יכין המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשן בכלי רק הקדישן בפה: יש להם פדיון מדלא קידשו עדיין קדושת הגוף רק קדושת דמים. מיהו כשלא נטמאו. כל הראוי למזבח אין לו פדיון: אין להם פדיון ואם נסכים לחין נטמאו. עושין להם מערכה בפ"ע בראש המזבח ושורפן [רמב"ם פ"ו מאיסורי מזבח]: העופות שהוממו לאחר שהוקדשו.: והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו או נפסלו: שלא נאמר אלא בהמה דרק בבהמה כתיב שכשתומם תפדה. אבל הנך דקדשי קדושת הגוף כבהמה. אין נפדין כשנפסלו: מה שהביא הביא ומחשב כנדבה: וידי חובתו לא יצא וקמ"ל אפילו מחבת ומרחשת דדמו אהדדי. אפ"ה לא יצא כששינה מזו לזו. וכ"ש במיני מנחה אחריני כששינה מזו לזו: זו להביא במחבת שהיה עשרון סולת מונח לפניו. ואמר הרי זו עלי להביאו במחבת: והביא במרחשת במרחשת והביא במחבת הרי זו פסולה דהרי שינה ממה שנדר בה בפירוש: והביא בשני כלים וא"כ יקריב מהן ב' קומצין. והרי לא נדר רק קומץ א'. ועוד שהרי כל מנחה מב' המנחות חסירה ממה שנדר: והביא בכלי אחד וא"כ מיעט בקומצין. ועוד הרי מנחה יתירה היא: והביא בכלי אחד ומיירי שהביאן בכלי אחד מעורבין. שאינו יכול לקמוץ מכל אחד בפני עצמה: פסולין ולא אמרינן כסי' ז'. שיחשבו כנדבה אחרת. דשאני הכא. דמדאמרו לו בכלי אחד נדרת. ולא השיב זו לנדבה אחרת הבאתיה. ש"מ דלתשלומי נדרו קמא מתכוון. וה"ה במחבת ומרחשת: נתנו בכלי אחד אם לאחר שנתנן בב' כלים חזר ינתנן בכלי א': כשתי מנחות שנתערבו כפ"ג מ"ג. דביכול לקמוץ מכל אחד בפ"ע. כשרות. ואם לאו פסולות. [ונ"ל דקמ"ל הכא דלא אמרינן מדהביאן תחילה בכלי אחד. והשתא נמי חזר ונתנן בכלי א' גלי אדעתיה שלנדבה אחרת מתכוון בה. והא שחלקן ביני ביני כשא"ל בב' כלים נדרת. רק שכחה היתה לפניו שדעתו בזו לנדבה אחרת. קמ"ל]: הרי עלי מנחה מן השעורין והרי מנחת נדבה באה רק מחיטין: שלא התנדב כדרך המתנדבים והא דפליגי. דוקא בשאומר אלו הייתי יודע הדין הייתי אומר שאביאה מחטין. וכדומה. אבל באומר אלו הייתי יודע הדין לא הייתי נודר כלום. לכ"ע פטור מכלום. [ולא דמי לאומר הרי עלי תודה מחולין ולחמה ממעשר דיביא גם לחמה מחולין. ולא בדקינן כי הכא [כפ"ז מ"ה]. די"ל דהתם עיקר הקרבן נדר כדינו. רק שאמר שיהיה ממעות מעשר. ובזה לא יצא יד"ח נדרו. משא"כ הכא עיקר הקרבן לא נדר כדינו ועפי"ג סי' נ"ט]. ולא קיי"ל כר"ש. מיהו דוקא הנהו. דכולהו שייכו למנחה. ואפילו שעורין אפשר במנחת עומר וסוטה. אבל באומר הריני נזיר מגרוגרת. גם לדידן פטור מנזירות [כפ"ב דנזיר]. דבגרוגרת לא שייכי נזירות כלל: שכן צבור מביא ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ששים ואחד דהיינו ג' עשרונים לפר. הרי לי"ג פרים ל"ט עשרונים. ועשרון לכבש. הרי לי"ד כבשים י"ד עשרונים. וב' עשרונים לאיל. הרי לב' אילים ד' עשרונים. כל אלו למוספי החג אז. ועוד לב' כשבי מוסף שבת שני עשרונים. ולב' כשבי תמידין ב' עשרונים. הרי בין הכל ס"א עשרונים שמביא ביום זה: דיו ליחיד שיהא פחות מן הצבור אחד דבכל דוכתא מצינו קרבנות הצבור מרובות מקרבנות היחיד: אמר רבי שמעון והלא אלו לפרים ואלו לכבשים ואינם נבללים זה עם זה דכשיערבם נפסלו. דמנחת פרים עבה ב' לוגי שמן לעשרון. ומנחת כבשים רכה ג' לוגין לעשרון. ופסולין כשיתערבו [כפ"ט מ"ד]. וא"כ היכא ילפת מזה מנחת נדבה של יחיד שמביא כולן בכלי א': אלא להכי יחיד מביא רק ס' עשרון בכלי א': עד ששים יכולים להבלל אפילו למאי דקיי"ל דמביא לכל עשרון לוג. עכ"פ כל שהסולת רב יותר מס' עשרון. אינו יכול לבלול הסולת כולו עם השמן בכלי אחד יפה: וששים ואחד אין נבללים בתמיה: אמר להן כל מדות חכמים כן ר"ל בכל מקום שנתנו שיעור. הוא בצמצום חזק. וי"א דר"ל כנים ואמיתיים ולא בגוזמא [כמו כן דברת. שמות י' פכ"ט]: בארבעים סאה חסר קרטוב הוא חלק ס"ד שבלוג: אין מתנדבים לוג שנים וחמשה ר"ל אין מתנדבין לוג יין לנסכים. או ב' או ה' לוגין. מדלא מצינו בהקרבה דוגמת מניין לוגין כאלו בנסכים של חיוב. [ואף דבהתנדב חצי עשרון. יביא עשרון שלם [כמ"ג]. וה"נ בהתנדב פחות מהראוי הול"ל שיביא כראוי. י"ל התם שיעור מנחת סולת כתוב בהדיא. אבל הכא נדבת יין לא כתיב בקרא בהדיא. ורק מיתורה דקרא ילפינן לה [כמ"ה]. להכי אינו חייב בה רק כשפירש כן בהדיא. רק בשכבר נתחייב וודאי. כגון שנדר ה' לוגין. אז צריך להוסיף עד ו'. כדי שיהיה ראוי לב' כבשים]: אבל מתנדבים שלשה וארבעה וששה לוגין יין: ומששה ולמעלה דג' חזי לכבש. וד' לאיל. ו' לפר. וז' חזו ג' לכבש וד' לאיל. וח' חזו לב' אילים. וט' לכבש ופר. י' לאיל ופר. או לב' כבשים ואיל. י"א לב' אילים ולכבש. וכן ממניין זה ולמעלה: מתנדבים יין בלא סולת ושמן. ומנסכו לשיתין [ועמ"ש פ"ו מ"ב]: ואין מתנדבים שמן בלא סולת: רבי טרפון אומר מתנדבין שמן ומפריש ממנו בכלי כשיעור קומץ. דהיינו כב' זיתים. ומקטירן. והשאר נאכל לכהנים. והכי קיי"ל: אם אמרת ביין שכן הוא קרב חובתו בפני עצמו שכשמקריבו עם חובתו. הוא נקרב בפני עצמו. ולא מעורב במנחה: תאמר בשמן שאינו קרב חובתו בפני עצמו דאע"ג דשמן של מצורע קרב בפני עצמו ומזה ממנו הז' הזאות נגד ק"ק. עכ"פ אינו קרב בשום דוכתא במזבח בפני עצמו ומדלא אשכחן שקרב בפני עצמו בחובה. גם בנדבה לא יביאוהו בפני עצמו: אבל מתנדבים עולה ושלמים בשותפות: ובעוף אפילו פרידה אחת בן יונה או תור מותר לנדבו בשותפות:

מלכת שלמה המנחות והנסכים וכו'. תוס' ז"ל פ' המזבח מקדש (זבחים דף פ"ז) ודפ' התכלת (מנחות דף מ"ו.) ואיתה בתשובות הרשב"א ז"ל סימן ל"א ול"ב ותקפ"ב: העופות אין להם פדיון. בשקדם הקדישן למומן מיירי אבל קדם מומן להקדשן נפדין כדתניא הכל היו בכלל העמדה והערכה ואפילו בעל מום מעיקרו וכן תני לוי אפילו חיה ואפילו עופות. תוס' ז"ל: בסוף פי' רעז"ל והעופות והעצים והלבונה וכלי שרת דקדשי קדושת הגוף ונטמאו לא מפרקי. אמר המלקט תימה הוא דבגמרא פריך בשלמא עופות קדושת הגוף נינהו דהן עצמן קריבין ומשום הכי אין להם פדיון שלא נאמר אלא בבהמה אלא עצים ולבונה שלא קדשו בכלי וכלי שרת כי נטמאו ליפרקו דהא לאו קדושת הגוף נינהו אלא מכשירי קרבן הם ומשני משום דלא שכיחי ואי הוה מפיק להו לחולין תו לא משכחי גזברים מידי אחרינא לצורך העבודה דאפילו עצים לא שכיחי דכל עץ שנמצא בו תולעת פסול לגבי מזבח ואע"פ שאלו הטעמים לא נאמרו בגמרא רק אליבא דשמואל דאמר דמנחות ונסכים אפילו טהורין נפדין ולית הלכתא כותיה מ"מ הטעמים הם נכונים לפירוש המשנה ואנן דקיימא לן כהנהו אמוראי דס"ל דמנחות ונסכים טהורים אין נפדים ה"נ עצים ולבונה וכלי שרת אע"ג דנטמאו כטהורים דמו ועצים ולבונה לא אשכחו להו טומאה בפירוש אלא דקא מרבינן להו מן והבשר לרבות עצים ולבונה משום חבת הקדש ועצים כמה דלא משפי להו לגיזרין דהיינו בקעיות יפות לא מתכשרי לבונה נמי כמה דלא קדשה בכלי שרת לא מתכשרא כלי שרת נמי הואיל ואית להו טהרה במקוה כולהו כטהורים דמו ומשמע דאפילו אחר ששיפה העצים אין טומאתם אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ועיין בתוס' ז"ל שנראה מתוך פירושם ז"ל דאחר שפוי מקבלי טומאה מדאורייתא. וביד פ' ששי דהלכות איסורי מזבח סימן ד' ה'. ובפ"ג דהלכות פסולי המוקדשין סימן י"ח ובת"כ פרשה ד' דפרשת בחקותי: