יכין
מצרפין שקלים לדרכונות ר"ל בני עיר שקבצו שקליהן רשאין להחליפן בדרכונות ולא חיישינן שיפסיד ההקדש עי"ז [כפ"א סי' ל"ג], והוא מטבע זהב מדיית, גדלו [כלואידר] שלנו, והיה שוויו ב' סלעין [ונקרא בלשון יון דארייקאס, אלא שחז"ל הכריחו גם למלה הזאת להתיחד, שיהיה כמשקל עברית, וותרן, קמצן גזלן, להכי קראוה דרכן, וכמו כן עשו במלת קולבן, שהיה נקרא בגיותו בלשון יון קאליבאס, ועי' מ"ש פ"י דפסחים סי' א']. וקמ"ל דאע"ג דגבאי מקדש וודאי שהיו מוצרכים לחזור ולהחליפו על חצי שקלות דאל"כ א"א לתרום יפה בקופה ונמצא יפסיד ההקדש קלבון שיצטרכו ליתן עי"ז, אפ"ה אין חוששין לזה, מדאפשר שיפשדו הן במשא הדרך: כשם שהיו שופרות היינו תיבות שפיהן צר, ומתרחב והולך כשופר, כדי שלא יהא אפשר ליטל כלום מהשקלים שישליכו לשם: כך היו שופרות במדינה בירושלים וי"א בכל ערי ישראל היו השופרות שהגבאין מטילין לתוכן המעות שגבו. ומדנקט שופרות, משמע דב' שופרות היה בכל עיר לתקלין חדתין ותקלין עתיקין, כמו במקדש לקמן [פ"ו מ"ה]: אם נתרמה התרומה דבכל ערב ר"ח ניסן תורמין מהשקלים שהביאו כבר בשנה זו למקדש כדי לקנות מתרומה ההיא קרבנות צבור [כרפ"ג], ומפני שהמדינות הרחוקית מירושלים לא הביאו אז עדיין שקליהן, מתנין ב"ד שיהיה התרומה גם על מה שיגבו עדיין, כדי שיהיה חלק לכל ישראל בהקרבנות: נשבעין השלוחים נשבעין שבועת השומרין: לגיזברים דאף דאין נשבעין להקדש מן התורה אפ"ה תקנו חכמים שישבעו, כדי שלא יזלזלו בהקדש: ואם לאו דבשעה שנאבדו עדיין לא נתרמה תרומה: ובני העיר שוקלין תחתיהן דברשותן נאבדו: ואין עולין להן לשנה הבאה אלא שהראשונים יפלו לשקלי השנה, והאחרונים יפלו לשקלי שנה שעברה. ומספקא לן אם ר"ל ראשונים לשילוח, או ראשונים לביאת ליד הגזבר. ובזה יש לתרץ מה דק"ל הרי הו"ל הקדש בטעות ומ"ש מלקמן סי' כ"א, אע"כ הכא שאני דאפשר שהחליט שאם ימצאו הנאבדים יהיו אלו תחתיהן ודו"ק: הנותן שקלו לחברו לשקול על ידו ר"ל בשביל המשלח: ושקלו על ידי עצמו ר"ל ששקלו השליח בשוגג בשביל עצמו, דהיה סבור שלו הוא, דאי במזיד ליכא מעילה. [מיהו אשכחנא נמי מעילה דרבנן, ור"ל דעביד אסורא, כאלו ואלו מתערבין באמה וכו' ומועלין בהן [יומא דנ"ח], ועי' תוס' [פסחים דכ"ב א'] ורש"י [מעילה די"א א']: אם נתרמה תרומה ר"ל אם בשעה ששקלו בשביל עצמו, כבר נתרמה התרומה: מעל דאף דבשביל הנאת המצוה שנתן שקלו, לא מעל, דמצות לאו להנות נתנו עכ"פ מדהי' ממשכנין מי שלא נתן שקלו, נמצא נהנה ממעות הקדש, דכשנתרמה תרומה על העתיד לגבות, ברשות הקדש קאי השקל בכל מקום שהוא. ואף שי"ל שזה השקל יהיה נשאר בשירי הלשכה, והרי קיי"ל דאין מעילה בשיריים, ואיך יביא חולין לעזרה, מתני' ר"מ היא דס"ל יש מעילה בשיריים (ירושלמי): השוקל שקלו ממעות הקדש של בדק הבית או של קדשי קדשים שהיו תחת ידו, ושגג דסבר של חולין הוא, אבל קדשים קלים אין בהם מעילה רק אחר זריקה. וכמו כן במזיד אין מעילה בשום קדשים: אם נתרמה תרומה וקרבה הבהמה ר"ל שכבר הקריבו הקרבן שקנו בעד התרומה שהפרישו, דאל"כ לא מעל, דהמוציא מעות מהקדש להקדש, לא מעל עד שיעשה מעשה בהקדש השני. ולא דמי לדלעיל סי' י"ב, דא"צ שיקריבו כבר הקרבן, דהתם לא בא השקל בתחלה לבי גזא דרחמנא כי הכא, להכי תיכף כשהוציאו מעל, משא"כ הכא מהקדש להקדש הוציא [ולתוי"ט רישא מיירי כסיפא וזה דלא כרמב"ם פ"ג משקלים]: מדמי מעשר שני מדמי שביעית אם הביא מהן שקלו, והרי מעשר שני צריך לאכלו בירושלים, ושביעית צריך לאכלו קודם זמן הביעור, ואע"ג דשביעית אסור לסחורה [כשביעית פ"ח] כדי ג' סעודות מותר למכור [כסוכה ל"ט ב']: יאכל כנגדן דהיינו שיביא שקל חולין, ויאמר שקל שנתתי ממעשר או משביעית יהיה מחולל על זה ויאכל לזה השקל כשאר מעשר שני או כשאר שביעית: המכנס מעות שכינס פרוטה פרוטה, כדי לצרפן לשלם שקלו בזמנוי ואמר כשהתחיל לכנס: בית שמאי אומרים מותרן נדבה מה שימצא לבסוף יתר משקל, יתן לשופרות נדבה שבמקדש ' להקריב מהן עולת נדבה לצבור כשהמזבח עומד בטל, והוא הנקרא קיץ המזבח, דקיץ היינו תאנים יבשים שרגילין היו לאוכלן אחר הסעודה הקבועה, ה"נ העולות הללו קרבות אחר קרבנות החובה הקבועות בכל יום: ובית הלל אומרים מותרן חולין דלא התכוון להקדיש רק שקל, ומה שצירף יותר הקדש טעות היה, וב"ש לטעמייהו דס"ל הקדש טעות הוה הקדש [כנזיר פ"ה מ"א]: אלו לחטאת שוין שהמותר נדבה מטעם דלקמן: לחטאת דבחטאת מודו ב"ה כלעיל: שקלים יש להם קצבה שאין ליתן רק מחצית השקל: וחטאת אין לה קצבה דכשירצה יביא חטאת ביוקר יותר ממעה הקצובה: היו שוקלים דרכונות ר"ל אז היה דרכון שקל שלהן, והיו נותנין חצי דרכון: חזרו לשקול סלעים ר"ל אח"כ היו סלעים שקלים שלהן, דסלע היה המטבע העוברת לסוחר, ונתנו חצי סלע [ואז היה ממש כבימי משה, דמנה של קודש כפול היה, דשקל של תורה הוא סלע של מדינה, ולהכי נתנו חצי סלע שהוא מחצית השקל של תורה]: חזרו לשקול טבעין ר"ל אח"כ היה עובר לסוחר אותן מטבעות שטבע שלהן להיות מחצית השקל, דהיינו [נאטירליכע אונד ווירקליכע] מחצית השקל: ובקשו לשקול דינרים דמדהיה מחצית השקל מטבע העוברת לסוחר אצלן, להכי בקשו ליתן חצי אותה מטבע, דהיינו דינר, שהוא החצי של מחצית השקל, ולא רצו הב"ד לקבל כן דאסור למעט ממחצית השקל, אבל רשאי להוסיף עליו, אמנם לולא מסתפינא מרבותי היה נ"ל דה"ק דכשעלו מהגולה מדהיו עמה מועטין כל הקהל כאחד ד' ריבוא, לא היה מספיק מחצית השקל של כל א' לתמידין ומוספין, להכי שקלו דרכונות, אח"כ כשנתרבו והספיקו בסלעים, נתנו סלעים חזרו ונתרבו יותר, נתנו טבעין דהיינו כטבע החיוב שבתורה, דהיינו מחצית השקל, וכשחזרו ונתרבו בקשו ליתן דינר מדהספיקו בזה, ולא רצו החכמים: מותר שקלים חולין אם כינס לצורך שקל אחת לאחת, כלעיל, וסתמא כב"ה: מותר עשירית האיפה מי שחטא בשמיעת קול או בביטוי שפתים, או בטומאת מקדש וקדשיו, עשיר מביא בהמה לחטאת, ועני רק ב' תורים, ודלי דלות מביא עשירית איפה [ויקרא ה'], ועני שכנס פרוטות לעשירית איפה שחייב, ונמצא לו מותרות, דאף בעשירית איפה י"ל כמו בחטאת, זה מביא בסלע וזה מביא בשתים, כגון שהסולת נקי ביותר: וחטאות ואשמות בכונס מעות לאלו ונתותרו: מותריהן נדבה שישליכם לתוך שופרות נדבה כסי' כ': מותר עולה לעולה יביא מהמותרות עולה אחרת, וכך הוא פי' כולהו דנקט תנא: מותר נזירים לנזירים בגבו מעות לצורך קרבנות נזירות עניים דעלמא, והמותר שנתותר מהמעות אינו כשיעור קרבן, יצרפום למעות נזירים אחרים. או נ"ל דה"ק, דבגבו מעות למשפר ידוע של נזירים דעלמא ונתותר מהמעות יותר מהנצרך למספר הידוע, יתנום לנזירים אחרים ולפעד"נ דמיירי בגבו לנזירים ידועים, מיהו סיפא מיירי בנזיר שכינס לצורך עצמו ולהכי התם יפלו לנדבה, דוודאי לא התכוון לצורך נזיר אחר: מותר נזיר בכונס מעות לצורך קרבנותיו, וכדאמרן: מותר עניים לעניים בגבו מעות לצורך מספר ידוע של עניים דעלמא, להלבישם או להאכילם, ועשו כן ונתותר מהמעות, יתנום לעניים אחרים [י"ד רנ"ג ס"ז]: מותר עני ידוע: מותר שבוים לשבוים שגבו לפדות מניין ידוע של שבויים דעלמא, ישמרום לשבויים אחרים: מותר המתים שגבו לצורך קבורת מספר ידוע של עניים מתים דעלמא: רבי מאיר אומר מותר המת יהא מונח עד שיבא אליהו דמספקא ליה אי מחיל מת זלותא דידי' לצורך יורשים, וקיי"ל כת"ק. מיהו בראו הגבאים שיש צורך שעה, מותרי' לשנות מצדקה לצדקה [שם], ולכשיגבו להמצוה אחרת, ישלמו לצדקה הראשונה, אם אפשר [רנ"ט ש"ך ה']: בונין לו נפש על קברו מצבה:
מלכת שלמה
מצטרפין וכו'. ביד ר"פ שני דהלכ' שקלים וסי' ד' ובפ"ג סי' ח' ט':
לדרכונות בכאף צ"ל: וכתב הרמב"ם ז"ל שם פ"א שהדרכון משקלו שני סלעים וכן בפירוש וכן פי' ג"כ רעז"ל לקמן סימן ד' וכן כתב הרא"ש ז"ל כמו שאכתוב שם. ובבכורות פ' יש בכור (בכורות דף נ"א) מייתי לה ואמרי' התם לדרכונות דוקא יכולין להחליפן ולא לשאר זהב שאינו טבוע וכתב רש"י ז"ל ובמסכת שקלים מפ' טעמא שמא תיזול מרגלית וכו' וה"ה לכל שוה כסף שמא יזול ונמצא מפסיד אבל טיבעא לא זייל עכ"ל ז"ל. והיינו דתנן התם נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ מן השקלים.
בפי' ר"ע ז"ל דכתיב ביהוידע ויעשו ארון אחד ויתנוה ובשער בית ה' כך צ"ל ופסוק הוא בדברי הימים. ומה שכתב ז"ל ויקב חור בדלתו הוא פסוק אחר במלכים:
בני העיר וכו' אם נתרמה התרומה נשבעין לגזברים וכו'. כצ"ל ומצאתי שנקד החכם הר"מ הנז' ז"ל נתְרְמה התי"ו והרי"ש שניהם בשב"א. וכן במתני' דלקמן וכן ג"כ נקד מלת נמְצְאו בשני שבאים וכן ג"כ נקד מלת ממְעוֹת הקדש דבמתני' דבסמוך בשב"א מפני שהיא סמוכה: וה"ר יהוסף ז"ל מחק מלת ממעות והגיה מן ההקדש: וביומא פ' שני שעירי (יומא דף ס"ה) מייתי לה והתם מסיים בה ר' יהודה אומר עולין לשנה הבאה ואפשר שאותה היא תוספתא. ואיתה בתוס' פ' שני דייני דף ק"ח:
ומה שכתב ר"ע ז"ל שבועה זו תקנת חכמים היא הכי מתרץ ר' יוחנן בירושלמי: ובבבלי במציעא פ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ח) מוקי לה ר' יוחנן כר"ש דאית ליה פ' שבועת הדיינים קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהם ופרכינן עליה התינח עד שלא נתרמה התרומה אבל משנתרמה התרומה קדשי' שאינו חייב באחריותן נינהו דתניא תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות אלא א"ר אלעזר שבועה זו תקנת חכמים היא כדי שלא יהו בני אדם מזלזלין בהקדשות אבל מדאורייתא פטור לגמרי דגבי שבועת שומרים כתיב רעהו ולא של הקדש וכדתנן התם:
אלו ואלו שקלים גרסי' אכן ה"ר יהוסף ז"ל כתב ברוב הספרים מצאתי שוקלים והפי' הוי כאילו אמר אם נמצאו וכו' שוקלין אלו ואלו כלומ' נותנים אלו ואלו לשקלים עכ"ל ז"ל:
