יכין
ואלו נדרים ה"ה שבועות בכלל נדרים בלשון חכמים: שהוא הבעל או האב [וי"א דאב מפר כל נדר] [רל"ד כ"ח]: אם ארחץ ואם לא ארחץ מדנקט "אם" ארחץ, ש"מ דמיירי דאסרה דבר אחר בתנאי אם ארחץ, ומוקי לה בש"ס דקאמרה קונם הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום או אם לא ארחץ היום [דמשום דבנדר אוסר החפץ עליו, ורחיצה אינה חפץ, להכי צ"ל הנאת רחיצה עלי. ונ"ל דלהכי נקט תנא בכה"ג, ולא נקט כפשוטו קונם הנאת רחיצה עלי. דקמ"ל תרתי, חדא דאע"ג דרחיצת יום א' אינו עינוי נפש רק ניוול והרי ניוול אינו רק דברים שבינו לבינה, והול"ל דאינו מיפר רק לעצמו [כנדרים דע"ט ב'], אפ"ה יפר לעולם, דמשום ניוול יהיה לה ענוי נפש, ותו קמ"ל דאפילו לא נאסרה ברחיצת היום מכח הנדר, רק מכח תנאי, אפ"ה יפר, ול"א לא תרחץ ולא יאסר רחיצה עלה לעולם, ולרא"ש ור"ן קמ"ל הכא הכי דמיפר מהשתא, דס"ל לרבנן דבעל מיפר אף שלא חל הנדר., ותמהני דהרי במשנה לא נזכר דמיפר מהשתא]: אם אתקשט ואם לא אתקשט נ"ל דלא זו אף זו קתני, דלא זו רחיצה שנצרך לאדם טפי, מחשב ענוי, אלא אפילו קשוט שאינו צריך כ"כ לבריאות ולנקיות ואינו רק חשיבות יתירה אפ"ה מחשב ענוי נפש: אמר רבי יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש נ"ל דר"ל דלא חיישינן דמשום ניוול יהיה לה ענוי נפש, ואפילו אסרה רחיצה בנדר עלה לעולם, ס"ל דלא הו"ל ענוי נפש. מיהו מודה רבי יוסי דעכ"פ דברים שבינו לבינה הוה, ונ"מ, דנדרי ענוי נפש, כשמפירם מועיל אפילו לאחרים כשתתגרש או תתאלמן, אבל נדרים שבינו לבינה, אינו מיפר רק לעצמו, אבל כשתתאלמן ותתגרש ותנשאה לאחר, חל הנדר למפרע: ואלו הם נדרי ענוי נפש אסוקי מלתא דר"י היא: אמרה קונם פירות העולם עלי היום, דאי לעולם, א"צ להפר, דהו"ל שוא [רל"ב ה']. ונ"ל דת"ק קמ"ל דאפילו קישוט מחשב ענוי נפש, ור"י קמ"ל אפילו פירות עולם דא"א בלעדן עכ"פ כשאמרה ממדינה זו, לא מחשב ענוי: פירות מדינה עלי יביא לה ממדינה אחרת מדלא קאמר פירות מדינתי עלי, גם לא נקט, יביא לה מחוץ למדינה. נ"ל דש"מ כר"ן דמיירי בנדרה מפירות שאינן ממדינתה, אבל מפירות מדינתה, לא גרע מחנווני המקיפו: פירות חנוני זה עלי אינו יכול להפר נ"ל דלהכי במדינה נקט תקנתה, יביא לה, ובחנווני נקט לא יפר. דקמ"ל כר"ן דמדינה זו מיירי בלא נדרה מפירות מדינתו, א"כ אילו הוה נקט במדינה זו אינו מיפר, הו"א דבשום גוונא אינו מיפר אפילו בנדרה מפירות מדינתו והא ליתא דהא הו"ל דברים שבינה לבינו, דטריחא ליה מלתא לילך למדינה אחרת, ואפשר דהו"ל נמי ענוי נפש, דלפעמים יחלש ולא ילך ותתענה, להכי נקט יביא לה, ולא נקט ילך ויביא, לאשמעינן דוקא בלא מחסר רק הבאה, שבל"ז הולך לשם, אבל בחנווני נקט לא יפר, דאפילו רחוק קצת יוכל לילך אצל אחר ולא מחשב טרחה [ועי' שם דפ"ב א']: ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו שזה מקיפו, וחנווני אחר לא ילוה לו, וכשלא יהיה לו מעות תתענה: הרי זה יפר דברי רבי יוסי ואנן קיי"ל דהנאת מקום פלוני עלי או הנאת פלוני עלי אפילו אינו חנווני הו"ל נדרי ענוי, ולרמב"ם הו"ל דברים שבינו לבינה [שם רל"ב ס']: קונם שאיני נהנה לבריות ר"ל ממה ששייך לבריות: אינו יכול להפר דיכולה ליהנות מבעל, שאינו בכלל בריות [שם ס"ד וס"ה]: ויכולה היא להנות בלקט ובשכחה ובפיאה שהן הפקר, ואינה נהנית בהן מבריות. ואע"ג דמותרת ליזון מהבעל, והרי עשיר הוא ואיך תגזול עניים. י"ל דסיפא מיירי כשהבעל עני, או בנתגרשה דאז אסורה גם מבעל: קונם ר"ל האומר קונם וכו' וא"א דאיירי באשה, דהרי כל פירות שדותיה של בעל הן, רק בנתן לה אחר על מנת שאין להבעל רשות בהן, וזה אינו מצוי, רק איידי דנקט לעיל שתהנה מפאה נקט נמי הך דדמי לה: כהנים ולוים נהנים לי יטלו על כרחו אבל לא יתן להם [כך נ"ל לפי מה דמסיק הש"ס דמתני' ס"ל טובת הנאה ממון, ואפ"ה מותרים בתרומתו, דמדאסר הנאתו על כל הכהנים, למי יתן התרומה, הרי לא חזי לי', לפיכך הו"ל התרומה לדידי' כעפרא בעלמא. וכאילו אינה שלו, להכי מהפקירא קא זכי, והא תינח כשלקחו הם מעצמן, אבל בנותן להם הוא, הדר הוא ואחשבי' כדידי' ומהנה להו], וכ"ש לקט שכחה ופיאה דלא כתיב בהו נתינה, וודאי מותרים ליטל בע"כ [רכ"ז ג']: כהנים אלו ולוים אלו נהנים לי יטלו אחרים נקט יטלו. לדיוקא, דאותן שהדירן, אפילו בנטילה אסור: ועל פי אחיך ר"ל הקדש יהיה מעשה ידי לאבא וכו': אינו יכול להפר דאינה משועבדת להן: שאיני עושה על פיך אינו צריך להפר דמשועבדת לו, ואף דהקדש קדושת הגוף מוציא משעבוד. שעבוד הבעל אלמוהו רבנן טפי: רבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו ע"י שתדחק א"ע יותר ממה שמשועבדת לו, ושמא יתערב קצת מזה בשל בעל, ות"ק ס"ל דהך העדפה של בעל הוא: רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ועי"ז יפקע שעבודו של בעל ויחול הנדר אבל משום העדפה, כת"ק ס"ל, ואף באונס שאסור לגרשה חיישינן שיגרשה, וכשיחזור וישאנה יבוא לידי מכשול במעשה ידיה. מיהו [*צ"ל בכהן דאסור לבחירה הג"מ אליו פוסק אבד"ק אליפאליע מחבר שו"ת מור ואהלות. וע' פ"ת ס"ק ט"ו ובמלואים.] באונס דאסור לגרשה, א"צ להפר לריב"נ: ותהי אסורה עליו דאין יכול ליזהר בטחינתה ואפייתה וכדומה. ואף דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. הכא מדהזכירה הידים, הו"ל כאומרת יקדשו ידי, והידים איתנהו בעולם: נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו והפר לשמה: הרי זה יחזור ויפר דהפרה או קיום בטעות לא מהני, מיהו בהפר סתם למי שתהיה, או שנודע לו תוך כדי דבור לטעותו, והתרצה בלב גם בהפרת נדר של זו, מהני [שם ל"ב]. [נ"ל דכולהו ג' בבי לא זו אף זו קתני, לא מבעיי' באשתו ובתו שהיה זה הטעות בגוף הנודר, ולא מבעייא בנזיר וקרבן דהיה הטעות בתואר הנדר, אלא אפילו בתאנים וענבים שלא היה הטעות בנודר גם לא בתואר הנדר, רק במה שנדר אפ"ה אינו הפרה ותו נ"ל, דנקט יחזור ויפר, מדיש בלשון זה משמעות דצריך להפר ושיכול להפר, דהיינו בין בהפר מקודם שנודע לו, בין שקיים קודם שנודע לו]: שאיני טועמת ר"ל בין באמרה אלו, בין שאמרה שאיני טועמת כל המין: עד שיפר אף לענבים [ועי' לעיל פ"ט מ"ז ודו"ק] ומתני' ר"ש היא. וקיי"ל כחכמים דמה שקיים קיים ומה שהפר הפר, דאין אומרים בהפרה מדהופר מקצתו הופר כולו, וי"ח [שם ל"ו]: יודע אני אב או בעל שאמר אחר יום שומעו, יודע אני וכו': אבל איני יודע שיש מפירין לא ידעתי שיש כח לאב או לבעל להפר: יפר דיום שנודע לו שיש לו כח להפר, הו"ל כיום שמעו: וקיי"ל כחכמים, ואפילו לא ידע שזה נדר של ענוי נפש, יפר ביום שנודע לו. מיהו בלא ידע שצריך להפר ביום שמעו, מודו לר"מ [שם כ"ד]: המודר הנאה מחתנו שחתנו נדר ממנו הנאה, ונעשה הוא מודר: והוא רוצה לתת לבתי מעות דאלו למזונות רשאי ליתן לה ואצ"ל כלום, כלעיל [פ"ד מ"ג]: אלא נ"ל דהאי "אלא" ארישא קאי, ור"ל מתנה הן לך רק למה שתהיה נושאת ונותנת בפיך, ורק באותה שעה יהיה שלך, וכר"ן: מה שאת נושאת ונותנת בפיך או למה שתלבשי, ורבותא קמ"ל, אף שאמר ע"מ שאין לבעלך רשות, אפ"ה צריך נמי לומר, למה יהיה המתנה [רכ"ב]: כיצד דלגופה לא אצטריך דפשיטא באין לה בעל מי יפר לה: אינו יכול להפר הבעל, אע"ג שהוא עצמו היה יכול להפר לה בעודה ארוסה [כפ"י מ"ד]: נדרה בו ביום ביום שנשאת, ורבותא קמ"ל אף שבאותו יום היתה ברשות אביה, עכ"פ מדנשאת אין לה תקנה: אינו יכול להפר דאין הבעל מיפר בקודמין: זה הכלל עי' פ"י סי' י"א: [פתיחה למשנה י'] אמר ככיי משנה י' היא משנה חמורה, וכדי להבינה על בוריה, ראיתי להקדים, דהתנא רצה להשמיענו, דאע"ג דכל נערה מאורסה, אביה עם בעלה מפירין נדריה אפ"ה יש ג' מניעות בדבר (א) כשהיא יתומה בחיי אב, דהיינו קטנה או נערה שהשיאה אביה ונתגרשה או נתאלמנה, אפילו היא קטנה עדיין אין לאביה עוד רשות בה [כקידושין דמ"ד ב']. (ב) שמת אביה. (ג) כשהובגרה, ואפ"ה גם בוגרת נקרא לרוב בשם נערה, כמו נערות רבות הכתובה באסתר, ואפילו נשואה כמו אבי הנערה אל הזקנים, ובועז שאל על רות למי הנערה הזאת, וכן זכר זקן נקרא בשם נער, כמו יהושע בן נון נער לא ימוש, אע"ג שהיה כבר איש שיבה בזמן ההוא. ובכל א' מאלו הג' מניעות נקט התנא ג' בבות לא זו אף זו. אמנם מלה ראשונה שבכל בבא, ר"ל שנדרה אז, דאף כשנדרה כשהיא בוגרת, אפ"ה כללה התנא בשם ט' נערות, משום שכל הט' מיירי שנתקדשו בנערותן. ועתה נבוא לפרש המשנה כיד ה' הטובה עלינו]: תשע נערות שנתקדשו בנערותן: נדריהן קיימין ומעתה מפרש מניעה א', יתומה בחיי אב: בבא א': בוגרת והיא יתומה ר"ל שנדרה כשהיא בוגרת, וכבר היתה יתומה בחיי האב, דהו"ל כג' לריעותא, דהשתא היא בגרה, וגם יתומה בחיי אב, וגם בשעה שנדרה היתה בוגרת: בבא ב': נערה ובגרה והיא יתומה ר"ל שנדרה כשהיא נערה, והשתא היא בגרה, וכבר היתה מנערותה יתומה בחיי אב, דהו"ל רק ב' לריעותא, שהיא השתא בוגרת ויתומה בחיי אב, אבל כשנדרה נערה היתה: בבא ג': נערה שלא בגרה והיא יתומה שנדרה כשהיא נערה, ועדיין לא בגרה, אבל היא יתומה בחיי אב, דרק א' לריעותא אפ"ה אינו מפר: מניעה ב', מת אביה, בבא א': בוגרת ומת אביה שנדרה כשהיא כבר בוגרת וכבר מת אביה ג"כ, דהו"ל כג' לריעותא, דהשתא בגרה, ואביה מת, וגם כשנדרה כבר היתה בוגרת: בבא ב': נערה בוגרת ומת אביה שנדרה כשהיא נערה, ואח"כ הובגרה וגם מת אביה, דהו"ל רק ב' לריעותא, דהשתא בגרה, ואביה מת: בבא ג': נערה שלא בגרה ומת אביה שנדרה כשהיא נערה, והשתא עדיין לא הובגרה, אבל אביה מת, אף דהו"ל בכה"ג רק חדא לריעותא, שאביה מת, אפ"ה לא יפיר: מניעה ג', בוגרת, בבא א': ומשמת אביה בגרה נערה שמת אביה, ונדרה, ואח"כ הובגרה [הך בבא דמיא כבבא ב' במניעה ב' סי' מ"ז, רק דהתם נדרה ברשות האב בנערותה וגם תחלה הובגרה ואח"כ מת אביה, וכאן נדרה כשכבר יצאת ערשות האב ע"י מיתת האב וגם תחלה מת אביה ואח"כ הובגרה]. ובכה"ג הו"ל ג' לריעותה, דהשתא מת אביה, וגם בגרה, וגם כשנדרה כבר מת אביה: בבא ב' : בוגרת ואביה קיים שנדרה כשכבר בגרה, והשתא עדיין אביה קיים, דהו"ל ב' לריעותא, דהשתא בגרה, וגם כשנדרה היתה בוגרת: בבא ג': נערה בוגרת ואביה קיים שנדרה כשהיא נערה, והשתא הובגרה, אף דהשתא הו"ל רק חדא לריעותא, דהשתא היא בוגרת, אפ"ה בכולן לא יפר [והא דבמניע' ג' בבא א' דהיינו בסי' מ"ט, נקט ההפך מסי' מ"ז, ולא נקט נמי עוד בבא א' ביתומה בחיי אב, בהיפוך מסי' מ"ג, מ"ד, והיינו [שנדרה בבגרותה, או] שנדרה בנערותה ואח"כ הובגרה, ואח"כ נתייתמת בחיי אב. זה ליתא, דיתומה בחיי אב אי אפשר רק בנתגרשה או נתאלמנה בקטנותה או בנערותה, כמו שאמרנו לעיל]: עדיין היא נערה בש"ס גרסינן "ועדיין" היא "נערה", וה"פ, דר"י פליג את"ק דקאמר במניעה א' בבא ג', דדוקא נערה שהשיאה אביה אין לאב עוד רשות בה, וקא פליג ר"י וקאמר דאפילו קטנה שהרשות ביד אביה למכרה, כשהשיאה אביה וחזרה אליו ועדיין היא נערה כשנדרה, נמי אין לאביה רשות בה עוד, ואינו מפר נדריה. אמנם בכל המשניות שראיתי וכ"כ בירושלמי גרסינן עדיין היא נערה, ולפי גרסא זו ה"פ דר"י פליג את"ק במאי דקאמר דנערה שהשיאה אביה אינו מפר, וקאמר ר"י לא מבעיי' נערה שהשיאה אביה, וודאי מפר לה אביה כשנתגרשה וחזרה אל אביה בעוד לא בגרה, דהרי כשחלו תחלת ימי נערותה דאז הוא הזמן שנדריה קיימין, אז עדיין היתה ברשות אביה, ולכן לא הופקעה מהאב, אלא אפילו קטנה שהשיאה אביה, שכשהתחילו ימי נערותה, כבר הופקעה מהאב ע"י הנשואין, אפ"ה כשחזרה אל האב בימי נערותה, עדיין היא נערה, ר"ל דינה כנערה בעלמא שיפר לה האב [והיינו דקאמרי בש"ס, זו דברי ר"י [ר"ל לגירסת ועדיין היא נערה, ס"ל לר"י י' נערות הן, ולגי' עדיין היא נערה, ס"ל לר"י ח' נערות הן] אבל חכמים אומרים ג' נערות הן, ר"ל ג' של ג' ג' וכדאמרן, דהו"ל ט' נערות. ונ"ל דקמ"ל הש"ס, דלא תימא כיון דבכל דוכתא סתם בעל פלוגתא דר"י ר"מ הוא, ור"מ ור"י הלכה כר"י, להכי קאמר הכא דרבנן הוא דפליגי עלי' דר"י, והלכה כרבים, וכן פסק הרמב"ם [פי"א מהל' נדרי' כת"ק]: קונם אם אמרה קונם וכו': שאיני נהנית לאבא ולאביך ר"ל משל אבא או אביך: אם עושה אני על פיך או שאמרה וכו': שאיני נהנית לך משלך: הרי זה יפר נ"ל דנקט הנך ב' בבא לא זו אף זו. דלא מבעייא רישא שעיקר כוונתה שלא לעשות לבעלה, והו"ל שפיר דברים שבינה לבינו, אלא אפילו סיפא שהתכוונ' שלא לעשות לאבא ואביך, אפ"ה יפר, דמחשב גם זה כבינה לבינו, דגנאי הוא לבעל, שיהיה הנאתה ועשיית צרכיו של בעל, תלוייה באיסור הנאתה ועשיית צרכיהן של אבא ואביך. מיהו בהוה איפכא שתלתה איסור דברים שבינה לבינו, בפעולה אחרת שאינו בינה לבינו, כגון שלא אעשה לך אם אלך למקום פלוני, י"א דאינו מפר עד שתלך, ולא קיי"ל כן [ש"ך רל"ד סקמ"ה]. ולרמב"ם דמשנה אפילו בארוסה מיירי, נ"ל דקמ"ל דאף דבאמר קונם שאני עושה לאבא אינו דברים שבינה לבעלה, וכ"כ שאיני עושה לך, עכ"פ עדיין אינה משועבדת לעשות לצורך הבעל, והו"ל כלא חל הנדר עדיין, אפ"ה אב או בעל מפירין הנדר אף כשלא חל עדיין, משא"כ אחר אינו יכול להתיר נדרו קודם שחל, כדיליף לה בנדרים [ד"צ ע"א], מדכתיב לא יחל דברו, ונ"ל דיליף לה מדיוקא, דאבל אחרים עושין את הנדר חולין [כחגיגה ד"י ע"א], וש"מ דכבר הוא קודש, שכבר חל. מיהו נ"ל מי שנדר להתענות למחר, יכול להתיר נדרו היום כשהגיע זמן תפלת המנחה, מדכבר מחוייב לקבל התענית בתפלה [כא"ח תקס"ב], וראייתי מש"ך [י"ד רכ"ח סקל"א]: האומרת טמאה אני לך אשת כהן שאמרה שנאנסה, דבאשת ישראל לא מצי מיירי, דאי באונס, משרי שרי, ואי ברצון, הרי אין לה כתובה [ש"ס. ואילה"ק דלמה לא קאמר הש"ס דלהכי לא אפשר לאוקמא מתני' ברצון, דא"כ למה נאמנת למשנה ראשונה, הרי אין אדם משים עצמו רשע, דנ"ל לפמ"ש הר"ן [שבועות שט"ו א'] דדוקא שיפסל א"ע לעדות של אדם אחר, אמרינן א"א משים עצמו רשע. מיהו מדלא מתרץ דמיירי באומרת שזנתה ברצון שחשבה שמותר לזנות, דאסורה כה"ג על בעלה [כט"ז י"ד צ"ט]. ש"מ דגם בכה"ג אבדה כתובתה ע"פ עצמה]: שמים ביני לבינך ר"ל דברים שביני לבינך, דהיינו תשמיש, שאין רואה בינינ ו, קמי שמיא גליא איך הוא, שאינך יורה כחץ. או ר"ל כרחוק שמים מארץ. כן מרוחקת אני ממך בענין התשמיש, שאין אתה בר הקמת זרע, משא"כ אני: נטולה אני מן היהודים ר"ל יהיה אסור עלי תשמיש של כל ישראל, דתשמיש קשה עלי [ולהכי לא נקט נטולה אני מהבריות. מדרצתה לאסור גם בעלה והרי בעלה אינו בכלל בריות, כלעיל סי' י"ג]. והאמינוה במשנה ראשונה בכל הנך, מדזלזלה בנפשה כולי האי, וודאי שפיר קאמרה: ומקלקלת על בעלה ותלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא: יעשו דרך בקשה נ"ל דהך יעשו ר"ל יכופו, כמו גט מעושה [גיטין דפ"ח ב'] ור"ל יכפוה בדברים עד שתתרצה ותתפייס לישב אצלו: נטולה אני מן היהודים יפר חלקו מדהו"ל דברים שבינו לבינה: ותהא נטולה מן היהודים אע"ג דאין איסור נדר חל על איסור א"א. אפ"ה כיון שאחר שתתגרש אסורה גם אבעל, הו"ל איסור כולל. [ומה"ט נמי לא אמרינן בכי האי גוונא נדר שהותר מקצתו הותר כולו [כפ"ג מ"ב], ועיין לעיל סימן כ"ז]:
מלכת שלמה
ואלו נדרים וכו'. פ' המדיר (כתובות דף ע"א.) וביד כולה מתני' עד סוף סימן ב' רפי"ב דהלכות נדרים וסי' ב' ג' ז' ח'. ובטור י"ד סימן רל"ד:
שהוא מפר. שהבעל מפר וכן האב מפר לבתו. בפי' רע"ב ז"ל בגמ' מפרש וכו' עד סוף. אמר המלקט כדתנן בפ"ק כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה:
שיש בהן ענוי נפש. מפ' בגמ' דה"ה דמפר נמי נדרים שבינו לבינה אלא דנקט הני לפי שאלו מפר אותם לגמרי בין לעצמו בין לאחרים והיינו דתני מפר סתמא דהפרה עולמית משמע מה שאין כן בדברים שבינו לבינה שאין מפר לאחרים אלא לעצמו אפי' אם גרשה וחזר ונשאה אבל אם נשאת לאחר חל הנדר:
אם ארחץ. בלשון קונם לא שייך אם אלא תנאי הוא שאמרה הנאת רחיצה אסורה עלי לעולם אם ארחץ היום:
אם אתקשט וכו' מפרש בגמרא במסקנא דמתני' חדא קתני דהכי אמרה תאסר הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום ושבועה שלא ארחץ דאיתסר עלה רחיצה לגמרי אפילו בזימנא חדא וכן נמי אם אתקשט דאמרה הנאת קשוט עלי לעולם אם אתקשט היום ושבועה שלא אתקשט כלל ור' יוסי לטעמיה דלנוול לא חייש כלל וליכא ענוי נפש וליכא למפרך דליתני ר' יוסי אומר תנאי זה אין בו ענוי נפש דהכא ליכא תנאי כלל מדאתיא שבועה אבתריה ועקרא ליה וכתב הר"ן ז"ל ונראה בעיני דלהכי נקטינהו תנא להני תרי גווני לאשמועינן רבותא דרבנן ודר' יוסי דרבנן דאע"פ שלא חל הנדר לגמרי מסר ומשום רבותא דרבנן נקט מילתא בתנאי ומשום רבוחא דר' יוסי נקט שבועה שלא ארחץ בלא תנאי ואע"ג דחיילא מהשתא לא מצי מפר דברחיצה לר' יוסי ליכא ענוי כלל ע"כ:
ר' יוסי אומר אין אלו נדרי ענוי נפש. דוקא ברחיצה הוא דאמר ר' יוסי דלא הוי ענוי נפש אבל בכביסת בגדים אשכחן בברייתא דאמר דהוי ענוי נפש דיש צער בכביסה טפי מברחיצה דערבובייתא דמאני מייתי לידיה שעמום אבל ערבובייתא דגופא לא מייתי רק שיחנא וכיבי וערבובייתא דרישא מייתי לידי עוירא והשעמום קשה מכולן שאין לו רפואה. ובגמרא בעינן לר' יוסי דאמר אין אלו נדרי ענוי נפש מהו שיפר אותם משום דברים שבינו לבינה ויהיו מופרין לכל הפחות לעצמו רב הונא אמר אינו מפר ורב אדא בר אהבה אמר מפר ותניא כותיה. וכתוב בבית יוסף שם סימן רל"ד דף רפ"ג ע"ב דהרמב"ם ז"ל דפסק בקישוט כר' יוסי וברחיצה כרבנן אפשר שהוא מפרש דכי תנן א"ר יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש לאו ארחיצה קאי אלא אקשוט והא דאמר אין אלו נדרי וכו' בלשון רבים היינו משום דקשוט הוי גווני טובא כיחול ופיקוס ועוד משום דת"ק אמר בין נשבעה שלא להתקשט בין נדרה מפר משום ענוי נפש אתא איהו למימר דליתא אלא בין נדר בין נשבע אינו מפר משום ענוי נפש ע"כ:
