יכין רבי אליעזר אומר אם לא הביא סכין למול: כלי מערב שבת מביאו בשבת מגולה לפרסם חיבוב המצוה. שמחללין שבת עבורה. ואי"ל יביאו התינוק אצל הסכין. דחי נושא א"ע. י"ל מדצריך אחר המילה להחזירו לאמו שתיניקו. שא"א לה לבוא אצלו. מדחולה היא. ואפשר שתסתכן עי"ז. וא"כ כשישאו התינוק החולה לאמו. דדינו ככפות. אינו נושא א"ע: ובסכנה שגזרו שמד על המילה: מכסהו על פי עדים שלא יחשדוהו הרואים כשמכסהו. שסכין אחר נושא: ועוד אמר רבי אליעזר כורתין עצים ממחובר. וקמ"ל דאפי' מכשירים דוחין שבת: לעשות פחמין (קאהלען): ולעשות כלי ברזל סכין. ונ"ל דלהכי קרי לי' ברזל. דקמ"ל שלא יתקנהו בהידור כסכין. מדאפשר בברזל חד: כלל אמר רבי עקיבא דפליג אר"א: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת כמכשירין: אינה דוחה את השבת ושאי אפשר לעשותה מערב שבת כמילה גופה: דוחה את השבת וקיי"ל כר"ע. ולדידן שאין לן רה"ר. מותר להביא התינוק ע"י עובד כוכבים. או ע"י ישראל שיוליכנו פחות פחות מד"א וליתנו לחבירו. אבל ההוצאה מרה"י לרה"ר ואיפכא צריך שיעשה ע"י עובד כוכבים (רט"ז רס"ו סק"ד). ולמג"א גם כה"ג אסור. רק ימולוהו בביתו (רמג"א של"א סק"ה): עושין כל צרכי מילה בשבת לאתויי דכל שעה שעוסק במילה מותר לחלל אפילו על ציצין שאין מעכבין המילה: מוהלין ר"ל חותכין הערלה: ופורעין לשון כי פרוע הוא. והוא לשון גלוי. שמגלה העטרה ע"י שקורע העור הדק שתחת הערלה: ומוצצין יונק הדם מהחבורה. אף שעי"ז ניתק הדם ממקומו ונעשה חבורה עי"ז. עכ"פ כשלא ימצוץ אפשר שיסתכן. שע"י החבורה. הדם שבבשר הגיד מתחמם ונקפה. ואפשר שיצבה הגיד עי"ז: ונותנין עליה איספלנית (פפלאסטער): וכמון קימעל שחוק: אם לא שחק מערב שבת את הכמון: לועס בשיניו מדאפשר בהכי: אם לא טרף יין ושמן מערב שבת שרגילין היו לערב יחד יין ושמן ולטפטף ממנו על המילה לרפואה וגם זה אסור משום שחיקת סממנין: ינתן זהב עצמו וזה בעצמו קמ"ל אף דטירוף יין ושמן יחד אינו אסור רק מדרבנן. דמחזי כמאן דבעי למשדינהו בקדירה. כטירוף ביצים (שבת דק"ט א'). אפ"ה צריך לשנות בשבת (כך נ"ל): ואין עושין לה חלוק שרגילין היו לעשות מטלית נקוב. ומכניסין בהנקב העטרה של הגיד. כדי שלא יחזור העור ויכסהו: לכתחלה כשלא חתכו ונקבו להמטלית מע"ש: אבל כורך עליה סמרטוט (לעפפכען): אם לא התקין מערב שבת שלא הכינו והביאו מע"ש: כורך על אצבעו דרך מלבוש כדי לשנות. ודוקא לצורך מילה שרי כה"ג. אבל בל"ז אסור. ודלא כאותן שכורכים טוך סביב היד ויוצאין בו לכרמלית שאינו מעורב. דזה אינו דרך מלבוש. ורק סביב הצואר או לחגור בו שרי לצאת כך לכרמלית (ש"א ל') אבל סביב היד לא עדיף (מהאנדשוהע) שנכון להחמיר מלצאת בהן לכרמלית (ש"א רמג"א נ'): ומביא ואפילו מחצר אחרת לא מבעיא מבית לבית באותו חצר דמביא. אלא אפילו מחצר אחרת שלא ערבו עם זו שרי: מרחיצין את הקטן בין לפני המילה ובין לאחר המילה ביום המילה. בין לפניה לחזקו. בין לאחריה לרפאותו. מותר לרחצו כדרכו בחמין שהוחמו בשבת (ודלא כר"ב): ומזלפין (איינשפריטצען): עליו ביד אבל לא בכלי אפי' דרך זילוף. ודוקא ביום ג' למילה. אבל בשעת מילה בכל ענין שרי: ר' אליעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת בחמין כדרכו: ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים אלמא דאז הכאב גדול. והאידנא אין צורך כל כך ברחיצה. ולכן אין רוחצין הולד רק ביום המילה. ובחמין שהטמינו מע"ש. או ממים שחימם עובד כוכבים לצורך עצמו. אבל לא יאמרו לו שיחם לצורך המילה. ומה"ט מלין ג"כ מילה שלא בזמנה בע"ש בזה"ז. ולא חיישינן שיצטרכו לחלל שבת עבורו בחימום מים (מג"א של"א ט'). ולרט"ז אסור משום שגורם צער שבת (י"ד רס"ב סק"ג): ספק ספק בן ט' או בן ח' חדשים: ואנדרוגינוס שיש לו זכרות ונקבות: אין מחללין עליו את השבת מיהו אפילו הוא ודאי בן ח' חדשים. אם נגמרו שערו וצפרניו ימולוהו. דבן ז' הוא ואשהויי אשתהי. ואי בר ז' ודאי הוא. אפילו לא נגמרו שערו וצפרניו אם רק רואים שחזק הוא ימולוהו (שם ס"ג): ורבי יהודה מתיר באנדרוגינוס וקיי"ל כת"ק (שם ס"ה): מי שהיו לו שתי תינוקות אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של אחר השבת בשבת חייב חטאת. בהא כ"ע מודו. מדטעה במצוה ולא עשה מצוה. דמל בן ז' ימים. ואע"ג דהנימול קודם זמנו צריך להטיף ממנו דם ברית בזמנו (כש"ך י"ד רס"ב ב'). וא"כ הו"ל מקלקל בחבורה. נ"ל דאפ"ה הועיל שא"צ לחתכו שנית: אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ערב שבת בשבת רבי אליעזר מחייב חטאת אף דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה. דלולא שבת ראוי היה למול. אפ"ה חייב: ורבי יהושע פוטר מדעשה מצוה: קטן שהוא ישראלי. לאפוקי בן שפחה. שנימול אפילו בן יומו: נמול לשמונה לתשעה ולעשרה ולאחד עשר ולשנים עשר לא פחות קמ"ל אפילו יודע שלא יזדמן לו מוהל אח"כ: ולא יותר נ"ל דקמ"ל שיקדימו למול זה קודם לילד אחר שנימל באמת שלא בזמנו. דזה אכתי בזמנו מקרי: הא כיצד כדרכו לשמונה נולד לבין השמשות נמול לתשעה דהרי מונין לו מהלילה. ונימול לט' ספק ח' (י"ד רס"ב ד'): בין השמשות של ערב שבת נמול לעשרה דא"א למולו בשבת. דשמא תשיעי הוא ומילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת: יום טוב לאחר השבת נמול לאחד עשר דמילה שלא בזמנה אפי' יו"ט אינה דוחה: שני ימים טובים של ראש השנה נמול לשנים עשר דקדושה א' הן (וכשהיו מקדשין ע"פ הראייה היה אפשר שיהי' ר"ה ביום א' ב'). וביו"ט שני של גליות פליגי רמב"ם ורא"ש. ולב"י קיי"ל כרא"ש דאסור. ולש"ך קיי"ל כרמב"ם דשרי (י"ד רס"ו ח'): קטן החולה אין מוהלין אותו עד שיבריא אפילו ישהה הרבה. והיינו דסמך בבא זו לבבא דלעיל. מיהו בחלצתו חמה (ר"ל שהוחלה בחמימות. ולשון חלצתו נ"ל דר"ל תקפתו חמה. כמו חלוצי צבא). או שהיה לו כאב גדול בעיניו דהיינו שהיה בהן ריר או ששותת מים מעיניו מחמת הכאב ממתינן לו אחרי שנתרפא ז' ימים ואח"כ ימולוהו (רס"ב ב'): אלו הן ציצין נימי העור שנשארו מדובקים מהערלה בהעטרה: המעכבין את המילה שכשעדיין מדובקים בעטרה. אינו נחשב כמהול עדיין. ודוחה השבת אף שסילק ידו כבר מהמילה: בשר החופה את רוב העטרה ר"ל רוב גובה העטרה. או רוב היקף העטרה. ואפי' ע"י צירוף. [ונ"ל דנקט בשר. והרי עור הוא הערלה אבל קמ"ל אפי' הוא כעין בשר. שהוא עב. או שכבר קרע עור פריעה למעלה ממנו. דלפעמים יש ב' עורי פריעה ועור הב' דבוק בדקותו בבשר עטרה. לא אמרינן דמן העטרה הוא ולא ניעכב קמ"ל. ועטרה לרש"י ור"ן (כאן ויבמות מ"ז ב') הוא השפה הגבוהה סביב שם. ולרמב"ם וטור כל המשך הכפתר אף במקום שאינו בולט מהגיד הוא בכלל עטרה]: ואינו אוכל בתרומה נ"ל דקמ"ל דאפי' בתרומה דרבנן אסור. דכערל גמור הוא: ואם היה בעל בשר שאחר שנימל חזר וגדל העור וחיפה העטרה. ונראה עי"ז כערל: מתקנו מפני מראית העין דכיון דנימל פעם א'. אפי' חזר ונתכסה כל העטרה א"צ למולו שנית רק מדרבנן. להכי היכא דאפשר קושר העור לאחוריו. שלא יראה כערל. ובאי אפשר. במקום צערא ל"ג רבנן (ש"ך י"ד רס"ו). ובמסופק אם נתגלה במילה ראשונה רוב העטרה. נ"ל דאמרי' רוב המצויין אצל מילה מומחין הן (כחולין ד"ג ב'). וא"צ לצער התינוק. וכן שמעתי וראיתי מפה הקדוש של ע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל אף שלא זכיתי לשאלו טעמו: מל ולא פרע את המילה כהלכתו לעיל: כאילו לא מל אף דכבר תנא דציצין שברוב גובה או היקף מעכבין המילה נ"ל דמרישא ס"ד רק לחומרא. קמ"ל הכא אפי' לקולא. דהיינו לברך שנית כל הברכות (וכי"ד רס"ה). ובלא סילק ידו אפי' על ציצין שאינן מעכבין חוזר. ואפי' בשבת. ובסילק ידו בשבת. אינו חוזר על ציצין שאינן מעכבין:

מלכת שלמה ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי וכו'. קאי אמתני' דפירקין דלעיל דסליק מיניה דקתני וכל צרכי מילה עושין בשבת: ולעשות ברזל גרסי' ול"ג כלי ברזל ואיתה ברייתא בגמ' ובפ' כל הבשר (חולין דף קט"ז) במקומו של ר"א היו כורתין עצים לעשות פחמים לעשות ברזל: כלל א"ר עקיבא כל מלאכה שאפשר לה לעשות מע"ש אינה דוחה את השבת מילה שאי אפשר לה לעשות וכו' כצ"ל. ומייתי לה בירוש' ספ"ב דמגילה. וכה"ג תנן נמי בפסחים פ' אלו דברים ובמנחות פ' שתי הלחם. ובגמ' הכא וגבי פסח קפסיק רב יהודה אמר רב הלכה כר"ע ובגמ' עביד צריכותא דאי אשמעי' גבי מילה ה"א התם הוא דמכשירין דאפשר לעשותם לא דחו שבת דליכא כרת כלומר מילה בזמנה ליכא כרת דקטן לאו בר עונשין הוא אבל פסח דאיכא כרת אימא לידחי שבת ואי אשמועי' גבי פסח משום דלא נכרתו עליה י"ג בריתות אבל מילה דנכרתו עליה י"ג בריתות אימא לידחי שבת קמ"ל. וכתבו התוס' ז"ל דהאי צריכותא אדרב יהודה קאי דפסיק כר' עקיבא הכא והתם דאי אדר' עקיבא א"כ בפ' שתי הלחם דקתני נמי כלל אר"ע הל"ל וצריכא וכן פירש בקונטרס עכ"ל ז"ל. ועיין ג"כ מ"ש עוד בשמם ז"ל בפ' שתי הלחם סי' ג'. ונראה דה"ה דצריכותא דאמרי בגמ' אפסקיה דרב יהודה אמר רב מהני נמי למשניות ולההיא דשתי הלחם נמי איכא למימר דאי לא הוה אשמעי' רבינו הקדוש כלליה דר' עקיבא רק גבי שתי הלחם ה"א דוקא התם קאמר ר"ע דמכשירין אינם דוחין את השבת משום דליכא לא כרת ולא י"ג בריתות אבל הכא גבי פסח או גבי מילה אימא דמודה דאפי' מכשירין דחו ואי אשמעי' גבי הני בלחוד ה"א דוקא הני דהוו צורך הדיוט לא דחו מכשיריהן את השבת אבל גבי שתי הלחם דהוו צורך גבוה ה"א דמודה דמכשיריהם נמי דחו כמו העומר קמ"ל כנלע"ד. ובברייתא בגמ' ס"ל לר' אליעזר דמכשירי שתי הלחם ומכשירי לולב ומכשירי סוכה ומכשירי שופר ומכשירי מצה ומכשירי מילה הכל דוחין את השבת ובגמ' מפרש ואזיל טעמא דכולהו. ומפרש בגמ' דאפי' לר' אליעזר אין מכשירי מילה כגון ברזל ופחמים דוחין את השבת אלא דוקא היכא דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו כגון שפירש ממנה כל ימי עבורה מתשמיש ראשון כך פרש"י ז"ל: זה הכלל וכו'. ויש ספרים דגרסי במתני' ושאי אפשר ליעשות מע"ש פי' כגון מילה עצמה: