יכין
ובשלוחובין אשה סתם בין פלונית, דשלוחו כמותו [ויאמר לה השליח הרי את מקודשת לפלוני], מיהו באינו מכירה, אסור לקדש ע"י שליח באפשר בעצמו. ואפילו באי אפשר, אין לעשות שליח לקדש אשה סתם. ובמכירה, רק מצוה בו יותר מבשלוחו [אה"ע ל"ה]: האיש מקדש את בתו כשהיא נערהתינוקת בת י"ב שנים ויום א', כשהביאה ב' שערות הו"ל נערה ו' חדשים. ואח"כ היא בוגרת. ומקודם לכן היא קטנה. ונקט כשהיא נערה, דמשמע הא קטנה לא, אף דהרי כ"ש קטנה. עכ"פ קטנה שאין בה דעת אסור לקדשה. וביש בה דעת, נכון שלא לקדשה. ובסמוך לפרקן, דהיינו שסמוכה לזמן נערות מצוה לקדשן [כך נ"ל. ובהא מתורץ קו' האחרונים [באה"ע ל"ז ס"ח] אהא דקאמר בש"ס הכא אסור, ובסנהדרין [דע"ו] אמרי' מצוה לקדשן, ובאה"ע קאמר דנכון שלא לקדשן. ולפי דברינו הכל מיושב על נכון]: אינה מקודשתדמדאמר התקדשי התקדשי, כל חד הו"ל קדושין באנפי נפשה [אה"ע ל"ה ה']: עד שיהא באחת מהן שוה פרוטהודוקא כשהאחרונה ש"פ, דכל אותן שאכלה מקודם הו"ל מלוה גבה, עד בסוף שגמר קדושיו בנתינת האחרונה, והו"א כמקדש במלוה ופרוטה, דקיי"ל דעתה אפרוטה ומקודשת. אבל באין באחרונה ש"פ, אף דאיכא בקמאי ש"פ, כי מטי גמר קדושין הו"ל קמאי כבר מלוה, ואינה מקודשת במלוה. מיהו לדידן הו"ל בכה"ג ספק קידושין, דשמא אחרונה ש"פ במקום אחר [שם]: אינה מקודשתדבכל חד איכא צד טיבותא, ואיכא דניחא ליה בהא ואיכא בהא: מקודשתוקיי"ל כת"ק [שם ל"ח כ"ד]: בן עיר ונמצא בן כרךישיבת כרכים קשה [ככתובות פי"ג מ"י] ששם היוקר מצוי במזונות ודירה: על מנת שיש לי בת או שפחה גדלתגדולה לשמשה. או מקלעת שערות נשים, דג"כ יש צדלריעותא, דמדהולכת מבית לבית, מספרת ממנה: אינה מקודשתדמסתבר דקפיד, משום דבמקום שהזכיר, אוהבים אותו ולא יגנוהו בפני אשתו [ודו"ק, ועי' רמ"ל פ"ז הכ"א מאישות]: הרי זו מקודשתדרק מראה מקום הוא לו [ל"ז ז' ח'] ועי' גיטין [פ"ו מ"ג]: אינה מקודשתעי' כתובות [פ"ז מ"ז]: תצא שלא בכתובהדאין אדם חפץ באשה נדרנית. אבל גט צריכה מדלא פירש תנאי בשעת קדושין: פוסלים בנשיםויתרים עליהן נשים, ריח רע מבשרה. וזיע. וריח הפה [וי"א אף דחוטם]. וקול עב. ודדים גסים ביותר. וצלקת שממכה [שראם בל"א]. ושומא שעל הפדחת בלי שער אם לפעמים נראה ולפעמים אינו נראה. דבנראה תמיד, הרי ראה ונתפייס. ובלא נראה כלל, לא תתמאס עי"ז [שם ל"ט ד']: אף על פי ששלח סבלונותמתנות לארוסתו: שמחמת קדושין הראשונים שלחולא אמרינן דיודע שאין קידושין בפחות מש"פ, ושלח הסבלונות לשם קדושין: וכן קטן שקידשושלח סבלונות כשהגדיל. וקמ"ל דבין בפחות מש"פ ובין בקדושי קטן, אמרינן דטעה וסבר שהקדושין תופסין: או אשה ואחותה כאחתוה"ה שאר חייבי כריתות: אינן מקודשותדכל שאינו בזא"ז, דהרי אין קידושין תופסין בחייבי כריתות, להכי גם בבת א' אינו. ודוקא באמר להן התקדשו לי כאחת. אבל באמר להן, אחת מכם מקודשת לי, וקבלו שניהן הקידושין כאחת או שקבלה אחת בשליחות חברתה, שתיהן מקודשות מספק, אף דהו"ל קדושין שאין מסורים לביאה, דהרי אסור לבעול כל אחת, אפ"ה צריכות שתיהן גט. ואם אמר, הראוי מכם לי לביאה מקודשת לי, א"כ הרי שתיהן אינן ראויות לביאה, וא"צ גט: ואמר הרי כולבם מקודשות לי בכלכלה זובאמר כולכן, אז גם הנכריות אינן מקודשות רק מספק [כאה"ע מ"א ג']. דאף דקיי"ל קני את וחמור קנה מחצה [כח"מ ר"י]. י"ל דהכא שאני, מדכלל הכל במלה א', להכי לא חלו הקדושין כלל. אבל מתניתין מיירי באמר, הראויות מכם לי לביאה מקודשות לי: וקבלה אחת מהן על ידי כולןר"ל בשליחות כולן: ואמרו חכמים אין האחיות מקודשותודוקא תני שביעית, משום דהכל הפקר. אבל בשאר שנים, גם האחרות אינן מחודשות, דהרי שלהן היה, והו"ל גזל. ומדקידש מיד כשליקט, הו"ל גזל לפני יאוש, דאין אשה מתקדשת בו, ואפילו בגזל לא אמרינן מדקבלתיה אחלתיה. וקמ"ל נמי דקידש בפירות שביעית מקודשת, דמדזכי בהן כבר, שלו הן. ותו קמ"ל דאשה נעשית שליח לחברתה לקבל קידושין, אפילו הנך דפסול לה לעדותה עליה, מדשונאות זא"ז [כיבמות פט"ו מ ד]: בין קדשי קדשיםשחלק עם הכהנים בקרבנות: אינה מקודשתדאינו שלו רק משולחן גבוה זכי: לא קדשדמע"ש ממון גבוה הוא לר"מ, מדכתיב ביה לה' הוא, בהוייתו יהא: בשוגג לא קדשדכיון דלא ידעי דמע"ש הוא, הו"ל קדושי טעות, מדצריכה טרחה להעלותו לירושלים: במזיד קדשדס"ל מע"ש ממון הדיוט הוא: במזיד קדשדמדהיה במזיד, נתכוון לחלל קדושתו, ונפיק לחולין: ובשוגג לא קדשדמדלא ידעי שהוא הקדש, לא ניחא ליה דלתחלל הקדש על ידו. ודוקא בקדשי בדק הבית, אבל בקדשי מזבח בין בשוגג בין במזיד לא נפיק לחולין, דאין מועל אחר מועל במוקדשין, רק בבהמה וכלי שרת בלבד [כמעילה י"ט ב'], ש"מ דקדשי מזבח בקדושתייהו קיימי, ולא הוה חולין שתתקדש האשה בהן [והר"ב קיצר במובן במח"כ יותר מהראוי]: רבי יהודה אומר בשוגג קדשדמעילה ליכא רק בשוגג, ומדמעל נפיק לחולין: במזיד לא קדשדמדלא מעל לא נפק לחולין: בשור הנסקלמשנגמר דינו נאסר בהנאה [קידושין ד"נ ע"ב]: ובעגלה ערופהמשירדה לנחל איתן נאסרה [כריתותכ"ד ב']: בצפורי מצורעשחוטה, נאסרה בהנאה משנשחטה. וגם משולחת נאסרה בהנאה משנשחטה חברתה עד שתשולח היא: וחולין שנשחטו בעזרהשכולן אסורין בהנאה: מכרןלעכו"ם, או לישראל והודיעו שהוא איסור הנאה. דבלא הודיעו, הרי המעות גזל, ובל"ז אינה מקודשת: וקידש בדמיהן מקודשתדאין תופס דמיו רק יי"נ, שביעית, ע"ז, הקדש, ישעה סימן, [כספ"ז דשביעית, וע"ז דס"ב א'. והר"ב השמיט הקדש ויי"נ ואע"ג דבש"ס נמי לא הזכיר רק שביעית וע"ז. היינו משום דיי"נ כלול בע"ז [כרש"י בע"ז דס"ב א']. ושביעית ילפינן מהקדש. אבל הר"ב שכתב אין לך דבר שתופסדמיו אלא וכו', דמשמע דזולת אלו אין שום דבר שתופס דמיו מדד לנו במדה מחוקה אחמ"כ יותר מדאי: ובמתנותזרוע לחיים וקיבה שניתן לכהן מכל בהמת חולין שישחט ישראל. ואינו נוהג בח"ל [כי"ד סי' ס"א]: ובמי חטאתמים ששאבו לצורך אפר פרה: ובאפר חטאתאפר של פרה אדומה. ושתיהן ראויין למכרן לטמאין, שישלמו שכר שאיבה ושכר הבאה. אבל שכר הזאה אסור ליטל: ואפילו ישראלשירש מאבי אמו כהן, תרומות ומעשרות או טבלים שלו, שהיה יכול אבי אמו להפריש מהטבל התרומות, והם שלו. להכי גם נכדו זה יכול לעשות כן וימכור תרומות לכהנים. ואפילו בטבל, הרי מתנות שלא הורמו כהורמו דמיין, ויכול לקדש בהן אשה. אבל ישראל שקדש בתרומות שמתבואות שלו, מדאין לו בהן רק טובת הנאה, אינה ממון, ואינה מקודשת:
מלכת שלמה
האיש מקדש רפ"ק דמכילתין וירושלמי פ' התקבל ועיין במ"ש בר"פ דלעיל וביד פרק ג' דהלכות אישות סימן י"א י"ד י"ט. ובפ' חמישי סי' כ"ו כ"ז כ"ח. ובטור א"ה סי' ל"ה ל"ו ופי' הריטב"א ז"ל האיש מקדש בו ובשלוחו פי' שליח שעשאו בעדים לקדש לו הן אשה זו הן אשה סתם והאשה מתקדשת בה ובשלוחה פי' שליח שעשאתו בעדים לקבל קדושיה הן מאיש זה הן מכל איש סתם ובין בשליח דידיה בין בשליח דידה לא בעינן קנין כלל כי היכי דלא בעינן בשליחות דעלמא אפי' בדבר של ממון ואפי' באדרכתא דהא לא מקני ליה מידי דליבעי קנין וכ"ש בשליחית גיטין וקדושין שאין מקום לקנין מיהו עדים בעינן דאי לא אין אחד מהם נאמן שהוא שליח ע"כ. עוד כתב אהא דפריך בגמ' השתא בו מקדש בשלוחו מיבעיא ומשני אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו כתב פי' בלאו הכי נמי ה"מ לשנויי דלא זו אף זו קתני כדמשנינן בעלמא אלא דכל היכא דאפשר לפרושי באנפא אחרינא לא מוקמי' מתני' בלא זו אף זו ע"כ. אנן תוס' ז"ל תרצו דבשתי תיבות לא שייך למימר לא זו אף זו קתני ע"כ. וכן דעת ספר כריתות בלשון למודים שער ב' דבבבא א' לא משני הכי. אכן בשער שלישי דלשון למודים דף מ"ה הקשה על מאי דאמרינן דבבבא אחת לא אמרינן לא זו אף זו מפ"ק דמעילה דף ה' ובשלוחו שליח קדושין ילפינן בגמרא מדכתיב בגירושין ושלחה מלמד שהיא עושה שליח ושלחה תניינא מלמד שהשליח עושה שליח וקדושין ילפי' מגירושין מהקשא דויצאה והיתה ואיכא מאן דיליף לשליחות מקראי אחריני ועיין במ"ש פ' האשה דפסחים סי' ז'. וז"ל הר"ן ז"ל תניא ר' יהושע בן קרחה אומר מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים וכי כל הקהל שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד דנפקא לן מדכתיב תזבח שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד כדאיתא בחולין פ' השוחט ואפ"ה אמר רחמנא ושחטו דמשמע שכולן שחטו והיינו משום שהוא שוחט בשביל כולם ובשליחותם ושלוחו של אדם כמותו מיהו בגמרא מסקינן דמהאי קרא לחודיה ליכא למיגמר לכל התורה כולה דמה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח כלומר שהכהנים שלוחין הם ואדרבא ע"י שליח דוקא ולא ע"י הבעלים אלא דבגירושין נמי ילפי' שליח מדכתיב ושלח ושלחה כדאיתא בגמרא ומבינייהו דהיינו מגירושין וקדשים ילפי' לכל התורה כולה דדיינינן הכי ומה קדשים שהן קדש ישנן בשליח שאר מילי כגון תרומה שהיא חול לא כ"ש מה לקדשים שכן רוב מעשיהן ע"י שליח גירושין יוכיחו מה לגירושין שכן הן חול אצל תרומה וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שישנן על ידי עצמו ושלוחו של אדם כמותו אף אני אביא תרומה וכ"ש שאר מילי שהן חול גמור. ומתרומה ילפי' דשלוחין בני ברית בעינן דלהוו בכל התורה כולה כדאיתא בפ' איזהו נשך ע"כ בקיצור:
האשה מתקדשת בה ובשלוחה. לשון אחרון דבגמ' דעל האי סיפא אמר רב יוסף מצוה בה יותר מבשלוחה אבל אם לא ראתהו איסורא ליכא דאשה ניחא לה בבעל כל דהו דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו וליכא למיחש שמא יתגנה בעיניה אבל באיש איסורא נמי איכא אם לא ראה אותה דאמר רב אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמ' אמר ואהבת לרעך כמוך ומאי דקתני האיש מקדש לכתחלה לא נקט ליה אלא לאשמועינן דין קדושין:
האיש מקדש את בתו כשהיא נערה. הקשו תוס' ז"ל מנא ליה לתלמודא למידק נערה אין קטנה לכתחילה לא משום אורחא דמילתא ותרצו דדייק מדקתני כשהיא נערה משמע דלגבי הך מילתא הוי דוקא ולא קתני האיש מקדש את בתו נערה משמע דוקא נערה אבל לא קטנה א"נ י"ל דדייק מדלא קתני במתני' האיש מקדש את בתו סתם כדתנן האב זכאי בבתו ולא מפרש נערה כי הכא משמע דהכא דמפרש נערה הוי דוקא ולא קטנה ע"כ:
בו ובשלוחו. לריש לקיש דאמר כמחלוקת לגירושין בפ' ששי דמסכת גיטין גבי נערה המאורסה היא ואביה מקבלין גיטה כך מחלוקת לקדושין דלרבנן אם קדשה עצמה מקודשת ולר' יהודה אינה מקודשת מוקי מתני' דקתני בו ובשלוחו דשמעת מינה בה ובשלוחה לא כר' יהודה ולאו דברי הכל היא ופריך בגמ' והא קתני סיפא התקדשי לי בתמרה זו וכו' ואמרי' עלה מאן תנא התקדשי התקדשי הוא דהוי פרטא אבל בזו ובזו בלא התקדשי לא הוי פרטא ואמר רבה ר"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל א' וא' גבי היו חמשה תובעין אותו דבפ' חמשי דמסכת שבועות ואילו ר' יהודה פליג עליה בברייתא דאמר שבועה לא לך לא לך לא לך חייב על כל אחת ואחת אע"ג דלא הזכיר שבועה לכל א' וא' ומסיק אלא כולה ר"ש הוא ובשליחות סבר לה כר' יהודה דאביה ולא היא אבל לר' יוחנן אתיא רישא דמתני' לדברי הכל דע"כ לא פליגי רבנן וס"ל בין היא ובין אביה אלא בגירושין משום דבעל כרחה דמה לנו ולדעתו כי מקבל ליה איהו נמי על כרחו הוא אבל בקדושין דמדעתה ד"ה אביה ולא היא:
התקדשי לי בתמרה זו בפירקין דף מ"ד. וי"ס דגרסי התקדשי לי בזו פעם שלישית גם ברישא. ובירושלמי מאן תנא ווין ר' יהודה ברם כר' מאיר או בזו או בזו או בזו ע"כ. ועיין במ"ש בפ"ה דשבועות סימן ג':
עד שיהא באחת מהם ש"פ. בגמ' פריש ר' אמי דהאי בבא דהיתה אוכלת ראשונה ראשונה קאי אסיפא דקתני בזו ובזו ובזו ומאי עד שיהא באחת מהן ש"פ עד שיהא באחרונה ש"פ וכדמפרש רעז"ל משום דמקדש במלוה קיימא לן דאינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתנה וכיון שרשאי להוציאם אינם של המלוה כלל ולאו מידי יהיב לה. אבל רב ושמואל דאמרי תרויהו לעולם דקאי ארישא כי אמר התקדשי התקדשי ול"מ קאמר ל"מ מַנַחַת דאי איכא ש"פ אין אי לא לא אבל אוכלת הואיל ומיקרבא הנאתה אימא גמרה ומקנייא נפשה קמ"ל ואהא מתני' א"ר יוחנן הרי שלחן והרי בשר והרי סכין ואין לנו פה לאכול כלומר הרי משנה שנוייה ואין אנו יודעין לפרשה. ובטור א"ה סימן ל"א ומפורש שם בין ברישא בין בסיפא ואם לאו אינה מקודשת אלא מספק שמא תשוה תמרה אחת פרוטה במקום אחר: