יכין המפרק את המטה להטבילה מיירי במטה שנטמאה בטומאת מת ונעשית חב. או ששכב עליה זב שנעשית עי"ז אה"ט. שמטמא אדם המפרקה כשנוגע בה להטבילה. ואע"ג שא"צ לפרקה קודם טבילה [וכלעיל ספי"ח] מיירי הכא שהמטה גדולה. ואינו יכול להכניסה להמקוה רק אברים אברים. ובכה"ג אינו יכיל להשתמר מליגע באבריה הרבים אחר שנתפרקו: והנוגע בחבלין היינו החבלים שהמטה מסורגת מהן בשעה שנטמאה. ונטמאו עמה. דאע"ג דחבלים לבדן אמק"ט [כהת"כ שהביא רתוי"ט לקמן פכ"ז מ"א] אפ"ה כ"ז שמחוברין במטה מקבלין טומאה אגבה. והשתא שהיא מפורקת נשארו החבלים מחוברים בא' מאברי המטה: טהור דכל אברי המטה אין בהם טוי"ש כ"ז שהן מפורקין וכ"ש החבלים דאע"ג שהן דבר בפ"ע. עכ"פ ממ"נ אי כאברי המטה דיינינן לה. הרי כל אבריה כשנתפרקו אין בהן אז טוי"ש. ואי כגוף בפ"ע דיינינן לה. הרי חבלים ומשיחות אמק"ט. מדאינן כשק שהוא טוי וארוג [כספרא שהביא רתוי"ט רפכ"ז]: החבל מאימתי הוא חבור למטה ר"ל כשמסרג מטה חדשה בחבל. מאימתי החבל הוא חיבור להמטה שיתטמא שניהן כשנגע טומאה בא' מהן: משיסרג בה שלשה בתים שכל הסירוג הוא עשוי חלונות חלונות מרובעות. וכל חלון נקרא בית. ומשסירג בהמטה ג' בתים. אז שאר החבל המדולדל כל כדי סירוג שאר הבתים הו"ל חיבור להמטה שטמאה גם בלי סירוג משישופו בעור הדג [כרפט"ז] [והר"ש כתב אפי' ארוך עשר אמות. ובתוספתא [פ"ט דב"מ דכלים] אפי' ארוך ק' אמה הו"ל חיבור. וא"ת הרי במ"ב אמרינן דרק עד י"ט חיבור. י"ל דהכא מיירי בצריך כל הק' אמה להסירוג. וזה כדברינו לעיל]: והנוגע מן הקשר ולפנים אם קשר חבל אחר לחבל שכבר סרג ממנו ג' בתים. ודעתו לסרג גם החבל האחר בהמטה ונגע טומאה מהקשר ולפנים: טמא זהו פשיטא דמרישא שמעינן לה. אלא דקמ"ל דגם הקשר עצמו כלפנים: מן הקשר ולחוץ טהור אף שנצרך לסרג בו. ואע"ג דהחלק ההוא נגע בהקשר הטמא. הרי חבל אמק"ט [וכלעיל סי' ג']: נימי הקשר הם ציצי ראשי החבלים שיוצאים בראש הקשר. כדי שלא יתנתק: הנוגע בצרכו ר"ל במה שבלעדו יתנתק הקשר. זהו הו"ל כגוף הקשר. והו"ל חיבור להמטה: רבי יהודה אומר שלש אצבעות דאם לא יצאו בקצה הקשר גא"צ יתנתק הקשר הנעשה בחבלים עבים כפי שצריך לסרג בהן המטה לשכוב עליהן: החבל היוצא מן המטה ונשאר מדולדל בה אחר גמר הסירוג: עד ה' טפחים עד ולא עד בכלל. דכל השיעורין לחומרא מדהן הלממ"ס דכדאורייתא דמיא [כרמב"ם פ"ב מטו"מ ה"י]. חוץ משיעור גריס דמדהוא מדרבנן מקלינן גביה [חולין נ"ה א']: טהור ר"ל כשנטמא המטה. נשאר החבל הזה טהור. דאינו חיבור לה. מדלא חזי להיות לה יד: מחמשה ועד עשרה עד ועד בכלל. ומטעמא דאמרן: טמא כולו הו"ל יד וחיבור להמטה [רב"א]: מעשרה ולחוץ ר"ל כשארוך יותר מי"ט. רק עד י"ט ממנו הו"ל חיבור. והשאר דלמגזיא קאי. ולהכי אינו חיבור להמטה: שבו ר"ל רק כשהחבל ארוך עד י"ט. בו קושרין וכו': קושרין את הפסחים דאע"ג דפסח דורות אין צריך שיהיה מקחו מבעשור לחדש [כפסחים צ"ו א'] אפ"ה לזכר יציאת מצרים נוהגין וותיקין לקנות גם פסח דורות בעשור לחודש. וכדי לפרסם הנס קשרוהו באותן הימים בהחבל היוצא מהמטה. שיראוהו כל הבא אל הבית. מה שלא הי' אפשר אם הכניסוהו ברפת [ואף דבל"ז היה צריך עכ"פ ביקור ד' ימים [כסוכה מ"ב א'] עכ"פ היה סגי כשנתבקר ד' ימים אצל המוכר]: ומשלשלין את המטות כשירצו לשלשל המטה מלמעלה למטה. אוחזו בחבל ההוא ומשלשלו. ובגבוה יותר מי"ט. אז לא יועיל לו אחיזת החבל הדק שרגילין לסרג בו המטות. משום שהמטה כבידה. וכל עוד שמקום השלשול רב מי"ט. יגדל הכובד יותר ויתנתק החבל אם לא יהא עב יותר מהחבל שיסרגו בו המטות: מיזרן מיזרון הוא אזור הכרוך סביב לד' דפנות המטה לחזקם יחד. ולפעמים הוא ארוך יותר מהצורך ונשאר מדולדל ותלוי בסוף הסיבוב: היוצא מן המטה כל שהוא ר"ל בין שהוא ארוך הרבה או רק מעט יותר מהצורך. הו"ל חיבור. דמשום חשיבות אינו חותך אותו משם אעפ"י שא"צ לו. ומניחו שם דחושש דכשיתרפו פרקי המטה. יחזור ויכרוך עם המותר מהמזרון סביב פרקיה כמה פעמים: רבי יוסי אומר עד עשרה טפחים הוה חיבור. וכחבל לעיל [מ"ב]: שירי מיזרן היינו מזרון שבלה ונשאר רק קצת ממנו: ז' טפחים כשנשאר ממנו בריא אורך ז"ט. עדיין כלי הוא ומק"ט ככל אריג. אבל בבציר מהכי לא חזי למידי ואמק"ט: כדי לעשותו חבק לחמור לחבוש בו החמור מתחת לבטנו כשיקשור אותו בב' קצוותיו מזה ומזה להמרדעת שמונח ע"ג החמור: נישא הזב על המטה ועל המיזרן ר"ל על המטה שהמזרון כרוך עליה וגם יוצא ומדולדל ממנו הרבה: מטמא שנים ופוסל אחד ר"ל כ"ז שהמזרון מחובר להמטה. אפי' הוא ארוך הרבה. הרי הוא אה"ט כהמטה. ולפיכך אפשר שיטמא שנים. דהיינו ראשון ושני. והשני שוב פוסל אחד ועושהו שלישי. וכגון בתרומה [והא דלא נקט מטמא שלשה ופוסל א' ועושהו רביעי. וכגון בקדש. היינו מדאינו מצוי. משא"כ תרומה מצויה. וגם בחולין מצוייה שנעשה על טהרת תרומה. אבל חולין שנעשה על טהרת קודש קיי"ל דלאו כקודש דמי. כרמב"ם פי"א מאה"ט ה"ט] וכל זה קודם שפירש המזרון מהמטה. אבל לאחר שפירש. אין המזרון רק ראשון מדנגע במטה שהוא אה"ט [כפ"ה דזבים. ועי' לעיל פי"ח מ"ז]: דברי ר"מ לטעמיה אזיל דס"ל ברישא דאפי' ארוך הרבה. כולו חיבור: רבי יוסי אומר נישא הזב על המטה ועל המיזרן ר"ל על המטה שמזרון כרוך עליה. וכלעיל. ופשיטא דבהכי איירינן. אלא משום סיפא דנקט נישא על המזרון עצמו. נקט הכא נישא על המטה ומזרון. ור"ל דרק ר' יוסי מחלק בין הכי להכי: י' טפחים נמי לטעמיה אזל דס"ל ברישא דרק עד י"ט הו"ל אה"ט כהמטה: מעשרה ולחוץ ר"ל אותו חלק של המזרון שהוא חוץ מהי"ט שסמוכים להמטה. אין דינו רק כראשון. מדנגע בהחלק שתוך הי"ט שאותו חלק הוא אה"ט כהמטה עצמו: נישא על המיזרן ר"ל שנישא על המזרון עצמו בשעה שמחובר להמטה: מעשרה ולפנים ר"ל אם נישא על החלק של המזרון שמעשרה ולפנים למטה: טמא ר"ל מטמא כמפורש לעיל דכל עוד שלא פירש מהמטה מטמא ב' ופוסל א'. דאע"ג דמזרון עצמו לא חזי למדרס. אפ"ה כל עוד שהוא מחובר להמטה. הו"ל הי"ט שסמוך להמטה כהמטה עצמה ומק"ט מדרס. וממילא משתמע שהמטה בעצמה לכ"ע טמאה עי"ז כמדרס. דהרי תוך י"ט לכ"ע הו"ל המזרון כגוף המטה: מעשרה ולחוץ ר"ל אם נישא על החלק שהוא חוץ מהי"ט. אז כל המזרון טהור. דהרי חוץ מהי"ט אינו חשוב כהמטה. וכיון שכן. המזרון בעצמו הרי לא חזי למדרס. ומיירי שלא נגע הזב בהמזרון. וכגון שהיה מפסיק בינו למזרון דבר שאמק"ט מדרס שאומרים לו עמוד ונמ"ל. נמצא שהדבר ההוא שנגע בו הזב נעשה ראשון. ואינו מטמא להמזרון. או שהיה מפסיק בין הזב למזרון נייר וכדומה שאמק"ט כלל. דאל"כ א"א שיהיה המזרון טהור לגמרי. דהרי לכל הפחות נגע הזב בהמזרון ונעשה ראשון: מטה שהיתה טמאה מדרס וכרך לה מיזרן כולה טמאה מדרס בעודו מחובר להמטה: היא טמאה מדרס והמיזרן מגע מדרס ר"ל הרי המזרון אז ראשון. מדנגע במטת המדרס [ועי' פי"ח מ"ז סי' נ"ט]: היתה טמאה טומאת שבעה כגון שנטמא בטומאת מת: היא טמאה טומאת ערב והמיזרן טהור דאדם וכלים אמק"ט רק מאה"ט: מטה שכרך לה מיזרן ונגע בהן המת ר"ל בעודן כרוכין יחד. נגע מת באחד מהן. ומה"ט נקט נגע. דקמ"ל דא' נטמא בטומאת חבירו. דאילו היה באהל. פשיטא דשניהן נטמאו: טמאין טומאת שבעה ונ"ל דלהכי לא נקט בקיצור. מטה שכרך לה מזרון ונטמאו טומאת ז'. פירשו וכו'. דהרי כבר ידעינן דמת מטמא טו"ז. ה"ט משום דהיא גופה קמ"ל. דבנטמא ממת. אז כל המזרון ואפי' ארוך ק' אמה. כולו טמא טו"ז. ואפי' לר' יוסי לעיל. משום דרק במדרס ס"ל לר' יוסי דדוקא מה שתוך י"ט הו"ל כמטה. ומתטמא בטומאת המטה. אבל מה שחוץ מי"ט. לא שייך להמטה. והרי מצ"ע לא חזי למדרס. משא"כ בשאר אה"ט. הרי כל המזרון כלי הוא ומק"ט כהמטה עצמה ולפיכך כל זמן שהן מחוברין הן כב' כלים המחוברין יחד. שנטמא אחד מהן בשנטמא חבירו. כקערות שבטבלא ובית התבלין [לעיל פ"ב מ"ז]. וכ"כ ד' קציצות שבתפילין [פי"ח מ"ח] ועי' מ"ש בזה לקמן סי' נ"ו: פרשו טמאין טומאת שבעה ר"ל כל אחד. עדיין טמא בטומאה הקודמת בו: מטה שטמאה מאיזה מין טומאה שיהיה: שנטלו שתי ארוכות שלה והרי עדיין ראויות להחזירן. וכיון שכן. אע"ג דכל עוד שהן מפורקין פרחה מהן טומאה הישנה. אפ"ה אם יחבר אבר א' מהן אפי' למטה אחרת טהורה. כל המטה השנייה טמאה בטומאה הראשונה [ועי' לעיל ספי"ט בכללי מטה סי' ה']: ולא שנה את הנקבים שלא הרחיב או קיצר בהכרעיים את הנקבים שהיו תחובין בהם הארוכות הראשונות שנטלו מהמטה. נמצא דלכשירצה יכול לתחוב שם שוב הארוכות הישנות. ואז ודאי יטמא הכל בטוי"ש: נשתברו חדשות טמאה ר"ל אפי' נשתברו החדשות טמאה המטה. ולא שבאמת טמאה השתא. דהרי מפורקת היא. אלא ר"ל דעדיין טומאה הישנה חופפת על המטה. שכשיעשה לה חדשות אחרות וכ"ש כשיחזור לה הישנות שניטלו ממנה תחזור לטוי"ש: וישנות אם הם נשתברו: טהורה נטהרה המטה עי"ז אף שיש בה השתא חדשות: שהכל הולך אחר הישנות ולהכי אם נשתברו הישנות. הו"ל הנשאר כשיבור הכלי. והיינו דקמ"ל מתניתין. דמטה טמאה. מדמחובר בה ארוכות החדשות. אפ"ה אפשר שתתטהר אע"ג שלא חלו בה ידים: תיבה שפתחה מלמעלה טמאה טמא מת ר"ל מקבלת טומאה ממת. וה"ה משאר אה"ט. רק נקט ממת. שהיא הטומאה היותר חמורה משאר אה"ט. אבל לאפוקי מדרס שאמק"ט כשישב עליה הזב. כל שלא נגע בה. מדאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו: נפחתה מלמעלה טמאה טמא מת מדעדיין נשאר בה ב"ק. אף שניטל כיסוי שלה: נפחתה מלמטה טהורה נתבטל ממנה הטוי"ש. וגם להבא אמק"ט כלל. אפי' ממדרס דחזי' לה השתא כשיהפכנה על צדה. ובזה אפי' ר"מ מודה. דאע"ג דפליג לקמן [מ"ט ומ"י] התם כבר היה עליה תחלה טומאת מדרס טפל עכ"פ. משא"כ הכא לא היה עליה תחלה טומאת מדרס כלל אפי' טפל [ועמ"ש לקמן פכ"ב מ"ז] מיהו נל"פ דכשיעשה בה השתא שום מעשה לישיבה מק"ט מדרס. אבל יחוד לא מהני [וכלקמן פ"כ מ"ד]: מגורות שבה ר"ל תיבה הנ"ל שנפחתה. ונשארו בה מחוברות ארגזות שלימות: טמאות אם טמאה היתה התיבה. נשארה המגורות בטומאת התיבה כבתחלה. אע"ג שהתיבה נטהרה כשנפחתה. וגם להבא אע"ג שהתיבה אמק"ט. אפ"ה המגורות שלימות שבה מק"ט. מכל אה"ט. וכשנטמאת א' מהן נטמאת חבירתה: ואינם חבור לה דבנגעה טומאה בהגדולה שנפחתה. הכל טהור. ואם בארגזים עכ"פ הגדולה שנפחתה נשארת בטהרתה. ואע"ג דכל המחובר לטמא טמא [וכפי"ב מ"ב] היינו בצריכין זל"ז [וכמ"ש לעיל סי' י"א] מיהו בשניהן שלימין. אפי' א"צ זל"ז. הן חיבור זל"ז. וכבית התבלין [לעיל פ"ב מ"ז]: התורמל תורמל הוא כיס של עור שלהרועה. ותפורין בדפנותיו שבפנים כמה חתיכות של עור. כדי שיהיה תוך חללו כמה כיסין קטנים להניח שם חפצים נפרדים שצריך להן כל היום בשבתו בשדה. ונקרע ונפחת הכיס הגדול שבהן: שנפחתה כיס שבתוכו טמא אם טמא היה הכיס הגדול. נשארו השתא הכיסין הקטנים בטומאת הכיס הגדול כבתחלה. וגם להבא. עכ"פ הכיסים הקטנים מק"ט כמו במגורות לעיל: ואינו חבור לו הכל כלעיל במגורות. וקמ"ל תורמל. דלא מיבעיא מגורות שיש לכל א' דפנות וחלול בפ"ע. אלא שמחוברים יחד. אלא אפי' תורמל שהכיס הקטן. אינו רק חתיכה א' מעור שתפורה מג' שפתותיו על דופן הגדול. נמצא שדפנות הגדול הם ג"כ דופן להקטן הפנימי. אפ"ה מה שא"צ מדופן הגדול להכיס הפנימי הקטן. אינו חיבור להקטן: החמת שלוייכע בל"א והוא נוד מעור לשום בתוכו מים ושאר משקין: שבצים שלה מקבלות עמה דהמפשיט עור בהמה לצורך נוד. אינו חותך העור כלל לארכו. כמו שמפשיטין בזמנינו. אלא מפשיטה סביב בעגול. ומתחיל באחורי הבהמה ומפשיט סביב בעגול עד הצואר [כחולין פ"ט מ"ג] והיינו כדי למעט תפירות כל מה דאפשר בהנוד ונמצא שב' הכיסין שביצי הזכר היו תלויין בהם בחיי הבהמה. גם הם נשארו בהעור שהפשיט. ופה ב"ק של ב' הכיסין פתוח לפנים להנוד. וכשממלאין הנוד נתמלאו גם הן מהמשקין שבנוד: ונפחתו שאותן ב' כיסין נטלו שולים שלהן: טהורות ר"ל אף על גב דאף שנפחתו שולים שלהן. אפילו הכי כשירצה שיקבלו גם הם יכול להפנות שולי הכיסין כלפי מעלה. כזה* אפ"ה קבלה שלהן זו לא היה מתחלה כך והשתא פנים חדשות בא לכאן. ואמק"ט עד שיעשה בה מעשה. ע"ד שישתמש בהן באופן זה. מיהו ב"ק החמת הגדול. נשאר בטומאתו. וכמגורות תיבה לעיל. אבל נ"ל דלהכי הפסיק התנא בדיני תורמל וחמת בין דיני תיבה שבמשנה ז' לדיני תיבה שבמשנה ט'. ה"ט משום דדיני מגורות תיבה וכיסי תורמל וכיסי חמת. כולן דינן שוה ושייכי אהדדי: טמאה מדרס דמדאפשר להשתמש בעיקר תשמישין שבתוך התיבה אף בשעה שישב עליה הזב. אין אומרים לו עמוד ונמ"ל: אמר רבי יוסי אימתי בזמן שאינה גבוהה י' טפחים דאז נוח לישב עליה: או שאין לה לזבז טפח ר"ל או אפי' גבוה י"ט. אבל אין שפה למעלה סביב גבוה טפח. דבשלמא בשנמוכה התיבה מי"ט. שאז רגלי היושב עליה נסמכים בארץ. אז אין הרגלים נדחקים מהשפה. אבל כשהתיבה גבוה י"ט. רגלי היושב עליה נשארים תלויות באויר בשעה שיושב עליה. והן נדחקים עי"ז מהשפה שתחת הירכות. ואין נוח לישב עליה [מיהו מכל רבותינו המפרשים נראה דתרתי לטיבותא בעינן שתהיה נמוכה מי"ט. וגם שלא יהיה לה לזביז. אז מק"ט מדרס ולפ"ז צריך לגרוס בדברי ר' יוסי. ושאין לה לזביז]: נפחתה מלמעלן ר"ל שהתיבה שפתחה מצדה ניטל כסוי שלה: טמאה טמא מת אע"ג שכשיפתח פתחה שמן הצד לא יהיה לה ב"ק. אפ"ה מק"ט. מדעכ"פ כשפתחה סתום נשאר ב"ק שלה: נפחתה מלמטן ר"מ מטמא אף במדרס. דמדפתחה בצדה. עדיין חזיא לישיבה כבתחילה. והרי כל המק"ט מדרס. מקבל גם שאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]. ולרתוי"ט [לקמן פכ"ד] דבנתקלקל הכלי ליתא להאי כללא. א"כ הכא לר"מ רק למדרס מק"ט: וחכמים מטהרין מפני שבטל העקר היינו תשמיש שבתוכו: בטלה הטפלה היינו הישיבה שע"ג. שזה רק טפל הי' להתשמיש שבתוכה: משפלת קופה של זבל דוקא [ועי' פכ"ד מ"ט] והוא עשוי כמין סל. ויש להקופה דפנות נמוכין שביניהן מונח הזבל. רק שמאמצעות שולי הקופה יש בליטה שעליה יושב המנהיג השוורים שמושכין הקופה עם הזבל [תוספתא פ"ו דב"מ בכלים]: שנפחתה מלקבל רמונים והרי עי"ז נתבטלה מלקבל שאר טומאות [כרפי"ז]: רבי מאיר מטמא ס"ל דעכ"פ מק"ט מדרס משום שעדיין חזיא לישיבה: וחכמים מטהרים מפני שבטל העיקר בטלה הטפלה וקמ"ל תיבה לרבותא דרבנן. דאע"ג דאין הישיבה שע"ג צריך לתשמיש שבתוכה. אפ"ה אמרינן דבטל העיקר בטל הטפילה. וקמ"ל משפלת לרבותא דר"מ. דאע"ג דעיקר הישיבה שבתוכה הוא רק להמנהיג כשיוליך הזבל להשדה. אפילו הכי לא אמרינן גבה כשבטל העיקר לבטל הטפילה. א"נ נקט תיבה לרבותא דרבי מאיר. דאע"ג דיש ממנה גבוה עשרה טפחים. וגם באינה גבוה כל כך אין נוח הישיבה ע"ג כל כך ולא נעשית כלל לישיבה. אפ"ה כיון דעכ"פ חזיא לישיבה. לא אמרינן גבה בטל העיקר וכו' וקא משמע לן משפלת לרבותא דרבנן. אע"ג דנוחה ישיבתה ע"ג. ולישיבה נעשית בליטה שבאמצעה אפ"ה ס"ל כשבטל העיקר וכו':

מלכת שלמה והנונע בחבלים גרסי' וכו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט איני יודע מנין לו זו הגרסא שהרי הרמב"ם ז"ל לא פירשה לא בפירושו למשנה ולא בחבורו בהלכות כלים ספכ"ו גם אינה לא בפירוש הר"ש ז"ל ולא בפי' הרא"ש ז"ל וא"כ דילמא מתני' מיירי במטה שיש בה קצרה ושתי כרעים דטמאה לכ"ע ואעפ"כ הנוגע בחבלים טהור דמכי פירקה שוב אין בה טומאה אבל לעולם המפרק טמא עד שיטהר עצמו אח"כ בא לידי באור הרמב"ם ז"ל על משנתנו מוגה ומשמע משם דהנוגע גרסי' וגם הרב בצלאל אשכנזי ז"ל מחק הוי"ו: מן הקשר ולחוץ טהור. אע"פ שסוף החבל השני ליארג: ר' יהודה אומר שלש אצבעות. לחבל שהיה עביו ידוע אצלם יהיה שיעורו שלש לפי שכל שהחבל עבה צריך להניח יותר חוץ לקשר. הרמב"ם ז"ל: