יכין אין דורשין בעריות ר"ל בעריות שאינן מפורשין בתורה, כבתו מאנוסתו שנזכר בפרקן דלעיל, ואם חמיו ואם חמותו [כסנהדרין ע"ה]. ונקט הך מתני' הכא, אגב דמתני' דלעיל. ונחטפה משנה זו בחזקת היד מפרקן דלעיל. אע"ג דשייכי טפי להתם. מדלא רצה תנא לסיים הפרק עם ראוי לו שלא בא לעולם. וכמו כן בסוף פרקן, גזייה תנא 'ממשנה ה' ואילך מפרק ג' וחברן לפרקן, אע"ג דשייכי טפי לפרק ג' דמיירי כולה מטהרות ומתרומה וקודש. מדלא רצה תנא לסיים פרקן במשנה ד' במילי דצדוקין]: בשלשה ר"ל לשלשה וכ"ש ליותר מג' דלא. וטעמא משום דעריות נפש האדם מחמדתן, ולהכי חיישינן שכשישא ויתן הרב עם א' מהן, ביני ביני יקילו ב' האחרים לפלפל ביניהן. ולא ישמעו יפה מה שאמר הרב שאסור: ולא במעשה בראשית הוא סודות הקבלה, איך בתחלת הבריאה השתלשלו העולמות זאח"ז, עד שנברא עולם הגשמי הזה: בשנים אפי' רק לשנים לא: ולא במרכבה הוא סוד יותר נעלם ונשגב שנקרא "קבלה אלהית". דהיינו להתבונן בספירות, שהן הכלים והכחות שבהן פועל הקב"ה בעולמו, ולכן הן כביכול מרכבה לאין סוף ב"ה. וע"י התבוננת זה מציץ האדם מרחוק בעצם אלהות ומכיר מי הוא אביו שבשמים. וי"א דר"ל הלימוד להרכיב שמות הקדושים, להוציא בכחם פעולות חדשות בעולם, והוא הנקרא "קבלה מעשית": ביחיד ליחיד, וטעם הדבר לעוצם קדושת הלימודים הללו, וכבוד אלהים הסתר דבר: אלא אם כן היה התלמיד: חכם להבין מיד הרמז: ומבין מדעתו שכשימסרו לו ראשי פרקים. יתבונן מעצמו השאר. כי כל הדברים יגעים לדבר בעולם הגשמי מעולם הרוחני. שאי אפשר לתארו יפה בדברים: מה למעלה מחלל העולם שיש לו סוף על כרחך: מה לפנים קודם התהוות הזמן, שעל כרחך היה לו התחלה: ומה לאחור שעל כרחך יהיה לו סוף, ככל נברא. ולהכי ראוי לו שלא נולד, מדאין האדם יוכל להשיג דברים אלו, ויבוא לידי טעות מינות. ונקטינהו הכא, דלמעלה ולמטה, דמו למעשה מרכבה. ולפנים ולאחור דמו למעב"ר: וכל שלא חס על כבוד קונו דהיינו שחוטא בסתר, ומתבושש מאדם יותר מלפני הקב"ה. וכ"כ כשחושב בסתר תוהה בעניינים נעלמים הנ"ל, ולא חש על כבוד ה': יוסי בן יועזר הוא הנזכר בסוף פרקן: אומר שלא לסמוך השתא חוזר תנא לדיני קרבנות יו"ט. וקאמר שאין סומכין עליהן ביו"ט, דמדצריך לסמוך בכל כחו בב' ידיו, א"כ משתמש בבע"ח ביו"ט: הלל ומנחם לא נחלקו וס"ל לסמוך: יצא מנחם לעבודת המלך הורדס. שכשראה מנחם את הורדס כשעדיין היה ילד, ניבא עליו שימלך. וכשמלך לבסוף קראו לחצר המלך לעבודתו [יאזעפוס פלאביוס ספר ט"ו ספ"י] וי"א שיצא לתרבות רעה, והתחבר עם כת הבייתוסים שמכחישין בתשבע"פ, וחיו חיי התבודדות: נכנס שמאי להיות אב"ד תחת מנחם: הראשונים שנזכרו ראשון בכל זוגות הנ"ל: ושניים להם אב בית דין ושמאי שנזכר ראשון אף שהיה אב"ד היינו מדאמר שלא לסמוך ככל הנשיאים שבג' זוגות הראשונים: בית שמאי אומרים מביאין שלמים שלמי חגיגה ביו"ט, מדיש בהן צורך אכילת הדיוט: ואין סומכין עליהם מדמשתמש בבע"ח. ואי"ל לדחי עשה לל"ת י"ל הרי אפשר לקיים שניהן לסמוך מעיו"ט: אבל לא עולות אפי' עולת ראיי' לא יביא: ועולות עולת ראיי': וסומכין עליהם דס"ל תיכף לסמיכה שחיטה: בית שמאי אומרים יום טבוח שחיטת עולת ראיי': אחר השבת דעצרת יש לו תשלומין כל ז', ככל רגל שהוא ז' ימים: ובית הלל אומרים אין יום טבוח ר"ל א"צ להקריבו אח"כ, דמותר להקריבו ביו"ט. ולטעמייהו במ"ג אזלו. רק קמ"ל סיפא רבותא לב"ש, אף דמפסיק יום א' אחר יו"ט ומשתה ביותר, אפ"ה לא יקריבנו ביו"ט. ולא חיישי' שמא יפשע ולא יקריבנו כלל. ורישא קמ"ל רבותא לב"ה, אף דלא משתהה: ומודים שאם חל להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת דאפי' לב"ה אין מקריב ראיי' וחגיגה בשבת. דלא דמי לפסח, דהתם זמנו קבוע, שא"א להקריבו למחר: ואין כהן גדול מתלבש בכליו ח' בגדים שלובש לעבוד בהן. שלא היה רגיל לעבוד רק בשבת ויו"ט ויום כנופיא, אינו לובשן באותו יום טבוח לעבוד: ומותרין בכל השני' ביום טבוח זה [כך כתב התוי"ט ור"ל דגזרינן כל השנים אטו בשחל ביום א'. ול"מ הי' נ"ל דה"ק תנא דאע"ג דבכל א"ח אסור בהספד ותענית, אפ"ה כשחל אס"ח ביום א' מותר בהספד ותענית כדי שלא לחזק ידי צדוקים]: בהספד ובתענית שלא לקיים דברי האומרין בכללן צדוקים וקראיים: עצרת אחר השבת דדרשי וספרתם לכם ממחרת השבת. היינו שבת ממש, ואנו קבלנו שהפסוק קרא ליו"ט ראשון של פסח שבת: נוטלין לידים לחולין ולמעשר מעשר שני: ולתרומה והא דתנן רפ"ב דבכורים דנט"י רק לתרומה. זה באכילת פירות, אבל באוכל לחם אפי' של חולין צריך נט"י: ולקודש מטבילין דכשרוצה לאכול קודש, צריך להטביל ידיו במ' סאה מחוברין: ולחטאת ברוצה ליגע במי פרה אדומה: אם נטמאו ידיו ר"ל אפי' נגע ביד א' בספר, או באוכלין ובמשקין טמאין, דאז לשאר מילי נטמאו רק ידיו ולא הגוף [ועי' פ"ג סי' כ']: נטמא גופו וצריך לטבול כל גופו. והנך כולן מעלות דרבנן נינהו. ונקט להו הכא איידי המעלות של רגל שיזכיר [בפ"ג מ"ו וז']: הטובל לחולין לאכול חולין בטהרה: והוחזק לחולין ר"ל אע"ג שהתכוון לטבול לאכילת טהרה בוודאי, אף דלחולין לא בעי כוונה: אסור למעשר אסור לאכול מעשר שני: אסור לתרומה ר"ל לאכול תרומה, אבל אינו פוסל תרומה במגע [דאלת"ה ק' מה מהני נטילה קודם מזיגת הכוס כרפ"ח דברכות, הרי אפי' כשיטול תחלה לחולין. ידיו יכולין לפסול תרומה, וא"כ יטמאו למשקין חולין להיות תחלה, דכך הדין דכל הפוסל תרומה מטמא למשקין להיות תחלה. כך כ' בבאר אברהם. ולפע"ד יש לדחות, דהתם מדנטל ידיו למשקין הו"ל כנטל ידיו לתרומה: אסור לחטאת ליגע במי פרה: טבל ולא הוחזק שלא התכוון לטבילה וודאית, רק לרחיצה, ושאם יצטרך יהיה לטבילה: כאילו לא טבל ולא מהני, רק לחולין דלא בעי כוונה: בגדי עם הארץ מדרס דינן כמדרס הזבה, שמטמאין אדם וכלים, דשמא ישבה עליהן אשתו נדה. אבל כשלובש בגדים שנותן לו החבר, אין עושה מדרס. אף שתחלה היה לבוש בגדיו. והרי מדרס ממש אף כשפירש הזב ממנו מטמא אדם וכלים והרי לעניין מעיינותיו הוא כזב. אפ"ה בגדיו רק מדרס דרבנן הוא, מספיקא, ולא גזרו חכמים גזירה שאין הצבור יכולין לעמוד בו [תוס' חולין דל"ה ב']: לפרושין הן החברים שפורשין מע"ה כדי לאכול חולין בטהרת חולון: בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה חסר כאן בבא א'. בגדי פרושים מדרס לאוכלי מעשר שני. ושל אוכלי מעשר שני מדרס לאוכלי תרומה: בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש לאוכלי קודש: בגדי קודש מדרס לחטאת למתעסקים במי פרה ובאפרה: והיתה מטפחתו טוך שלו שמתקנח בו ידיו בסעודה: מדרס לקודש קמ"ל דטעם המעלות לאו משום שיש בכל מעלה תחתונה הדיוטים שמזלזלים בה ויקילו גם במעלה שלמעלה מזו, להכי נקט הנך דאפילו חסידים היו מטפחתם מדרס: יוחנן בן גודגדא היה אוכל חולין שלו: והיתה מטפחתו מדרס לחטאת אבל לא לקודש עצמו, מדנשמר מכל טומאה שמטמא את הקודש, להכי כקודש דמי. מיהו קיי"ל דלאו כקודש דמי:

מלכת שלמה אין דורשין בעריות בשלשה וכו'. ביד פ' כ"ב דהלכות אסורי ביאה סי' י"ז ובירוש' מוקי לתרתי באבי דרישא דמתני' כר' עקיבא ודלא כר' ישמעאל: בעריות. בגמ' פריך גזל נמי נפשו של אדם מתאוה להם ומשני עריות בין בפניו בין שלא בפניו נפיש יצריה גזל בפניו כשהוא רואה שיכול לגזול נפיש יצריה שלא בפניו לא נפיש יצריה: במעשה בראשית. ביד בהלכות יסודי התורה פ"ד סי' יו"ד וכתבו תוס' ז"ל במעשה בראשית פי' ר"ת הוא שם מ"ב אותיות היוצא מבראשית ומפסוק שאחריו ע"כ: ולא במרכבה ביחיד. אית דגרסי ולא במעשה מרכבה ביחיד וכך נראה דגריס הרמב"ם ז"ל: ובגמ' תני ר' חייא אבל מוסרין לו ראשי פרקים והביאה הרמב"ם ז"ל בהלכות יסודי התורה פ' שני סי' י"ב: וכל דמסתכל בד' כו'. ביד פ' שני דהלכות עכו"ם סי' ג': רתוי לו שלא בא לעולם. טוב ויפה היה לו אם לא בא לעולם ואומר אני שהוא לשון רחמנות כלומר מרוחם הוא אם לא בא לעולם ודוגמתו בתורת כהנים אל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים ראויין היו לישרף אלא שריתה הכתוב לאהרן רש"י ז"ל ובערוך ערך רת ספר אחר ראוי לו. ואית דגרסי אם לא בא לעולם ואית דגרסי שלא בא לעולם ואית דגרסי כאילו לא בא: מה לפנים וכו'. בגמ' תניא יכול ישאל אדם קודם שנברא העולם ת"ל למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ יכול לא ישאל אדם מששת ימי בראשית ת"ל לימים ראשונים אשר היו לפניך יכול ישאל אדם מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור ת"ל ולמקצה השמים ועד קצה השמים מלמקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל ואי אתה שואל מה למעלה מה למטה מה לאחור לחיי אלא לפנים מאי דהוה הוה ומשני ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו בנו לי פלטרין גדולים על האשפה הלכו ובנו לו אין רצונו של מלך להזכיר שם אשפה: כל שלא חס על כבוד קונו רתוי וכו'. גמ' מאי היא ר' אבא אומר זה המסתכל בקשת ואיתה בפ"ק דקידושין דף מ':