן רק קלקול הכתלים שמהתקרה ולמטה, אבל התקרה והגג ושאר הכותלים, הכל על בעל העליי' [קס"ד]: הבית והעליה של שנים בית לזה ועלייה לזה: אמר בעל העליה לבעל הבית לבנות הכותלים התחתונים: הרי בעל העליה בונה את הבית התחתון: ודר בתוכו עד שיתן לו את יציאותיו ואז יצא ויבנה העלייה: רבי יהודה אומר אף זה דר בתוך של חבירו צריך להעלות לו שכר דס"ל כל שזה נהנה אף שזה אינו חסר, חייב לשלם ואם לא יתן לו הו"ל רבית בעבור המעות שהוציא בבניין ביתו. [דאף שמשחיר כותליו. נ"ל דאע"ה מחשב זה לא חסר, דביתא מתבא יתיב [כב"ק דכ"א א'], ולפיכך הנאת התחתון יתירה על חסרונו]: עד שיתן לו את יציאותיו דאז ע"י שגמר גם העלייה, לא מחשב תו נהנה [ואף דנהנה שא"צ לעלות. נ"ל שנחשבת מועטת נגד מה שמרוויח הלה שביתו מיושב, כמש"ל]. מיהו כששניהן ממאנין לבנותו, נוטל התחתון ב' שלישי הקרקע והעליון שליש א' [שם]: וכן בית הבד בית לעצור הזיתים: וגנה אחת על גביו בית לזה וגיגה לזה: ונפחת ד' על ד' טפחים בתקרת הבד: עד שיעשה לבית בדו כיפין [געוועלב], שיתן העליון עפר ע"ז ויזרע: שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור מלשלם דאנוס הוא [תט"ז א']: חייב בהזיקו בשעת נפילה חייב משום אשו, ובהזיקו אחר הנפילה, חייב משום בורו [שם]. מי שהיה כותלו סמוך לגנת חבירו נקט גינה, דבחצר מסתמא שניהן בנוה, מה שאין כן גינה [כב"ב פ"ק מ"ב]: ונפל לגינת חבירו: ואמר לו הגיעוך שלך יהיו, ותפנה אותן: אין שומעין לו כשאין זה רוצה: משקבל עליו ופינן בפניו [קס"ו]: השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש ללקטן בשדהו: ואמר לו תן לי שכרי ואמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו דשכיר אינו משתלם רק במעות. מיהו בא"ל כן במילי דמאכל, רשאי [של"ו]: משקבל עליו ועשה משיכה או הגבהה, או שהוא ברשותו, וסגי בהכי, מדכבר חייב שכרו: המוציא זבל לרשות הרבים המוציא מוציא והמזבל מזבל תיכף כשיוציאו לר"ה יהיה א' מוכן להוציאו הזבל להשדה לזבלה [ועיי' ב"ק פ"ג מ"ג]. אין שורין טיט ברשות הרבים שדרך לשרותו ימים רבים: ואין לובנין לבינים מדיש בו שהוי, שכך היה דרכן, ששוטח הטיט כעובי הלבינה, על קרקע חלקה, וחורץ בהטיט השטוח, חריצות אילך ואילך כמדת הלבנים, ומניח מן עד שיתיבשו: אבל גובלין טיט ברשות הרבים לתתו מיד בבנין: אבל לא לבינים ברישא אסור עשיית הלבנים בר"ה, וה"ק דאפילו רק לגבול הטיט ללבנים בר"ה ולעשותן בחצירו נמי אסיר, אף דגבול לבניין שרי, דגבול הטיט ללבני' צריך שיהוי טפי מגבול הטיט לבניין: והבונה בונה תיכף כשיביאן ישקען בבניין: רבן שמעון בן גמליאל אומר אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום בר"ה, ופטור כשהזיק. ואע"ג דלעיל] ב"ק פ"ג מ"ג] ס"ל דאף המקלקל בר"ה חייב בנזקו, נ"ל דהתם במזבל בר"ה שהוא רק להרווחא, וכן כל הדומה לזה, אבל הכא שעושה לצורך בניין ביתו, הרי כל א' צריך לכך כשיבנה ביתי ולהכי מחלו זל"ז, וקיי"ל כת"ק [עי' ב"ק פ"ג מ"ג וח"מ תי"ד]: שתי גנות זו על גב זו של שני אנשים וסמוכות זה לזה זה בהר וזה בבקעה, וההר זקוף עד שאי אפשר לזרוע על שפוע מדרונו: והירק בינתים על זקיפת המדרון צמח דשא: רבי מאיר אומר של עליון מדצומח מעפרו: רבי יהודה אומר של תחתון מדגדל באוירו: רואין מהיכן ירק זה חי מאיזה עפר יונק. אמר רבי שמעון כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול מבלי שיצטרך להסתכן: הרי הוא שלו והשאר של תחתון דס"ל כר"מ, רק כשאין יכול לפשוט ידו וליטל, הפקירו לגבי התחתון, שגנאי לו ליטל רשות מחבירו ליכנס לגנתו וליטלו דרך סולמות, ומה"ט לא אמרינן איפכא כל שהתחתון יכול לפשוט ידו וכו'. ליתא דדוקא עליון כשירצה ללקוט שאר הירק צריך עכ"פ לבוא כולו תוך אויר גנת התחתון, והו"ל גנאי לו ליטל רשות ממנו, משא"כ תחתון כשיעלה לשם בסולם אין שם גנאי. וקיי"ל כר"ש [ק"ס]:

מלכת שלמה הבית והעליה וכו' עד סוף סימן ג' ביד פ"ד דהלכות שכנים. ובטור ח"מ סימן קס"ד: שניהם חולקין פי' רש"י ז"ל אע"פ שהאחד גבוה מחברו ועפרו מרובה משל חברו חולקין לפי שאין וכו' כדמפרש רעז"ל. אבל הרשב"א ז"ל כתב עליו שהוא תימא ויש להם לחלוק לפי חשבון שמי ששלו גבוה משל חברו אבניו ועציו ועפרו מרובה דהכי איתא בתוספתא ע"כ וכן שם בטור והתימה מן ספר חכמת שלמה שהגיה בפי' רש"י ז"ל במקום אע"פ שהאחד לפי שהאחד וכו': העשויות ס"א הראויות להשתבר זה אומר שלימות שלי וזה אומר שלימות שלי רואין אלו אבנים הראויות להשתבר אם של עליון אם של תחתון והכל לפי המפולת שאם נחבס הבית מיסודו וכו' כדמפרש ואזיל רעז"ל. עוד בפירושו ז"ל ופינו את האבנים מיד. אמר המלקט פי' שאם לא פינו אותן מיד היו רואין אותן למחר אם הם למעלה זו על זו ולא נפלו למרחוק ידוע שבחבסה נפול ורוב השבורות של אותו שלמטן ואם הם רחוקות להלן ידוע שנפלו בחבטה ורוב השבורות של אותו שלמעלה ופרכי' בגמרא וליחזי מאן פנינהו ולישיילי' ומשני דפנינהו בני ר"ה ואזלו לעלמאי. תו פרכינן בגמרא וליחזי ברשותא דמאן יתבי ולהוי אידך המע"ה ומשני לא צריכא דיתבי ברשותא דתרוייהי א"נ בר"ה ואיבעית אימא שותפים כה"ג לא קפדי אהדדי אע"ג דפנינהו חד לרשותא דידי' לא הוי חזקה למקנינהו דאפקורי מפקר כל חד רשותי' לגבי' חבריה: אם היה אחד וכו' תוס' פ' השואל דף צ"ז: נוטלן ועולות היינו הלבנים שיש בהן רוחב יותר מחבריהם א"נ טיט והלבנים שהוא מעובד ומגובל יפה דכיון שהוא מכירן שהן שלו נוטלן: