יכין הנועל בית הבד מפני הבדדין הן דורכים הזיתים שבבית הבד. והן ע"ה. שגזרו חכמים עליהן טומאה שיטמאו כל דבר במגע. וגם מעיינותיהם טמאים כמזב [כנדה לג"ב]. וגם בגדי ע"ה טמאין כמדרס הזב. מחשש שמא ישבה עליהן אשתו נדה [כחגיגה כב"ב ופ"ט דכלים מ"ב]. ורק על משא והיסט שלו לא גזרו. מדהוה גזרה שאין רוב הצבור יכלו לעמוד בה דהן היו רוב המתעסקים לעבוד ולמשא [ועיין תוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק]. וקאמר הכא דמדצריך להן הב"ב לכבוש זיתיו. טיהרן מקודם. ומדחשש שמא שוב יתטמאו. וסגר לפניהן הבית הבד שלא יצאו ויתטמאו: והיו לשם כלים טמאין מדרס ששכח ב"ב שנשארו עדיין בתוך בית הבד כלים שנתטמאו מדרס. והן חוזרים ומטמאים במגע משא והיסט: רבי מאיר אומר בית הבד טמא כלומר זיתי בית הבד טמאים. דחיישינן שמא נטמא הע"ה בכלים הטמאים. והרי חזר ונגע בהזיתים. מיהו דוקא הזיתים טמאים שהרי ודאי נגעו שם בהן. מדלכך הביאן לשם להתעסק בהזיתים. אבל שאר דברים שהיו שם טהורים. דלא דמי למניח ע"ה אומן בתוך ביתו דס"ל לר"מ דהכל טמא [כפ"ז מ"ג]. דהתם הע"ה טמא הוא. משא"כ הכא דטיהרו. הו"ל תו ספק ספיקא. שמא לא נגע בהמדרס. ושמא לא חזר ונגע בהטהרות. ואפילו היה בית הבד רה"י דלא מהני גביה ס"ס [כפ"ו מ"ד]. היינו בשב' הספיקות בגוף הנטמא עצמו. כספק נכנס וספק כגע בהטומאה. אבל הכא שספק א' בהע"ה אם נטמא. וספק הב' בהכלי הטהור אם חזר הע"ה וטימאו. אין מחזיקין טומאה בס"ס. והיינו דקאמר הכא בית הבד טמא ולא קאמר הכל טמא [כפ"ז מ"ה]: רבי יהודה אומר בית הבד טהור ר"ל אפילו זיתי בית הבד שוודאי נגע בהן, טהורים. דמדטיהרן בעה"ב נזהרים מלהטמא בכלים טמאים. ונ"ל דלר"י נמי צריך שידע הע"ה שהן טמאים בעיני החבר ורק בבגדי ע"ה פליג עלי' ר"ש: רש"א אם טהורין להן כגון שנשארו שם בגדי ע"ה הטמאים. שבעיני ע"ה טהורין הן. וכ"ש בבגדי חבר שנטמאו. והע"ה סבור שהן טהורים: ואם טמאין להן שיודעין שהכלי נטמא וכדומה: א"ר יוסי פליג אר"י ור"ש דקאמרו דאם הכלי טמא בעיניו נזהר מלהטמא אפילו ממדרס. ואהא קאמר ר' יוסי שאעפ"כ נטמא הכל. מדאין בקיאין בהיסט של מדרס. ופליג נמי בהא על ר"מ דס"ל דאין ע"ה חושש אפילו בטומאת מגע. ולר' יוסי נזהר בטומאת מגע: הבדדין שטיהרן בעה"ב. והן דרכן לילך יחף. כדי לדרוך הזיתים ברגליהן: שהיו נכנסין ויוצאין הא דנקט ויוצאין היינו מדאיירי שכל רצפת הבד מלוחלח במשקים טמאים להכי נקט ויוצאום. דעי"ז אפשר שהתנגבו בחוץ: ומשקין טמאין בתוך בית הבד שנשפכו שם על הקרקע. והרי ודאי דרכו עליהן הבדדין. ואע"ג שאין משקים טמאים מטמאים אדם רק כשהן מעיינות הזב. אפ"ה הכא יש לחוש שכשדרכו אח"כ הזיתים. טימאום במשקה טופח שברגליהן: אם יש בין משקין לזיתים רווח מקום: כדי שינגבו את רגליהם בארץ קודם שדרכו הזיתים. ואי"ל גם באין שיעור להנגב הרי ספק משקים לטמא אחרים טהור [כפ"ד מ"ט]. ותו הרי אין מחזקט"ו ממקום למקום [כספ"ט]. י"ל דזהו רק בספק השקול. ולא כי הכא דמסתבר טפי לטומאה מלטהרה. ומה"ט נמי מחמרינן בבצק ומשקין טמאים בתוך הבית. דדוקא ביש בין משקין להבצק בכדי שינגבו התרנגולים חרטומן. טהורה הבצק המנוקר [לעיל פ"ג מ"ח]. מיהו בנעלו הע"ה מנעלים. אף שנתנגב המשקה מהמנעל קודם שדרך עמו הזיתים. הרי כלי נטמא מהמשקין. ונעשה שני. וכשדרך עמו הזיתים נעשו שלישי. ואף דאין שני עושה שלישי בחולין. אפילו בטבולין לתרומה [כרמב"ם ספי"א מאהט"ו]. עכ"פ המנעל שהוא שני פוסל לתרומה. וכל הפוסל תרומה מטמא משקין להיות תחלה [כפ"ח דפרה מ"ז]. ונמצא שנטמא המשקה שעל הזיתים ונעשה שוב ראשון. וטימא שוב הזיתים להיות שני. וגם אסור להניחן לדרוך זיתי הטבל. דאע"ג דקיי"ל דמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י. עכ"פ כשטביל עדיין לתרומה, אסור [כע"ז נ"ו א' ורמב"ם סוף טומאת אוכלין]: הבדדין והבוצרין מוסקי הזיתים שהן המלקטין אותן מהאילנות. א"צ בעה"ב לטהרן קודם לקיטתן. מדלא הוכשרו הזיתים. ולא יתטמאו כשילקטום הע"ה [כלעיל רפ"ט]. ורק קודם שיכבשום בבית הבד שכבר הוכשרו הזיתים בזיעת המעטן. ובמשקה שיצא מהן. צריך בעה"ב לטהר הדורכין. אבל הבוצרין דהיינו המלקטים הענבים מהגפנים צריך בעה"ב לטהרן מקודם שילקטו. מדקיי"ל הבוצר לגת הוכשר [כשבת י"ז א']. ונמצא שיטמאו המלקטין את הענבים בידיהן. להכי נקט תנא בדדין ובוצרין: שנמצאת טומא' לפניה' נאמנין לומר לא נגענו אע"ג דלעיל [פ"ז מ"ו] אין נאמנין על נגיעה. הכא מדטיהרן בעה"ב נזהרין הם. ואע"ג דגם הא כבר שמעינן מלעיל [פ"ח מ"ט. י"ל דלא לחנם נקט התם שרץ. ור"ל והרי הבדדין יודעים שהשרץ טמא. ולהכי לד"ה מדטיהרן בעה"ב. נזהרין מליגע בו [וכלעיל פ"ה מ"ח ופ"ח מ"ב] דבמכיר הע"ה שהחבר נזהר בטהרות. נזהר גם הוא מלגרום לו טומאה. משא"כ הכא נקט ונמצא טומאה לפניהן. ר"ל שהטומאה עצמה נמצאת עכשיו לפניהן. וכגון שנמצא מונח שם בגד או כלי שלא ידעו בו טומאה. ועכשיו נמצא שהוא טמא. אפ"ה לא חיישינן שנגעו בו ולאו אדעתייהו. ואע"ג דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש. אמרינן דעביד ולאו אדעתיה [כשבועות דל"ד]. הכא שאני דמדיודעין שעוסקין בטהרות. מדקדקין היטב בכל נגיעתן. ודאי רמו אדעתייהו שפיר בתחלה ובסוף. ויודעין אם נגעו ובמה נגעו. ומתורץ בזה קו' רתוי"ט להר"ש והר"ב דמצרכה הכא שיהא החבר עומד עליהן ומתיראין לשקר פן יכחישום. וה"ט נמי דלא פליגי בה תנאי דמשנה א'. דהתם מיירי באין בעה"ב עומד עליהן ודו"ק]: וכן התינוקות שביניהם ה"ק הבדדין שהביאו ילדיהן עמהן לבית הבד. אחר שטיהר הבעה"ב הבדדין והילדים שלהן. וכשרוצים הילדים להפנות. מותרים אביהן לצאת עמהן לאחורי הגדר שיפנו הילדים א"ע שם. ואין חוששים שמא נגעו שם בטומאה. אמנם לרש"י [ברכות דסב"א]. וכן לרמב"ם בפי' המשנה. וכן לרא"ש ורב"א. ה"פ דמתני'. וכן התינוקו' שביניהן שבאו לבית הבד. והרי התינוקו' טמאין מדרגילין נדות לנשקן [כתוספתא פ"ג דטהרות]. ואפ"ה נאמנים הבדדין לומר לא נגענום. והדר קאמר תנא מילתא אחריתא. יוצאין חוץ לפתח וכו'. ור"ל מותרין הבדדין לצאת לחוץ לעשות צרכיהן ואין בעה"ב חושש שמא נטמאו שם: עד כמה ירחיקו ויהיו טהורין עד כדי שיהא רואן כשירצה בעה"ב יהיה יכול לראותן: הבדדין והבוצרין כיון שהכניסן לטבול א"ע ואת הכלים הנצרכים בבית הבד והגת קודם שישתמשו בהן לטהרות. דכיון דמקוה לפניו ודאי טבל. ואילה"ק ממשנה א' דמחמיר ר"מ וס"ל דאין נאמנים. י"ל התם חיישינן דילמא נגע ולאו אדעתיה. וירא להודיע אח"כ שנטמא פן יקפיד הבעה"ב על שלא נזהרו. אבל הכא במזיד ודאי לא יעבור על דעת בעה"ב. ומה"ט נמי גם במשנה ב' בסיפא גם לר"מ צריך שלא יתרחק רק עד שיהיה הבעה"ב יכול לראותו דבהא כ"ע מודו דלכתחלה אין להאמינו על דבר שאפשר שנטמא בו ולאו אדעתיה: רבי יוסי אומר צריך לעמוד עליהן עד שיטבולו ואע"ג דלעיל במשנה א' נאמנים לר' יוסי במגע טומאה. וכ"כ במשנה ב' נאמנים לומר לא נגענו ולא פליג ר' יוסי. י"ל הכא דמי טפי טבילה למדרס דמשנה א'. דכמו במדרס אין בקיאין בטומאתו. כ"כ בטבילה אין בקיאין בדיני חציצה. ותו דהכא גרע טפי מדהוחזק בטומאה. ואין ספק טבילה מוציא מידי ודאי טומאה [כנדה טו"א]: רש"א אם טהורין להן אם חושבין א"ע ואת הכלים טהורים [כלעיל סי' ה']. ואם טמאין להן שיודעין בעצמן שהן או הכלים נטמאות בנדה וכדומה [וכלעיל מ"א]: אם טמאים להן אינו צריך לעמוד עליהם עד שיטבולו ומה"ט במשנה ב' בנמצא טומאה לפניהן נאמנים דהרי מדנמצא לפניהן שרץ וכדומה. רמו שפיר אדעתייהו לזכור השתא אם נגעו או לא נגעו בו. דהרי ודאי יודעין שהטומאה לפניהן. משא"כ בסיפא דמשנה ב'. בשיוצאין לפנות אין נאמנים דדילמא נגעו בדבר הטהור להם. ונ"ל עוד דנקט פלוגתא דר"ש במשנה א'. לאשמעינן דאע"ג דהתם הוחזקו בטהרה. אפ"ה כשהספק הוא בטהור להן טמאים. והדר תו נקט פלוגתא דר"ש הכא. דאע"ג דהוחזקו בטומאה אפ"ה בטמא להן טהורים: הנותן מן הסלים שלקח ענבים מהסל או ממקום ששטחן על הארץ. ורוצה ליתנן לתוך הגת: ומן המשטיח דס"ל לב"ש דכבר הוכשרו הענבים בהמשקה שיצא מהן שם במקום ששטחן או בסל. ואע"ג דלא הוה ניח"ל שם ביציאת המשקין דגם בסל יצאו דרך נקבי הסל. ובמשטיח אדמה. יתבלעו באדמה. עכ"פ הוכשרו במשקה שנשאר על גרגרי הענבים בשעה שנמלך לתתן להגת. והרי קיי"ל ריש מכשירין דבין בתחלתן או סופן לרצון. סגי להכשר: בש"א נותן בידים טהורות דאע"ג דסתם ידים שניות הן. ואין שני עושה שלישי בחולין. אפילו טבולין לתרומה [כרמב"ם ספי"א מאהט"ו]. ב"ש ס"ל דטבול לתרומה כתרומה דמי [ר"ש]. א"נ נ"ל דהכא מיירי בחולין שנעשו על טהרות תרומה דכתרומה דמי [כלעיל פ"ב מ"ג. ובזה יתיישב מה דקאמר בסיפא הכל שוין דבנתן בידים טמאות טימאן. דק' וכי ס"ד שיהיו ב"ה דלא כהלכתא]: בה"א נותן בידים טמאות לאו דוקא ידים. אלא אפילו נטמא במת נמי שרו ב"ה. רק איידי דנקט ב"ש ידים לרבותא דחומרא נקט ב"ה נמי ידים: ומפריש תרומתו ר"ל ואעפ"כ יכול להפריש תרומתו בטהרה. ואע"ג דסגי בתחלתן וסופן. כשחד מינייהו ברצון. היינו תחלת או סוף נפילתן על הפירות. אבל תחלת עקירת המשקין צריך שיהיה דוקא לרצון [כרמב"ם פי"ב מאוכלין]. והכא שנתן הענבים במקום שהמשקה ילך לאיבוד. לא הוה ניח"ל בתחלה שיתעקרו המשקין מהענבים. ולא הוכשרו בו. מיהו כולה מתני' מיירי בבצרן לאכילה. ואח"כ נמלך לדרכן בגת. דאל"כ אפילו אין על הענבים משקין כלל. כבר הוכשרו מדבצרן לגת [כשבת די"ז א']: בטהרה מן העבט הוא כלי מזופף שהמשקה היוצא מהענבים שבתוכו לא ילך לאיבוד. ואם משם לוקח להביא לגת: ומן המשטיח של עלים דג"כ גלי אדעתיה דניח"ל במשקה היוצא מהן על העלין. מדאין הולכין לאיבוד: טמאן דהרי מדהניח הענבים במקום שאין משקה היוצא הולך לאיבוד. הוה תחלת עקירת המשקין מהענבים לרצון. ושפיר הוכשרו במשקה היוצא: האוכל מן הסלים כשאחזן ממעל להגת ואכלן: הרי הגת טהורה דהרי בכה"ג לא ניח"ל במשקה היוצא וכלעיל. ולא נקרא משקה לקט"ו מהידים השניות: מן העבט ומן המשטיח של עלים שכשיצאו מהן משקין בהנך. אינן הולכים לאיבוד. ושפיר נקראין מה"ט משקין להכשיר ולקט"ו: ונפל ממנו מתוך ידיו לתוך הגת: אם יש לו חותם ר"ל אם בגרגר שנשר מהאשכול נשאר בתחתיתו קצת מהענף שעי"ז לא יוכלו משקין לצאת מהגרגר: טהור הגת וכל אשר בתוכו טהור. דאפילו בצרן לגת. ונמצא שכבר הוכשר הגרגיר לקט"ו גם בלי משקה. והרי נטמא א"כ הגרגר מהידים. עכ"פ אין הגרגר חוזר ומטמא הגת. דאוכל טמא אפילו יש בו כביצה. אמ"ט כלי. וגם אם יש תוך הגת שאר ענבים כשנפל זה הגרגר לתוכו. לא נטמאו מהגרגר שהרי אין בגרגר כשיעור לטמא אחרים. ותו אפילו היה בהגרגר כביצה. אפ"ה לא היה מטמא שאר הענבים שתוך הגת. שהרי הגרגר לא נעשו מהידים שניים רק שלישי. שאינו חוזר ומטמא תרומה. ומכ"ש לטבל שדינו כחולין [כלעיל סי' כ"א]. ואפ"ה נקט תנא גרגר. שאין בו כשיעור. משום רבותא דסיפא. דבאין בו חותם. אפילו גרגר שאין בו כשיעור נטמא הכל: אם אין לו חותם טמא דהידים שנגעו בהמשקין שבפה הגרגר, טמאוהו. וטפת משקין זה נעשה מהידים תחלה. והוא חוזר ומטמא הגת וכל אשר בתוכו. דמשקה א"צ שיעור אפילו לטמא אחרים. ואע"ג דעכ"פ אין בהטפה הקטנה זו בכדי ליגע בהגת ובכל הענבים. עכ"פ כשידרכום ויצאו משקין רבים. ויתטמאו מהטפה טמאה. והן יטמאו הכל. מיהו כל זה בלקחן ממשטיח עלין. דהרי בצרן לגת. אבל בלקטן לאכילה. אפילו אין עליהן חותם לא היה נטמא הטפה מהידים. דמדלקטן לאכילה לא ניח"ל במשקין היוצאין. ואין עליהן שם משקה להכשיר ולקט"ו [כלעיל כ"ב]. ומה"ט לא מחלקי הכי ב"ה בין יש או אין עליהן חותם. דבין כך וכך מותרים ליתנן בידים מסואבות: נפלו ממנו ענבים שנפלו איזה ענבים שגרגריהן סתומין מהאשכול שהובצר לגת ונטמא מהידים: ודרכן במקום המופנה שדרך אותן ענבים שנשרו מהאשכול. במקום שבגת שהיה פנוי ונגוב ממשקין. וגם ענבים אחרים לא היו שם במקום ההוא. דאל"כ היו נטמאים מהענבים הטמאים שנפלו. שהרי היו יחד כביצה. וכדמסיק. וא"כ מה היה מועיל שאין בהענבים שנפלו רק כביצה מכוון. הרי גם כשיסחט טפה הראשונה. ישאר גוש ענבים כביצה. והוא יטמא להמשקין היוצאין כשנדרכו: כביצה מכוון טהור דאע"ג דגרגרי הענבים היו מחוברים יחד בהשרביט ומדמחוברין בידי שמים מצטרפין כולם לכביצה [ורק השרביט עצמו שהוא יד אינו מצטרף להשלים שיעור כביצה. וכריש עוקצין]. והרי הגרגרים ההם כבר טמאים היו. אפ"ה לא יכלו לטמא המשקין כשיצאו. דמדלא היו רק כביצה מכוונת. להכי כשיצא מהן הטפה הראשונה. לא ישאר בהגרגרים שיעור כביצה בכדי לטמא המשקין. ובעוד המשקין בתוך הזג. לא נטמאו עם הזג. דמשקין מפקד פקידי. ר"ל הן כגוף אחר המופקד בתוך הזג כמונח בקופסא [כפסחים ל"ג ע"ב]: נטמאת בכביצה והטפה ההיא טימאה הגת וגם כל המשקין שיוצאין אח"כ: מי שהיה עומד ומדבר על שפת הבור ר"ל שע"ה היה עומד על שפת בור של יין. והע"ה ההוא לא טיהרו בעה"ב והרי הוא מוחזק לנו במעיינותיו כזב: ונתזה צינורא מפיו ורוק ע"ה מטמא אדם וכלים מד"ס כאילו הוא זב ומכ"ש שמטמא רוקו אוכלין ומשקין [וכלעיל סימן א']: ספק הגיעה לבור ספק לא הגיעה רק לחוץ נפלה ונבלע בארץ [ונקט ספק ספק. לאשמעינן דהספיקות שוין. שלא הי' בה הכרע לכאן או לכאן. וכן בכל דוכתא]: ספקו טהור מדהו"ל כספק מגע מטומאה הנזרקת שאין לטומאה מקום. דאז אפילו בספק טומאה ברה"י טהור [כרפ"ד רב"א]. מיהו בשמן בכה"ג טמא. דאע"ג דנמי הו"ל ספק שבטומאה הנזרקת. אפ"ה כיון דשמן שבתוך הבור מחליק שפת הבור. להכי אפילו נפל בחוץ מהבור. שוב מחליק ויורד להבור. ואינו סט"ו. רק ודאי טומאה: הזולף את הבור ר"ל ששאב ממנו חביות רבות זה אחר זה: נמצא שרץ בראשונה אחר ששאב כולן. מצא שרץ בהחבית ששאב תחלה: כולן טמאות דאף דאין לומר שהשרץ שמצא בהחבית. היה כבר בהבור ונשאב עם החבית. ונמצא שהכל טמא. ליתא. דהרי אין מחזיקין טומאה מהחבית לבור. מדהו"ל ממקום למקום. עכ"פ י"ל ממ"נ. אם לא בדק החבית קודם ששאב בו. אף שלא כיסהו אחר שמילאו דאפשר עי"ז לומר אחר שמילאו נפל לתוכו. אפ"ה מדמחזיקין טומאה מזמן לזמן. אמרינן שכבר היה השרץ בהחבית קודם שמילא בו. ובשעה שמילאו טימא כל היין שבבור. וכ"ש אם לא בדק החבית קודם ששאב בו. וכסהו אחר ששאבו. הרי בכה"ג ודאי היה השרץ בהחבית קודם ששאב בו. וטימא הכל. וה"ה אם בדק החבית קודם ששאב בו. וגם כסהו אחר ששאב בו. הרי ודאי היה השרץ בתוכו קודם שאיבה. דהרי מדכסהו אח"כ. ודאי מקודם היה בתוכו ולא בדק יפה. אלא אפילו בדק החבית מקודם. ולא כסהו אחר ששאב בו. דאז ודאי מסתבר שאחר שאיבה נפל לתוכו. עכ"פ מדהחבית לפניו ולא ראה שנפל לתוכו כלום. ודאי מסתבר טפי שמקודם היה השרץ בתוך הבור [ועיין פי' הרא"ש]: באחרונה היא טמאה וכולן טהורות שאפילו תחזיק טומאה למפרע מזמן לזמן. ותאמר שכבר היה השרץ בחבית קודם ששאב בו. עכ"פ לא נטמאו החביות ששאב מקודם מהבור. מיהו בנמצא באמצעית. פשיטא דממנה ולמטה טמא. וממנה ולמעלה טהור: אימתי בזמן שהוא זולף בכל אחת ואחת ר"ל ששאב כל חבית בעצמה מן הבור: אבל אם היה זולף במחץ הוא כ"ח כעין דלי. ששואב בו וממלא עמו כל חבית וחבית: נמצא שרץ באחת מהן בא' מהחביות: היא טמאה בלבד החבית שנמצא בה טמא בלבד. ואפילו נמצא בהראשונה. עכ"פ אין מחזט"ו ממקום למקום. ולהכי תלינן דבתוך החבית זה. כאן נמצא כאן היה השרץ. ולא בבור או במחץ. ומדשפך לתוכה מה שבמחץ. א"כ לא נגע השרץ שבחבית בהיין שבבור. ולהכי החביות האחרונות טהורות: אימתי גם ארישא קאי. בזלף ושאב עם כל חבית בעצמה מהבור. ואפ"ה עכ"פ בנמצא באחרונה. הראשונות טהורות: בזמן שהוא בודק אותה חבית שמצא בה השתא השרץ. בדקה קודם שבא לתוכן היין. וראה שאין שם שרץ: ולא מכסה שאחר שבדק החבית ושם לתוכה היין. לא כסה אותה אח"כ. דמדבדקה. א"כ ודאי לא היה בה השרץ מקודם. וליכא למיחש שנגע השרץ ביין שבבור. ומדלא כסהו לבסוף ע"כ לאחר ששאב נפל לתוכו השרץ. וא"ת עכ"פ הרי לא ראה שנפל לתוכה כלום. ועל כרחך שכבר מקודם היה השרץ בהחבית קודם ששאב בו. י"ל דממ"נ. אם שפך עם המחץ לתוכו. הרי לא נגע השרץ שבחבית בהיין שבבור. ואי ברישא ששאב מהבור עם החבית עצמו. הרי נמצא השרץ בחבית האחרונה ששאב. ולפיכך הראשונות טהורות: או מכסה ולא בודק דאז אע"ג שאי"ל שאחר ששאב נפל השרץ לתוכה. דהרי כסהו אחר שאיבה. עכ"פ מדאין מחזט"ו ממקום למקום. ודאי בתוך החבית היה השרץ קודם שאיבה ולא בבור. וא"כ ברישא הרי נמצא באחרונה. ובסיפא אף שנמצא בראשונה. הרי שפך במחץ לתוכה ולא נגע השרץ שבחבית בהיין שבבור. ולהכי בין כך או כך שאר החביות טהורות. וכ"ש בלא בדקה מקודם. וגם לא כסהו לבסוף להחבית. הרי יש ב' צדדים לומר שלא הי' השרץ בהבור. ודאי החביות האחרונות טהורות: היה בודק ומכסה ונמצא שרץ בחבית הכל טמא כל החביות טמאות. דלא מיבעיא ברישא ששאב החבית עצמה מהבור. ומצא שרץ באחרונה. אפ"ה מדבדק וכסה החבית שנמצא בה השרץ. א"כ ודאי בתוך הבור היה השרץ. ושאבו עם החבית. ונמצא כל היין שבבור נטמא מהשרץ. אלא אפי' בסיפא. ששאב כל פעם במחץ. ושפכו כל פעם לחבית אחרת. וא"כ היה אפשר לומר שלא בתוך הבור היה השרץ רק בתוך המחץ. עכ"פ מדמחזקט"ו מזמן לזמן. אמרינן שכבר קודם שמילא החבית הראשונה עם המחץ. כבר היה השרץ בהמחץ ונטמא ממנו כל היין שבהבור. דאי"ל דבעת שטלטל המחץ מהבור לחבית האחרונה נפל לשם השרץ, ליתא, דהרי המחץ בידו היה וראה שלא נפל לתוכו כלום: במחץ הכל טמא נ"ל דהנך ב' בבור ובמחץ הכל טמא. לא קאי אבבא דבודק ומכסה. רק בבא חדשה היא וה"ק כל זה בנמצא השרץ בא' מהחביות. אבל בנמצא השרץ בהבור. אחר שמילא כל החביות ממנה אז אפילו בדק הבור קודם שנתן לתוכה היין. וגם לבסוף לא כסה הבור. עכ"פ מדלא ראה שנפל לתוך הבור שרץ. מחזקינן טומאה מזמן לזמן למפרע. ואמרינן שהיה השרץ בהחבית הראשון. וכששאב נפל ממנו להבור. או שמקודם ששפך לתוך הבור את היין כבר היה השרץ בתוך הבור. ולא בדק יפה. ובין כך וכך הרי נטמא הכל. וכ"ש באינך ג' גווני. דהיינו בבדק וכסה כל חביות. א"כ ודאי שאחת מהבדיקות לא היה יפה. או של חבית או של בור. דאל"כ שרץ זה מהיכן. וכ"ש טפי בלא בדק הבור תחלה. בין שכסה הבור או לא כסהו לבסוף אחר שמילא כל החבית וקודם שמצא השרץ. ודאי מחזקינן טומאה מזמן לזמן לומר שהיה השרץ בתחלה בתוך הבור. מדלא בדקה מתחלה. וכ"כ בנמצא השרץ במחץ לאחר כל המלויים הכל טמא. ואעפ"כ יש חילוק בין שנמצא בבור או במחץ. ולהכי פליג להו תנא בתרי בבי. ולא כללם יחד. לומר בבור או במחץ הכל טמא. אלא מדאין שוין בדינן. דבבור אפילו בדק הבור קודם שנתן לתוכו היין. וגם לא כסה אותו אחר כל השאיבות. דאז לכאורה היה מסתבר לומר שאחר ששאב כולן נפל לתוכו שרץ. אפ"ה כל החביות טמאות. דאימ' אחר שבדק הבור וקודם ששאב החבית הראשונה נפל לתוכה השרץ. ומדהיה אז יין בבור להכי לא ראהו בשעת שאיבה. ומדלא זזה הבור ממקומה. מחזקינן טומאה מזמן לזמן. לומר שקודם שאיבה ראשונה נפל לתוכה השרץ. אבל במחץ אם ב' לטיבותא שבדקו קודם ששאב בו. ולא כסהו אחר שאיבת כולן. ואח"כ נמצא שרץ בתוכו. כל החביות טהורות. דהרי אי"ל שקודם שאיבתו הראשונה היה בתוכו השרץ. דהרי בדקו קודם שהתחיל לשאוב בו. וגם אי"ל שאחר שבדקו וקודם שהוריקו להחבית נפל לתוכו השרץ. דהרי אילו היה שם בשעת הרקה. היה רואה השרץ כשהריקו להחבית. ותו דהרי המחץ לפניו ובידו. ואילו נפל שם שרץ. היה רואהו. מה אמרת דילמא בבור הי' ושאבו עמו כשמילא להחבית האחרון. ליתא, דהרי גם כשהריק המחץ לחבית האחרון לא ראה השרץ בהמחץ. אלא ודאי מדלא כסה המחץ אח"כ. אמרינן שאחר כל המלויים נפל השרץ לתוך המחץ. ולפיכך כל החביות טהורות. א"כ הא דקתני במשנתני דבנמצא במחץ הכל טמא. היינו רק בלא בדקו קודם ששאב בו. אפילו לא כסהו לבסוף. דאז מחזקינן בהמחץ טומאה למפרע מזמן לזמן. ואמרינן שקודם שאיבת הראשונה כבר היה בתוכו השרץ דהרי לא בדקו מתחלה. ואף שלא ראה השרץ בכל הריקותיו. אמרינן דבשאיבה ראשונה הביא השרץ לתוך הבור מתוך המחץ. ובשאיבה האחרונה חזר והעלהו מתוך הבור. וכ"כ אפילו בבדק המחץ בתחלה וכסה המחץ לבסוף. אם נמצא השרץ בהמחץ הכל טמא דאע"ג שבדקו מקודם עכ"פ כיון שכסהו ואפילו הכי נמצא בתוכו שרץ. ודאי שלא בדקו תחלה יפה: בין העגולים לזגין כך דרך דריכת יין. לאחר שהניחו הענבים תוך הגת. מניחין קרשים על הענבים. ובאין בני אדם ודורכין על הקרשים. ומתוך שדריכת בני אדם אינו כבד כל כך. יצא מתחלה היין זך. ואח"כ מניחין על הקרשים כדורים כבדים מעץ או אבן. ומגלגלין אותן הנה והנה והכדורים ההם נקראו עגולין. ומתוך שהן כבדין מאד. יצא ע"י גלגולן כל שארית היין מהחרצנים והזגים. רק לא לקחום מיד בתחלה לכבוש בהן הענבים. מפני שהיין שיצא ע"י כבדן אינו מובחר כהראשון. דע"י כבדן. יצא גם שמרים עם היין. אמנם מפני כובד העגולים הללו. צריכים בני אדם הרבה להעלותן לתוך הגת ולחזור ולהורידן מתוכו לארץ לאחר כבישת היין: רה"ר הרווח שבין מקום המיוחד להנחתן ובין הזגין שבגת. נחשב ר"ה לענין ספק טומאה שאירע שם. משום דרבים מצויין שם. ואפילו אם בשעת שאירע הספק לא היו שם ג' בנ"א: כרם שלפני הבוצרים שלא בצרוהו עדיין: רה"י דבני אדם נמנעין משם. שאל יתפסו כגנב: של אחר הבוצרים דשם רשות לכל העניים לילך ללקוט פרט ועוללות וכדומה: אימתי ר"ל אימתי אמרינן דשלאחר הבוצרין רה"ר. בזמן שיש בהכרם לאחר הבוצרים ב' פתחים מכוונים זה כנגד זה [כפ"ו בסופו]. שבני אדם נכנסין בזו ויוצאין בזו. אבל באין בהכרם רק פתח א' אחר הבוצרים. ופתח א' לפני הבוצרים. אינו ר"ה. דהרי אינו יכול לצאת עדיין בפתח שלפני הבוצרים. ומשום פתח א' לא מחשב מקום המוקף גדר ר"ה [כלעיל ספ"ו]. רק בשיש שם באמת ג' בני אדם אפילו בית סגור הו"ל ר"ה. מיהו לעיל בעגולין וזגין לא מחלק בכה"ג בין שיש שם פתח א' או ב'. ה"ט מדמיירי התם במונחים בשדה בלי גדר. והא דנקט הנך דינים הכא ולא לעיל ספ"ו. היינו משום דהנך ב' פרקים האחרונים כולהו מדיני בד וגת מיירי. להכי נקט כולהו דיני בד גבי הדדי: כלי בית הבד של שמן: ושל גת של יין: העקל סל שמניחין בתוכו הגפת של הזיתים לאחר שעצרו מהן השמן הזך. ומניחן על הגפת הזה שבעקל דברים כבדים כדי לעצור מהגפת יתר השמן. והוא עכור: בזמן שהן של עץ מנגבן אם השתמש בהן ע"ה. ורוצה החבר השתא להשתמש בהן טהרות. הדחה ודאי שצריכין מקודם. וא"צ תנא לאשמעינן. רק קמ"ל דצריכין נמי ניגוב. מדנטמא מי הדחה גופייהו מלחלוחית הטמא [כמכשירין פ"ד מ"י]. לפיכך מנגבן תחלה קודם שידיחן [עיין מכשירין שם]. מיהו לרש"י [ע"ז ע"ה א'] ולרמב"ם [ספי"א מאוכלין] א"צ להדיחן באפר ומים. אבל לתוס' [נדה סה"א ד"ה הדפין] וכ"כ הר"ש והרא"ש והר"ב הכא צריך להדיחן באפר ומים [ולא זכיתי להבין דברי הרמב"ם [ספי"א מאוכלין] שכתב דכשהן כלי מדיחן. ובאין להו ב"ק מנגבן. משמע מדבריו דבאין להן ב"ק שאין שם חריצין להתכנס שם לחלוחית הטמא. אז גם הדחה א"צ. ולא ידענא מנ"ל]: והן טהורין אם הן פשוטי כלי עץ אוכלים שאמקט"ו א"נ טבילה אחר הניגוב והדחה. ואם בני קבלת טומאה נינהו מטבילן אחר ההדחה: בזמן שהן של גמי באסט שהוא עשב יבש ובלע טפי: מיישנן כל י"ב חודש פשיטא שצריכים נמי ניגוב והדחה כברישא: או חולטן בחמים ר"ל שופך עליהן רותחין כדי שיצא מהן כל משקה טמא הבלוע בהן. ואם יש להן בית קבול המקט"ו. מטבילין אח"כ. ולא קודם חליטה מדהו"ל אז כטובל ושרץ בידו: ר' יוסי אומר אם נתנן בשבולת הנהר דיו הוא זרם הנהר. ומשום שהזרם הוא שביל להספינות נקרא שבולת. ומשום שהמים רדופין שם בכח יצא כל המשקה הבלוע. ודוקא שהניחן שם י"ב שעות [כע"ז ע"ה א']:

מלכת שלמה בפני הבדדין. גרסינן: וכי מפני מה טמאום. כך צ"ל. ותמהתי שמצאתי מוגה ומנוקד טמאתי: