יכין שני דייני גזירות דיינים שנתמנו לגזור קנסות על הגזלנים ועושי עול: חנן אומר שני דברים שחלוקין עליו חביריו: מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות חנן אומר תשבע בסוף כשיבא בעלה ויטען ברי הנחתי לך מזונות, או שימות ותתבע הכתובה, תשבע שאין בידה כלום משל בעלה: ולא תשבע בתחלה דלגבות מזונות א"צ שבועה: יפה אמר חנן לא תשבע אלא בסוף והכי קיי"ל. מיהו תוך ג' חדשים משהלך, אין פוסקין לה מזונות דאין אדם מניח ביתו ריקן, רק בהלך בקטט י"א דמניח ביתו ריקן [ע']: מי שהלך למדינת הים ה"ה בישנו כאן: ועמד אחד ופרנס את אשתו וה"ה שפרנסה אביה: חנן אומר איבד את מעותיו אפילו אמר שזנה לשם חיוב הבעל, עכ"פ לה לא הלוה רק לבעל שלא בידיעתו, והרי לא עשה לו תועלת כ"א מניעת הנזק, משא"כ ביורד לשדה חבירו והשביחה שלא ברשותו חייב [כח"מ שע"ה]: הניח מעותיו על קרן הצבי נ"ל דלשון זה טעמא דחנן קמ"ל, דדרך הצבי להפוך קרניו למטה לאחוריו כשירוץ, והמניח מעות על קרניו בחשבו שכשיתהפכו במרוצתו יפלו על הגב, טועה, דטפי מצוי שיפלו למטה מדלא הניחם על הגב, וכ"כ זה לא הלוה להאיש, רק חישב שכשיניחו חובו על האשה שישוב ויפול חוב התשלומין על הבעל מדר' נתן, וטעה, דאפ"ה הבעל פטור. והכי קיי"ל, מיהו בלותה בעדים לצורך מזונות. חייב בעל לשלם בשעבודא דר' נתן, ורק בחזרה אשה ומחלה לבעל חיוב מזונותיה, פטור [שם]: והבנות ניזונות וה"ה שנוטלות כל צרכיהן עד שיבגרו או שיתארסו, ומעשה ידיהן לעצמן מיהו אין מוציאין המזונות מהיורשים בפ"א, רק כפי שנצטרכות: ובנכסים מועטים שאינן כשיעור שיזונו הבנים והבנות עד שיבגרו כל הבנות [ובצרכי כסות ומדור יש פלוגתא אם צריך ג"כ כדי הן]: והבנים יחזרו על הפתחים ודוקא כשלא נשאר כלום אחר שמסרו כדי מזונות הבנות ביד אפטרופס, אבל בנשאר קצת, יטלו יורשים הנשאר, והכי קיימא לן [קי"ב]: והודה בקנקנים כדים רקים [וקושית התוי"ט מיש קנקן חדש מלא ישן. י"ל דר"ל דנראה כריקן]: הואיל והודה במקצת הטענה ישבע דהו"ל כטוען חטין ושעורין והודה באחד מהן, דחייב [ח"מ פ"ח]: אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון וקיי"ל כן. ודוקא בהזכיר התובע מלאים, אבל באמר י' כדי שמן לי בידך, אינו תובע רק שמן והוא מודה קנקנים ופטור [ח"מ פ"ח י"ח]: ופשט לו את הרגל דרך בזיון, שאינו רוצה ליתן לו, או ר"ל תלני ברגלי עד שאתן מדאין לי, או ר"ל שפשט רגלו וברח: אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון והכי קיי"ל. מיהו אחר נשואין אינו יכול לבגוד באשתו כשלא נתנה לו כפי שפסקה על עצמה [אה"ע נ"ב]: העורר על השדה שאומר ללוקח שהמוכר גזלה ממנו: והוא חתום עליה בעד באותו שטר מכירה: אדמון אומר יכול הוא שיאמר המערער: והראשון קשה הימנו ולהכי חתמתי בשטרך, שממך יהיה נקל לי יותר להוציא, ממה שיכולתי להוציא מהגזלן: וחכמים אומרים איבד את זכותו דאפילו מביא ראיה ששלו היא, אמרינן דמחל ע"י שחתם בהשטר, והכי קיימא לן. מיהו בחתם רק הוא לבדו, מצי אמר העדאת ע"א לא מהני, ולהכי חתמתי. וכ"כ בחתמו ב' עדים אחרים תחילה, אמרינן דחתם א"ע רק לכבוד [ח"מ קמ"ז]: עשאה סימן לאחר שחתם בשטר אחר שנזכר בו שדה זו לסימן המצר, וכתב שם שהוא של פלוני בין בעודה ביד הגזלן או ביד הקונה ועכשיו מערער שהיא שלו: איבד את זכותו אף לת"ק, וקיי"ל כחכמים [שם]: מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו שנטלה א' מבעלי מצריו ואינו יודע מי: ילך בקצרה על כרחם יטול דרך רק יצמצם בדרכו: או יפרח באויר היכא שהרבה מקיפין שדהו, כ"ע מודים דהמע"ה, ואם רק א' מקיפו סביב, כ"ע מודין דא"ל ממ"נ דרכי גבך הוא, כי פליגי במקיפו א' שבא מכח ד', לאדמון א"ל ממ"נ וכו', ולחכמים מצי לוקח לומר לו הרי כשאחזיר שטרותי למרייהו, לא תוכל להוציא מהן, לפיכך גם ממני לא תוציא. [ותמהני וכי כשיחזיר שטרי מכירה להמוכר יתבטלו המכירות הרי עכ"פ כיון שחתמו העדים על השטרי מכירה אפילו יחזיר השטרות להמוכרים ישארו השדות שלו, ושפיר יטען הלה דרכי גבך הוא. ואת"ל שכוונת הש"ס שביד הלוקח למוכרו לד' מדאתא מכח ד', ליתא דא"כ לל"ל שימכרם למרייהו, הול"ל אמכרם לד' בעלמא. ויש לדחוק, דאחרים לא ירצו לקנות רק לחלוטין, ועי"ז יפסיד הלוקח, אבל ד' מוכרים שלו, וודאי כדי להחזיק השדות ביד הלוקח יתרצו לקנותן עד שיתרצה ויתפייס הלוקח בדבר מועט]. מיהו במתו המוכרים, נותן לו דרך. וקיי"ל כחכמים [ח"מ קמ"ח]: והלה הלוה: הוציא שמכר לו את השדה אחר הזמן פרעון שנזכר בשטר: היה לך להפרע את שלך כשמכרת לי את השדה אלא וודאי ששטרך פרוע ונאבד שוברי, וי"א דאף מזוייף מצי טניין, אף שהשטר מקויים: מפני שהוא יכול למשכנו דמעות היה יכול להצניע. מיהו באתרא דיהבי זוזי ואח"כ כותבין שטר מודים חכמים דהדין עם הלוה, דכשקבל המעות היה לו להחזיקם בחובו, ולא היה לו לכתוב השטר, כי פליגי במקום שכותבין שטר תחילה, לאדמון היה לו למסור מודעא במכירה, ולחכמים מצי למימר שהיה ירא שתתפרסם המודעא. ואי"ל א"כ בכל מסירת מודעא נימא הכי, י"ל הכא שאני, דיש לו ג"כ טענה שלהבטיח לעצמו משכון נתכוון, וקיי"ל כחכמים [ח"מ פ"ה]: שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה אדמון אומר אותו ששטר שבידו מאוחר לזמן פרעון שבראשון [יכול הוא שיאמר אילו כו']: וזה גובה שטר חובו פלוגתייהו כשזמן שטר שבשני הוא ביומא דמשלם זמן פרעון שבראשון, דלרבנן כיון דא"צ לפרוע רק בסוף היום, עביד אינש דיזיף ליומא, והכי קיי"ל [שם]: שלש ארצות לנשואין חלוקות בדינן בא"י: והגליל דבנשא אשה בזו, והוא והיא משם, אינו יכול לכופה לדור עמה באחרת [ונקט תנא להארצות בסדר זה, משום דתנא בירושלים קאי [כב"ק ד"ו ב'], שמשם תצא תורה מהסנהדרין, להכי נקט תחלה יהודה, שבו ירושלים, ואח"כ נקט עבר הירדן, שהוא בצד ימין מארץ יהודה, שעבר הירדן מזרחית דרומית מיהודה, ואח"כ נקט גליל, שהוא בצפון, משמאל יהודה, דכל פינות שאתה פונה יהיה דרך ימין [כיומא י"ז ב']. ומה"ט נמנו ג"כ בסדר זה בפ"ט דשביעית]. ובשאר ארצות, כשחלוקות בלשונם או כשכל אחת במלכות אחרת, אין מוציאין מזו לזו. ודוקא בשניהן מארץ מושבם, אבל אם הוא מארץ אחרת, כופה לילך אחריו, ואם לאו תצא בלא כתובה [אה"ע ע"ה]. והא דקאמר הכא דגם ליהודה אינו מעלה מארץ אחרת, היינו בכל יהודה חוץ מירושלים [וכמי"א]: אין מוציאין למדינה אחרת. אפילו מעיר וכו': ומכרך לכרך כרך הוא מקום שווקים, וגדול מעיר: אבל לא מעיר לכרך שישיבת כרכים קשה לבריאות וגם לרבוי הוצאות: ולא מכרך לעיר דבעיר לא שכיח כל מילי כבכרך: מפני שהנוה היפה בודק אף שנוה זה טוב יותר מצ"ע לבריאות, אפ"ה מי שמורגל בנוה רע, שנוי ההרגל בודק אחר חזקת הגוף ואם אינו חזק כראוי, שנוי האויר מחליאו. והכי קיי"ל [שם]: הכל מעלין לארץ ישראל ר"ל כל אדם יכול להכריח כל בני ביתו לעלות לא"י אפילו מנוה יפה לרעה, או מעיר שרובה ישראל לרוב עכו"ם: ואחד הנשים איש ואשתו יוכלו להכריח זל"ז לעלות לדור בא"י שכשימאן הוא יוקנס ליתן לה הכתובה, וכשתמאן היא תפסיד הכתובה: דאפילו לעבד עברי יוכל להכריח לעלות, ואפילו לעבד כנעני לא יוכל להכריח שיצא: וגירשה בקפוטקיא נקט למשל עיר שסמוכה לא"י, שמעותיה גדולות מא"י: נותן לה ממעות ארץ ישראל דמדכתובה מד"ס הקילו בחשלומין: נותן לה ממעות קפוטקיא ס"ל כתובה דאורייתא ואזלינן בתר מקום השיעבוד, ולא קיי"ל כן, ואע"ג שכתב בכתובה דחזי ליכי מדאורייתא. היינו שאתן לך מאתים דחזי ליכי, בכסף דאורייתא, וקאי מלת דאורייתא אמטבע ולא על דחזי ליכי [ב"ש ס"ו י"ד]:

מלכת שלמה שני דייני גזרות. ובברייתא תני גזלות וכדפירש רעז"ל. מתרץ בגמרא שהיו גוזרין גזרות על הגזלות. ובברייתא מונה עוד שלישי דקתני אדמון בן גדאי וחנן המצרי וחנן בן אבישלום. ויש שפירש בגמרא דתנא דידן דחשיב ליה קתני דלא חשיב ליה לא קתני וחנן בן אבישלום חשוב מחנן המצרי ואע"ג דבברייתא מזכיר לחנן המצרי ברישא פירשו תוס' ז"ל דהיינו מפני שהוא ממשפחה מיוחסת יותר מחנן בן אבישלום וכמו שמצינו בכמה דוכתי שמזכיר ר' אלעזר בן עזריה קודם ר' עקיבא אע"פ שר' עקיבא היה חשוב יותר מר' אלעזר בן עזריה שהלא היה ראש לחכמים והטעם לפי שר' אלעזר בן עזריה היה ממשפחה מיוחסת יותר מר"ע שהיה עשירי לעזרא וגם בשביל נשיאותו הכא נמי הזכיר בברייתא חנן המצרי ברישא מפני שהיה ממשפחה מיוחסת יותר וכדכתיבנא. ור' נתן מונה אדמון וחנן ונחום המדי שהוא סובר שג"כ נחום המדי מגוזרי גזרות כאדמון וחנן המוזכרין במתני' וס"ל שהיה חשוב כמותם ולא הודו לו חכמים. והקשו תוס' ז"ל דמ"מ תקשי לן אמאי לא משני תלמודא דאה"נ דהיה ג"כ חנן המצרי מגוזרי גזרות אלא דמי שאמר דברים שלא הודו לו עליהם חכמים קתני תנא דמתני' וחנן בן אבישלום אמר שני דברים אבל חנן המצרי לא אמר כלום ומש"ה לא קתני ליה ותרצו דלאו פרכא היא דאי תני להו לפי שדברו במשנתנו ה"ל למיתני שני דייני גזרות שהיו בירושלם אבל מדקתני היו בירושלם משמע שנים היו ותו לא ע"כ בקצור מן התוס'. ומפ' בגמרא דדיינים טובא הוו אבל גוזרי גזרות הוא דמני תנא. ואלו הגוזרים גזרות אמרינן בגמרא שהיו נוטלין שכרן תשעים ותשע מנים בכל שנה מתרומת הלשכה ואם לא הספיק מוסיפי' להם לפי שלא היו עסוקים במלאכתן ומתפרנסין מתרומת הלשכה אבל בירושלמי דשקלים כתיבת יד פ"ד איכא מ"ד התם ומשיירי הלשכה היו נוטלין שכרן: חנן בן אבישלום. גורס ר"ת ביוד דהא לרבי דאמר בפ' חלק דאבשלום אין לו חלק לע"ה היכי מסקינן בשמיה הא אמרינן ביומא שלהי פ' שלישי ושם רשעים ירקב דלא מסקינן בשמייהו ואבישלום שם אדם כדכתיב אביה בן אבישלום תוס' ז"ל: מי שהלך למדינת הים. פ' הכותב (כתובות דף פ"ח) ותוס' פ' אלמנה נזונת (כתובות דף צ"ח) ודפ' הניזקין (גיטין דף נ"א:) תשבע בסוף וכו'. ביד פי"ב דהל' אישות סי' כ"א ובטור א"ה סי' ע'. ומפ' בגמרא דע"כ ל"פ אלא לענין שבועה אבל מזוני יהבינן לה ודוקא אחר שלשה חדשים להליכתו למדינת הים דבשלשה חדשים הראשונים חזקה אין אדם מניח ביתו ריקן והולך לו. ולשמואל דס"ל דכלל אין פוסקין מזונות לאשה אפילו אחר שלשה חדשים מוקי למתני' דשמעת מינה דלכ"ע מזוני יהבינן לה כששמעו בו שמת דתו ליכא למיחש לא לאתפסה צררי שהרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלהם כלום ואי לשמא אמר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך וקבלה עליה משמת אינה משועבדת לו עוד למעשי ידיה. והקשו תוס' ז"ל א"כ מ"ט דבני כהנים גדולים דמה לי מת בביתו מה לי ששמעו בו שמת על פי עדים וי"ל דאפילו מת בביתו פליגי בני כהנים גדולים והא דנקט מי שהלך למדינת הים רבותא נקט דסד"א ניחוש כ"כ לצררי דאפילו בשבועה לית לה ע"כ. ופירש הרמב"ם ז"ל תשבע בתחלה שישביעוה ב"ד שבועת התורה ואח"כ פוסקי' לה מזונות ולבסוף הוא כשיבא בעלה ויכחישנה לומר הנחתי לה מזונות או לא היתה צריכה וכן כיוצא בזה ע"כ. וכן הוא ג"כ שם פי"ב דהלכות אישות ומשמע מדבריו ז"ל דבין שבועה של בתחלה בין שבועה של בסוף שתיהן בנקיטת חפץ. ומ"מ קשה לע"ד דבפ' הכותב (כתובות דף פ"ח) משמע כפי' רש"י שפי' דבסוף היינו כשתובעת כתובתה דהא ר' ירמיה מפ' התם דר"ש דקאמר התם כל זמן שתובעת כתובתה וכו' קאי אונפרעת שלא בפניו דת"ק אמר סתם נפרעת שלא בפניו בשבועה דמשמע בין שתובעת מזונות בין שתובעת כתובתה כדעת בני כהנים גדולים ואתא ר"ש למימר דוקא אם תובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אבל אם אינה תובעת אלא מזונות נוטלת בשבועה כדעת חנן וצ"ע לע"ד אם לא שנאמר דלעולם מודה הרמב"ם ז"ל לפי' רש"י ז"ל אע"פ שרש"י ז"ל אפשר שאינו מודה להרמב"ם ז"ל. ושמעתי מי שפירש תשבע בסוף על המזונות כשתבא להשבע על כתובתה ולבי מהסס בזה אע"פ שהלשון מסייע להאי פירושא דקתני תשבע בסוף ולא קתני תשבע על שבסוף או תשבע על בסוף ולפי זה זהו כמין גלגול שבועה שנשבעת שלא עכבה בידה כלום בין לכתובה שרוצה לגבות בין מן המזונות שכבר אכלה ורוצה להשתלם כעת מממון בעלה. ובגמרא בברייתא תניא מי שהלך למ"ה ואשתו תובעת מזונות בני כהנים גדולים אומרים תשבע חנן אומר לא תשבע ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן ופירש רש"י ז"ל נאמן אף להוציא מידה מה שנתנו לה ב"ד ובשבועה ע"כ ומשמע דאף אבני כהנים גדולים קאי דאמרי תשבע והיינו טעמא דאורחא דמילתא הוא להתפיסה צררי הלכך מוציא מידה בשבועה ותוס' ז"ל פירשו פי' אחר ע"ש אבל הרא"ש ז"ל הכריח כפירוש רש"י ז"ל וכן פי' רב אלפס ז"ל נאמן ובשבועה ע"כ: יפה אמר חנן לא תשבע אלא בסוף. ירושלמי פ' הכותב אמרינן דר' שמעון וחנן אמרו דבר אחד וכמו שכתבתי בשם התלמוד בבלי: