יכין ואלו מפסיקין לפאה ליתן פאה מכ"א לעצמו: הנחל נהר אף אם מים שבו אינן נמשכין: והשלולית קאנאל והוא חפירה בידי אדם. ודוקא במים שבו נמשכין: ודרך היחיד ד' אמות: ודרך הרבים ט"ז אמה. ומשום סיפא נקט לה דאפ"ה אינו מפסיק לאילן: ושביל שביל זוטר משיעור דרך הנ"ל. והחילוק בין דרך לשביל. דדרך היינו מעיר לעיר מיוחד ליחיד או לרבים ליסע שם עם בהמות ומשאות. אבל שביל אינו רק ממקום למקום בשדה מיוחד ליחיד או לרבים רק לאדם לבד. ונקט תנא דרך היחיד לרבותא דרישא דמפסיק לזרעים ותבואה. ונקט דרך הרבים לרבותא דסיפא. דאף שרחב ביותר אפ"ה אינו מפסיק באילנות. ונקט שבילים דצריך קבוע. ואפ"ה מפסיקין ברישא ולא בסיפא: הרבים ושביל היחיד הקבוע אפילו שביל הרבים צריך קבוע וכו': בימות החמה ובימות הגשמים בזמן שהשדות זרועות: והבור ארץ שממה: והניר חרוש: וזרע אחר והקוצר לשחת תבואה שלא הביאה שליש: מפסיק חזר ונקט מפסיק. לומר דבשחת פליגי ר"מ וחכמים: וחכמים אומרים אינו מפסיק אלא אם כן חרש את המקום שקצר לשחת דמדהתחיל בו לקצור גרע מבור וניר. וכולן שיעור רחבן ג' תלמים והוא מעט פחות מרובע [רובע הוא י' אמות וטפח ופחות מאצבע. מרובעים] ודוקא בשדה קטנה שכל א' אינה רחבה רק נ' אמה על ב' אמות רוחב. אבל בשכל א' גדולה יותר מזה. אז בבור וניר צריך שיהיו רחבים כ"א רובע ממש. חוץ מזרע אחר דסגי בכ"ש [ועי' רמב"ם וראב"ד פ"ג ממתנות עניים]: אמת המים היינו שלולית [אב"י עי' רתוי"ט ופי' רב"א] וקראה בכאן אמה. מדאינה רחבה כשלולית רק כדי אמה מכאן וכדי אמה מכאן ואפ"ה לר"י מפסקת: שאינה יכולה להקצר כאחת שהעומד באמצע א"א שיקצור כאן וכאן: רבי יהודה אומר מפסקת פליג את"ק דס"ל דבל"ז מפסיק: וכל ההרים אשר במעדר שיפפע: יעדרון שההר זקוף וא"א לחרשו עם שוורים. או שההר קשה ואי אפשר לבקוע הקרקע בקנקן המחרישה. אבל חופרין אותו מקום בידי אדם במרא וחצינא. ואם הר כזה מפסיק בין ב' שדות: אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל ר"ל פאה א' לשתיהן. אבל אם אותו מקום המפסיק אין חופרין אותו כלל אפי' ביד אדם אז צריך ליתן פאה לכל שדה לבד. וכלקמן סי' כ': הכל כל הנזכר במ"א וב'. והכל לאתויי סלע שחולק השדה. וצריך לעקור המחרישה מצד זה לצד שני: מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן פאה של אילנות: אלא גדר גבוה י"ט. חוץ מחרובין וזיתים: ואם היה שער כותש ר"ל שענפי האילן מתערבים ממעל לגדר. ועי' מה שכתבנו בס"ד [כלאים פ"ה מ"ג]: ולחרובין שגבוהים הרבה: כל הרואין זה את זה בעומד אצל א' רואה השני אפילו ממעל לגדר מצטרפין: אמר רבן גמליאל נוהגין היו בית אבא נותנין פאה אחת לזיתים שהיו להם בכל רוח לרוח א' של עיר: רבי אליעזר בר' צדוק אומר משמו אף לחרובין שהיו להם בכל העיר אף בב' רוחות ואין רואין זא"ז: הזורע את שדהו מין אחד אף על פי שהוא עושהו שתי גרנות שלקטו בב' זמנים: נותן פאה אחת ודוקא שכבר בשל הב' בשעה שקצר האחד. דאל"כ לרבי עקיבא ב' פאות [כפ"ג מ"ב]: מעשה שזרע ר' שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל כלומר בימיו שהיה ר"ג נשיא. ודקאמר עלו. לאו דר"ג עלה עמו לשאול. והרי הוא היה ראש סנהדרין. אלא פעל שלא נזכר שם פעלו. אלא ר"ל ב"ב של ר"ש עלו: ועלו ללשכת הגזית ושאלו אמר נחום הלבלר סופר: מקובל אני מרבי מיאשא שקבל מאבא שקבל מן הזוגות שנזכרו במסכת אבות שקבלו זמ"ז: שדה שקצרוה כותים לעצמן. בגזילה: קצרוה לסטים נ"ל דר"ל אפילו גזלן ישראל: קרסמוה נמלים הנמלים דרכן לנשך השבלים סמוך לשרשן וחתוך כזה נקרא קרסום: שברתה הרוח או בהמה קמ"ל אפילו הנהו דשכיחי: פטורה נ"ל אפילו החזירו התבואה פטור. מדכתיב ובקוצרכם: קצר חציה וקצרו לסטים חציה פטורה שחובת הפאה בקמה ר"ל הוא השאירה בקמה ואינו חייב באחריות שלה: קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל דמדחובת פאה בסוף. הו"ל כלא מכר לו הפאה. ואפילו לא מכר לו קרקע כלל. אבל במכר חציה וקצר חציה כל א' נותן פאה לעצמו:

מלכת שלמה אלו. ואי גרסי' ואלו בוי"ו צ"ע אהיכא קאי כמו שדקדקו התוס' בר"פ ואלו טרפות וכתבתיו שם: מפסיקין. פי' על תבואה וקטנית דאילו פאה דאילן הא תני בסיפא דאין מפסיקין: הנחל וכו'. וכ"ש גדר. והיינו דתנן בסמוך ואינו מפסיק לאילן אלא גדר. וכתב הרא"ש ז"ל פי' הר"ש ז"ל הנחל מל' נחלי מים ואין לפרש מלשון נחל איתן דהיינו בור כו' ול"נ דאפשר לפרש נחל איתן דהוי טפי מבור לפי שאינו עשוי לזריעה ובשביל סיפא ואינו מפסיק לאילן תנייה עכ"ל ז"ל וכפי' משמע מן הירושלמי וכ"פ רשב"ם ז"ל בפ' חזקת הבתים: שביל הרבים. לכרמיהם או לשדותיהם אבל אינה דרך לעוברי דרכים. הר"ש שירילי"ו ז"ל. אבל הר"מ ז"ל בפ"ג כתב אבל שביל היחיד והוא הפחות מד' או שביל הרבים הפחות מט"ז אמה אם היה קבוע וכו' וכתב עליו הראב"ד ז"ל לא כי אלא אפילו י"ל ד"א אלא שהשביל הוא דרך בין השדות והכרמים ואינו דרך עוברי דרכים ע"כ וטען מהרי"ק ז"ל ורבינו משמע ליה דשביל היחיד הוא צר מדרך ולכך של יחיד שיעורו פחות מד"א שהוא דה"י ושה"ר פחות מט"ז שהוא דה"ר ע"כ. ועוד כת' הר"ש שירילי"ו ז"ל בשם הרא"ש ז"ל שכ' ונ"ל שצ"ל ארך ההפסק מקצה השדה אל קצהו דלא ישאר בו מחובר כדי שיעבור הבקר בכליו דהיינו ד"א בלי הפסק. דאי נשאר בו ד"א בלי הפסק חשיב כשדה א'. ע"כ. ונ"ל דנכון היה לפסוק כרבנן דאמרי התם בפ' כל סאה. מפולש מראש השדה לסופו כדברי הר"ב ז"ל. אלא דר' יוחנן סבר בירושל' כר' אלעזר בר"ש דבגדולה בחמשים אורך הפסקתה סגיא. ובפ' כל סאה אמרי' בהדיא דכ"ע סברי דבקטנה ע"פ רובה ואין לנו אלא דברי חכמי הגמ'. עכ"ל ז"ל. וכתבו תוס' ז"ל שם בפ' הכונס שביל היחיד ושביל הרבים הקבוע. שביל היחיד אצטריך לאשמעי' דאע"פ שהוא קטן מדרך מפסיק מאחר שהוא קבוע ודה"י אצטריך דסד"א כיון שאינו קבוע לא מפסיק אע"פ שהוא רחב. ושביל הרבים אצטריך לאשמעי' דאפילו דשל רבים הוא בעינן קבוע אפילו בימות הגשמים. ע"כ. וז"ל שם בפ' חזקת הבתים. דה"י ודה"ר. בירושל' פריך אמאי אצטריך למיתני דה"ר דכיון דתנא דה"י מפסיק כ"ש דה"ר. ומשני משום סיפא נקטיה דקתני הכל מפסיק לזרעים ואין מפסיק לאילנות אלא גדר וכו'. וקמ"ל דאפילו דה"ר לא מפסיק לאילן. ומפרש נמי אמאי תני שביל הרבים כיון דתנא שביל היחיד מפסיק. דמשום אילן ל"צ למתניי' כיון דאשמעינן דאפילו דה"ר לא מפסיק לאילן כ"ש שביל הרבים. אלא אתא לאשמעי' דבשה"ר נמי בעינן שיהא קבוע בימוה"ח ובימוה"ג. והשתא אצטריך למתני כולהו. שביל היחיד לאשמעינן דמפסיק לזרעים אע"ג דגריע. ודה"ר אשמעי' דלא מפסיק לאילן. ודה"י אשמעי' דלא בעי' קבוע. ושה"ר אשמעי' דבעי' קבוע. ואין להקשות דלא ליתני שה"ר ואנא ידענא דבעי' קבוע מדתנן דה"י דאי לא בעי לא ליתני דה"י אלא ליתני שה"ר דהוי רבותא טפי. או אפכא דלא ליתני דה"י ואנא ידענא דלא בעי' קבוע מדתנן שה"ר ולא תנא דה"י דהוי רבותא טפי. דהא אי לאו דתנא תרוייהו לא הוה ידענא הי מינייהו מפסיק דה"י רחב טפי ושביל הרבים בקעי בה רבים. ע"כ. והכי איתא נמי בחדושי הרשב"א ז"ל פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ"ה.) אבל רשב"ם ז"ל נראה דגריס דה"ר ודה"י שפי' שם דה"ר ט"ז אמה דה"י ד"א ולא זו אף זו קתני ע"כ: והבור כו'. כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג והוא שיהיה רוחב כ"א מאלו כשלשה תלמים של פתיח שהוא פחות מבית רובע בד"א בשדה קטנה שהיא חמשים אמה על שתי אמות או פחות אבל אם היתה יתירה על זו אין הבור או הניר מפסיקה לשנים אא"כ היה בו רוחב בית רובע אבל זרע אחר כל שהוא מפסיק בה ע"כ והוא מן הירושל' ופי' הרמב"ם ז"ל בור הוא שדה כו'. והר"ע העתיק בכאן דברי הר"ש ז"ל ולאו דוקא: הקוצר לשחת כו'. בירושל' בעי למימר דר"י נמי ס"ל כר"מ מההיא דמנחות דפ' ר' ישמעאל אר"י אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביאה שליש ע"ש בירוש'. וז"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל. לשחת. בירושלמי מפרש דבשחת דחייב בפאה תני לה ר"מ דגדל שליש וקוצר לקליות ולא מפליג בין קוצר לבהמה או לאדם דכיון דמחייב בהך קצירה שלא לקצור לפני העומר ה"נ מחייב בפאה בהך קצירה ומאי דמשייר מכאן ומכאן לאוצר הנשאר לצדדין זה מתחייב בפ"ע וזה מתחייב בפ"ע כר"ע דלקמן בפ' מלבנות. אינו מפסיק אא"כ חרש. דמשום דמפסיק בקצירה לא חשיבה שתי קצירות להפסיק פאה אלא אתחלתא דקצירה היא וכולה חדא היא אא"כ חרש ואז הוי שדה ניר. עכ"ל ז"ל. וכן שם פ' ר"י דמנחות מסקינן דר"מ לא בשיטת ר"ש דהתם ולא בשיטת ר"י דהתם אמרה למילתיה אלא בשיטת ר"ע רבו אמרה למלתיה דתנן בפרקין דלקמן המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים רע"א פאה מכאו"א וחכ"א מא' על הכל ואר"י אמר שמואל לא חייב ר"ע אלא במנמר לקליות דהיינו דומיא דשחת שלא הביאו שליש שקצרו לאדם דקליות לאדם נינהו ואפ"ה לר"ע לא הוי קצירה אבל במנמר לאוצר פי' שבשל כ"צ ומלקטו ע"מ לאוצרו וליישנו לא פליג ר"ע. ופרכינן והא כי אתא רבין אר"י מחייב היה ר"ע אף במנמר לאוצר ור"מ כשהביא שליש אית ליה התם בברייתא דאתחלתא דקצירה היא ומשני ר"מ ס"ל כר"ע בלא הביאה שליש ופליג עליה בהביאה שליש. וז"ל רש"י ז"ל בתלמוד המוגה שבידי שם בפ' ר"י דף ע"א והקוצר לשחת מפסיק אם קצר לשחת את אמצע שדהו ועשה קרחת בינתיים מפסיק לתת פאה לכ"א כשיגמר בשולו. וחכ"א אין מפסיק קוצר לשחת אא"כ חרש את מקום הקרחה דהו"ל שדה ניר אבל לא חרש לא דקוצר לשחת תחלת קצירה היא וכי גמר בישולייהו וקצר ליה לכוליה שדה כגומר קצירתו דמי ופאה א' על הכל. ע"כ: