יכין הריני נזיר מן הגרוגרות תאנים יבשים: ומן הדבילה תאנים דרוסים יחד בעיגול: בית שמאי אומרים נזיר דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה, ע"כ בדקאמר הריני נזיר, הו"ל נזיר ממש, וכי הדר אפילו תוך כדי דבור וקאמר מן הגרוגרות, חוזר מנזירות כאילו בטעות נזר. וס"ל נזר בטעות הוה נזיר: ובית הלל אומרים אינו נזיר ס"ל אדם מוציא דבריו לבטלה: אלא באומר הרי הן עלי קרבן ס"ל דגם לב"ש אינו נזיר, רק פליגי באומר שהתכוון במלת נזיר, שיהיה מופרש מהגרוגרות בקונם, דלב"ש אסור מגרוגרות בנדר, ולב"ה מותר בהן, מדקאמר לשון נזיר, ואין נזירות בגרוגרות: אם עומדת אני שהיתה פרה רבוצה. והוא נגש להקימה, ואמר, אמרה פרה זו [כמו ויאמר המן בלבו. ואפילו במה שאינו חי מדבר שייך לשון דיבור ומחשבה, כמו פצחו הרים רינה, תהום אמר לא בי הוא. השמים מספרים, ויום ליום יחוה, והאניה חשבה להשבר, וה"נ] ר"ל פרה זו כשרואה שאני רוצה להקימה חושבת שהריני גזירה [במפיק הא] ר"ל שאני אהיה נזיר שלה מבשרה אם עומדת מעצמה, שלא אקימה אני. ואני משיב אני [כמו האתה זה בני עשו ויאמר אני], ר"ל אני מרוצה בכך להיות נזיר מבשרה אם לא אעמידה רק היא תעמוד מאליה. ונגש להקימה, ועמדה מאליה. וכן בדלת. ונפתח מאליו: בית שמאי אומרים נזיר קמ"ל ג' מילי. חדא אע"ג דלא פירש דבריו שיהיה נזיר, רק שאמר אני, הו"ל עכ"פ יד לנזירות. ב', קמ"ל אע"ג דנזר רק מבשרה, אפ"ה ב"ש לטעמייהו (בסי' ג') דאפילו בכה"ג הוה נזיר. ג', קמ"ל אע"ג דלא פירש באיזה תנאי יהיה נזיר, עכ"פ מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, מדניגש להקימה בכח, וודאי כוונתו שמקבל נזירות אם לא יקימנה הוא, והרי עמדה מאיליה [ואע"ג דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אינו רק מדרבנן (כחולין די"ג א') והאיך רשאי להביא קרבן לעזרה. היכא דהיה בם גם דבור הוה דאורייתא (כרש"י שם). ואפילו לתוס' שם, ולרמב"ם (פ"ג מפסולי מוקדשין) דאפילו עם דבור הוה דרבנן. נ"ל דבנזיר מודה, דהרי באומר אהא נוה (פ"א סי' ד'), דאפשר שהתכוון אהא נאה במצות, ואפ"ה בתפס בשערו הוה נזיר ומביא קרבן לעזרה]: ובית הלל אומרים אינו נזיר ב"ה לטעמייהו [סי' ד'] ולהכי מדנזר מבשרה, אפילו עמדה מאיליה אינו נזיר. אלא אפילו לב"ש שם, ס"ל לב"ה הכא דאינו נזיר, דאף דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, שמקבל נזירות בתנאי עמידתה, עכ"פ אמרינן שלא הקפיד רק על עמידתה, ולא על שיקימנה הוא. והרי עמדה ולהכי אינו נזיר [כך נ"ל פי' משנה חמורה זאת, וברוך המגלה תעלומות, לעינים עמומות]: אלא באומר הרי פרה זו עלי קרבן אם עומדת היא ר"ל דוקא בשאומר שמה שאמרתי שאהיה נזיר ממנה, נתכוונתי שאהיה מופרש ממנה בקונם. דלב"ש כשלא העמידה הוא אסורה לו. אבל כ"ע ס"ל דאינו נזיר: הרי זה נזיר כנודר בא' מחיובי נזיר [פ"א מ"ב]: אלא לומר הרי הוא עלי קרבן דהכא דשכירה קצת, אמרינן דהתכוונה רק שלא תשתכר לגמרי ע"י כוס זה. מיהו בהשתכר כבר כשכרות לוט, אז לאו בר חיובא הוא כלל: ומיטמא למתים והוא הדין בע"מ שאגלח: הרי זה נזיר ואסור בכולן דכל המתנה על הכתוב בתורה, תנאו בטל והמעשה קיים: הרי זה אסור דלא עדיף מאילו אמר בפירוש שלא יאסר רק בא' מחיובי נזיר דאפ"ה אסור בכולן [כפ"א מ"ב]: ור' שמעון מתיר דס"ל אינו נזיר עד שיזיר בכולן: אבל סבור הייתי שחכמים מתירים לי יתירו לי לשתות יין אע"ג שאהיה נזיר בשאר מילי. וכן בקבורת מתים בסיפא, ע"כ ה"פ ודו"ק: או מפני שאני קובר את המתים ואין שם קובר אלא הוא: הרי זה מותר בלי שאלת חכם, מדהו"ל נדרי שגגות [כפ"ג דנדרים מ"א], דלבו אנסו. וא"ת א"כ רישא נמי באמר א"י שנזיר אסור ביין נמי נחשבה נדרי שגגות, י"ל התם שאמר מותר א"א דנחשבה כשוגג דאומר מותר קרוב למזיד [כמכות ד"ז ב'] והו"ל כיודע שהיין אסור ואפילו הכי התנה שיהיה מותר לו: ורבי שמעון אוסר דס"ל ד' נדרים שהתירו חכמים צריכים שאלה להחכם [עיין פ"ג דנדרים. סי' ה']: הריני נזיר ועלי לגלח נזיר להביא גם קרבנות לנזיר אחר: אם היו פקחים מגלחים זה את זה וכל א' פטור מקרבנות של עצמו, דחבירו יביא עליו: ואם לאו מגלחים נזירים אחרים קא משמע לן דלא נימא דמדנזרו שניהן ביחד, נתכוונו דוקא לגלח זה לזה: דברי רבי מאיר דס"ל תפוס לשון ראשון. דבאמר הרי עלי לגלח, נזירות שלם קבל, ותו לא מצי הדר ביה לומר חצי נזיר. ונ"ל דשמע חבירו לרבותא דר"מ נקטיה, דאפילו חבירו ששמע שהאחר כבר התחייב בחצי קרבנותיו, אפ"ה לא אמרינן דוודאי התכוון בשאמר הריני מגלח אסיומא דמלתא דקמא, דהיינו רק חצי האחר של הקרבנות מיהו לעיל במשנה א' גם ר"מ מודה כב"ה מדא"א כלל נזירות בגרוגרת הו"ל נזיר בטעות: וזה מגלח חצי נזיר דנדר ופתחו עמו הוא, והוה כאומר חצי קרבנות נזיר עלי: הרי זה נזיר בש"ס אמרינן דאיידי דסיפא נקטיה. ובדברי רתת דנ"ל דאפשר דקא משמע לן שיהיה נזיר מיד ולא ימתין עד שיהיה בן ל' יום מחשש נפל: אינו נזיר אע"ג דלגבי יבום מקרי בן [כיבמות דכ"ב ב', וב"ב דק"ט], וגם בלשון רבים, נקיבות נמי בכלל בנים [כיבמות פ"ח מ"ג], אפ"ה בלשון יחיד, לשון בני אדם בן דוקא: אם אמר כשאראה כשיהיה לי ולד נ"ל דנקט כשאראה, ולא כברישא הריני נזיר כשיהיה לי ולד. לרבותא דטומטום נקט הכי דפעמים הוא זכר ופעמים נקיבה, והרי עדיין לא נקרע ולא ראה איזה ולד נולד לו, וכן באנדרוגינוס למ"ד שאינו בריה בפני עצמו רק ספק זכר ספק נקיבה, והרי עדיין לא נראה איזה ולד הוא. והרי לא סבירא ליה דמחית נפשיה לספיקא, כדמוכח מסיפא, בהפילה אשתו. א"נ נראה לי כשאראה לרבותא נקטיה. אף על גב דקפיד לשמוח בראייתו, ולא על הלידה לחוד, והרי בזה לא ישמח כשיראהו: הפילה אשתו והוא נזר לכשיולד והרי אינו יודע אולי בר קיימא הפילה, דהרי גם בר קיימא יכול למות. או אולי נפל שלא היה בר קיימא מעולם הפילה: אינו נזיר מתניתין ר"י היא, דסבירא ליה [סוף פ"א] לא מחית נפשיה לספיקא, והתכוון לוודאי בן קיימא: ואם לאו הרי אני נזיר נדבה ס"ל ספק נזירות לחומרא ולת"ק אסור לעשות כן לנדור לכתחילה מדכתיב טוב שלא תדור [ועי' מש"כ בס"ד לקמן פ"ה סי' כ"ט]: הריני נזיר בכל גוונא, ועוד נזירות אחרת אקבל כשיהיה וכו': משלים את שלו ומגלח ומביא קרבן: ונזיר ר"ל ונזירות אחרת אקבל בכל גוונא: ואחר כך נולד לו בן קודם שהשלים ל' ימי נזירותו: ומונה את של בנו מדקבל נזירות בנו תחילה: ואחר כך משלים את שלו ואחר השלמת ב' הנזירות יגלח ויביא קרבנות לזה ולזה. דבסוף נזירות בנו א"א שיגלח, מדכבר מנה תחילה איזה ימים, ואיך ישלים השתא בשאר הימים נזירות שלו, הרי אין גידול שער פחות מל' יום. מיהו בהיה נזירות שלו נזירות מרובה, ונשאר עוד אחר נזירות בנו ל"י, מותר לגלח בסוף נזירות בנו [כ"כ רש"י ותוס']. ולרמב"ם בין כך וכך מגלח לסוף נזירות בנו, וחוזר ומונה ל"י לנזירותו, מדאין גלוח פחות מל"י [ואילה"ק בשלמא לרמב"ם שפיר קאמר דמניח את שלו, לענין תגלחת, לאשמעינן דמגלח בסוף נזירות בנו. אלא לרש"י ותוס', למה קאמר מתניתין מניח שלו, מה נ"מ אם ימנם לשלו או לבנו, טפי הול"ל לא יגלח לסוף ל'. נ"ל דנ"מ בנטמא אחר יום ל' מהתחלת נזירות שלו, דאז אם ימיה שמנה אחר לידה, שייכו לנזירות שלו, הוה ליה נטמא אחר מלאת ואינו סותר נזירות שלו. ואי ימים שמנה אחר לידה שייכו לנזירות בנו, הו"ל כנטמא תוך מלאות של שניהן, וסותר הכל [ועי' רמב"ם פ"ד דנזירות ה"ג]: לא הפסיד כלום דמניח שלו ומונה נזירות בנו ומגלח וחוזר ומשלים ל' לנזירות שלו: סותר שבעים לרמב"ם (ותו') הגירסא הנכונה, עד שבעים: שאין תגלחת פחות משלשים יום להכי אף שכבר מנה יותר מעט, צריך למנות ל' לנזירותו, אחר השלמת נזירות בנו:

מלכת שלמה הריני נזיר מן הגרוגרות וכו' פ' התודה דף פ"א ובפ' המנחות דף ק"ג. וביד פ"א דהלכות נזיר סימן ט': וכתבו תוס' ז"ל דמפרש בתוספתא טעמא דב"ש דהאומר הריני נזיר מן הדבלה נקרא כנויי כנויין דנזירות וקרי לדבלה כנוי משום דבירוש' קרי לדבלה תירוש ע"כ: בש"א נזיר. דס"ל לב"ש כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וב"ה סברי כר"ש דפטר בפ' המנחות והנסכים המתנדב מנחה מן השעורים מכלום מפני שלא התנדב כדרך המתנדבים ומתני' דלא כר' נתן דהכא קתני לב"ה אפילו נדר לא הוי ובברייתא קאמר ר' נתן לב"ש נדור ונזיר ולב"ה נדר הוי ולא נזיר וללישנא אחרינא נמי דלא כר' נתן דמתני' קתני לב"ש הוי נזיר ור' נתן קאמר אליבא דב"ש נדר ולא נזיר וכדאמר נמי ר' יהודה. בפי' ר"ע ז"ל דס"ל הקדש בטעות שמיה הקדש. אמר המלקט לקמן רפ"ה: וב"ה אומרים אינו נזיר. ופירשו תוס' ז"ל דאע"ג דאיהו נזיר קאמר הוי נדור לב"ש אליבא דר' יהודה משום דנזיר לשון הפרשה וכאילו אמר הריני פרוש מן הגרוגרות וא"ת והא בנדרים מוכח דלר' יהודה בעינן שיאמר כקרבן בכא"ף וי"ל דה"מ כשלא אמר עלי אלא ככר זה כקרבן אבל כי אמר ככר זה עלי קרבן אין צ"ל כא"ף ע"כ בשנוי לשון כפי עניות דעתי ועיין במ"ש בסוף מתניתין דבסמוך. ובסוף פי ר"ע ז"ל וב"ה סברי דלא הוי נדור אבל הרמב"ם ז"ל פי' ולת"ק לב"ה נדור הוי ואסור בגרוגרות ובדבלה ור' יהודה אומר דאף לב"ש אינו נזיר אלא עד שיאמר ג"כ הרי הן עלי קרבן שזכר הנזירות והקרבן שהוא בתנאי נזיר ע"כ: