יכין כיצד הרגל מועדת נ"ל דאמשנה א' דפרקא קמא קאי דקא מני התם רגל ברישא, והשתא מפרש ליה [ואגביה מפרש נמי בהך פרקא קצת דיני שן וקרן, מדהן כולהו מילי דשור, ואח"כ בפ"ג מפרש דיני בור]. וקאמר הכא, באיזה אופן הרגל מועדת לשלם מיד נזק שלם. ומשני לשבור כו': הבהמה מועדת תנא נמי תולדות הרגל: להלך כדרכה ולשבר בגופה בשערה ובמשא שעליה: היתה מבעטת [אויסשלאגען] ברגליה, והוא תולדות קרן, רק מדדמי לצרורות נקט לה הכא: או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה בדרך הלוכה, ואף דאורחא הוא, ותולד' דרגל הוא, אפ"ה הלמ"ס דמשלם רק ח"נ: ושברה את הכלים משלם חצי נזק ודוקא בחצר הניזק, אבל בהזיק בר"ה פטור, דבעינן ובער בשדה אחר אף בצרורות, דלעולם תולדה דרגל הם, מיהו אפילו הלכה בר"ה ונתזו צרורות ברה"נ חייב ח"נ: על הראשון משלם נזק שלם דמדמצוי תולדה דרגל הוא: ועל האחרון משלם חצי נזק דצרורות הוא: היה דליל לשון דלדול, ור"ל חבל מדולדל והיא דליל של הפקר: או שהיה מהדס מקפץ, וי"א שחופר ברגליו ומתיז צרורות ברשות הניזק כדרך התרנגולים: ומשבר את הכלים שע"י הדליל וההידוס נתזו צרורות ושברו כלים מיהו בהזיקו בהדליל הקשור בה, הו"ל כגופה ומשלם נ"ש: הבהמה מועדת תני שן ותני בהמה. לאתויי חיה, כדכתיב ושן בהמות אשלח בם, דהיינו חי', וקמ"ל דאף דלא כתוב בקרא, אפ"ה חייב ואפשר עוד דקמ"ל אף חי' שאין דרכה רק לאכול בשר: לאכול פירות וירקות אפילו אינם ראויי' לה רק ע"י הדחק [ח"מ שצ"א]: אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק דמשונה הוא ודמי לקרן: אבל ברשות הרבים פטור דוביער בשדה אחר כ', מיהו בכסות וכלים חייב, דדינו כקרן: אם נהנית משלם מה שנהנית ובאכלה מאכל יקר, משלמת כמשקלו תבן, וי"א כמשקלו שעורים בזול, דהיינו שליש פחות משוויי'. ובאכלה דבר שרע לה, פטור לגמרי [שם]: כיצד משלם מה שנהנית ר"ל אימתי משלם כך. ונקט הך כיצד, לאשמעינן דגם צד רחבה ותוך חנות מקרי רשות ניזק: מצדי הרחבה משלם מה שהזיקה דהיינו כל הנזק, דכרשות בעלים דמי: הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים ברשות הניזק: משלם נזק שלם מפני שהן מועדין רגילי' כך, ולהכי תולדה דרגל הוא: הכלב שנטל חררה עוגה שנאפת ע"ג גחלים ונדבקו בה גחלים. ומיירי בששימר בעל הגחלת גחלתו, שסגר הדלת בפניה, והכלב חתר הבית, דאל"כ, הוא חייב [ח"מ שצ"ב]: והלך לגדיש של בעל החררה: על החררה משלם נזק שלם דשן ברשות ניזק הוא: ועל הגדיש משלם חצי נזק דצרורות הן, דאש דחייביה רחמנא באדם, משום חציו הוא, ולפ"ז בבהמה הוה כצרורות: איזה הוא תם אף אחר שהיה מועד, ובקרן קמיירי: מועד כל שהעידו בו שלשה ימים שנגח ג' ימים, והזהירו כל פעם בבעליו שישמרנו: ותם משיחזור בו שלשה ימים שראה ג"י שוורים ולא נגח, חזר לתמותו: ר' מאיר אומר מועד שהעידו בו שלשה פעמים אפילו ביום א': ותם כל שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח חוזר לתמותו ואפילו ביום א' סגי, ומכ"ש בראה ג"י שוורים ולא נגח, דמהני. וקיי"ל במועד כר"י, ושיחזור לתמותו כר"מ [ותמוה שלא נזכר דבר מזה בח"מ שפ"ט ס"ה וצ"ע]: שור המזיק ברשות הניזק כיצד אפרקא קמא קאי דקתני התם במשנה ד' דשור המזיק ברשה"נ הו"ל מועד מתחלתו, שואל הכא על איזה מנזקי שור קאי. ולמאן: בעט כולהו תולדות דקרן: ברשות הרבים משלם חצי נזק אע"ג דרק קרן ברשות הניזק רצה לפרש אפ"ה נקט נמי דין קרן בר"ה משום דמנה יליף ר"ט הק"ו לקמן: אמר להם רבי טדפון ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל דהיינו ברשות וכו': אמרו לו דיו לבא מן הדין דהיינו קרן ברשות הניזק שאתה רוצה ללמדו: להיות כנדון ר"ל כקרן בר"ה שממנו אתה רוצה ללמוד, דהרי אמרת קרן שחמור בר"ה, מכ"ש שחמור ברשות הניזק: מה ברשות הרבים חצי נזק אף ברשות הניזק חצי נזק דאין דנין ק"ו אלא להחמיר בהלמד אותה חומרא שיש בהמלמד בלבד, אבל לא להעדיף בהלמד יותר מבהמלמד, ואף שהחומרא הוא רק כערך המלמד: אמר להם אני לא אדון קרן מקרן ר"ל רשות ניזק מר"ה: אני אדון קרן מרגל ר"ל קרן ברשות הניזק מרגל שברשות ניזק: ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל נמצא שרגל קל מקרן: מקום שהחמיר על השן ועל הרגל הקלין: ברשות הניזק אינו דין שנחמיר בקרן החמור: אמרו לו דיו לבא מן הדין להיות כנדון דעכ"פ אי לאו חומרת קרן שברה"ר, לא משכחת ק"ו [ואף דבכל דוכתא עונשין ממון מכח ק"ו. היינו באין מעין אותה חומרה שעתה רוצה ללמוד נמצא כבר בלמוד, אבל הכא, נ"ש שאתה רוצה ללמוד בקרן ברשות הניזק, כבר נמצא מעין אותה חומרא בלמוד, דהיינו ח"נ שבקרן שברה"ר, להכי אמרינן דיו]. ואף דדיו דאורייתא, אפ"ה ס"ל לר' טרפון, דלא אמרינן הכא דיו, משום דח"נ של קרן כתוב בתורה סתם ומשמע בכל דוכתא, ואי נימא דיו מה מהני הק"ו, ורבנן ס"ל אף דאתי מק"ו טרח וכתב לה קרא ובפרט הכא דלא טרח כלל רק כ' סתמא, וקיי"ל כרבנן: אדם ר"ל אדם דתנן בפרקא קמא מ"ד דה"ל מועד מתחלתו: בין ער בין ישן מיהו בהונח הדבר הניזק אצלו אחר שישן, אנוס הוא ופטור [ח"מ תכ"א. ובהא תרצתי מה שתמוה במשנתינו. דתחלה נקט בין שוגג בין מזיד, דא"כ הו"ל זו ויאצ"ל זו, ואח"כ נקט בין ער בין ישן, דהו"ל לא זו אף זו, אתמהה. ולפי הנ"ל דישן דמתניתין מיירי שהיה מונח אצלו קודם שישן אצלו, ניחא דבין בין דסיפא נמי זו ואצ"ל זו היא, כרוב בין בין שבש"ס [וכסמ"ע סי' ע"ב סק"ח], דהרי ער דקתני ע"כ דומיא דישן מיירי, דהיינו בשוגג. לפי זה ה"ק לא מבעי' בישן ודאי חייב דהו"ל לעיונא קודם שישן, אם יש דבר סביבו שיוכל לשברו כשישן, אלא אפילו בשוגג דער, דהשתמר כל מה שיוכל, סד"א דפטור, קמ"ל]: סימא את עין חברו ושבר את הכלים משלם נזק שלם אפילו היה שוגג, ונקט הנך תרתי, דבעי לאשמעינן דהך מועד לעולם, לאו בכל דבר רק לענין תשלומי נזק בלבד, ולהכי נקט סימא עינו שיש בו חיוב ה' דברים ואפ"ה מדסמיך לה לשיבר כלים קמ"ל דמה שיבר כלים חייב רק נזק אף סימא עינו חייב רק נזק לבד, אבל שאר ד' דברים פטור בשוגג. וי"א דרק בושת בשוגג פטור, וצער רפוי שבת בשוגג [קרוב למזיד] חיוב, אבל רק בישן שהוא אנוס, פטור גם בהן, אבל בנזק גם באנוס חייב, ורק באונס גדול פטור, כסי' מ"ד [שם]:

מלכת שלמה בפי' רעז"ל לשון ראשון נראה שכך צריך לומר ומשני לשבר בדרך הילוכה כלומר בכך היא מועדת שמשברת כלים דרך הילוכה והוא לשון רש"י וראיתי שכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל אין פי' זה נראה בעיני שהרי כבר אמר שהרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה על כן נראה לפרש דכולה מילתא קושיא היא וה"ק כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה דקאמרן וקמשני הבהמה מועדת וכו' אבל אם היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזין בזה אינה מועדת וכן לקמן כיצד השן וכו' נ"ל כמו דאמרן דה"ק כיצד הוא זה שאמרנו למעלה שהשן מועדת לאכול את הראוי לה הבהמה מועדת לאכול פירות וכו עכ"ל ז"ל. עוד בפירושו ז"ל הבהמה מועדת רישא תנא אבות וכו' עד סופו. אמר המלקט הכי משני ליה רבא לרבינא והדר בעא מיניה סיפא גבי שן מאי אבות ומאי תולדות איכא דליכא למימר דלאכול פירות וירקות הויא תולדה דהיינו שן ממש ותולדה היינו נתחככה בכותל להנאתה וא"ל רבא בדרך בדיחותא אנא שנאי חדא ואת שני חדא ותירץ רב אשי דקתני תנא שן דחיה וקתני שן דבהמה ולאשמועי' דבכלל ושלח את בעירה דקרא הוי חיה דחיה בכלל בהמה דילפי' בהמה משבת וכדתנן ס"פ הפרה. וכתבו תוס' ז"ל אע"ג דכבר אשמועינן ברישא דאפי' תרנגולין מועדין מ"מ ניחא ליה נמי לאשמועי' גבי שן וק"ק אמאי לא תני נמי תולדה בשן כמו ברגל ע"כ. עוד כתבו ז"ל כיצד הרגל מועדת וכו' אית דגרסי והבהמה בוי"ו וה"פ כיצד העדאה דרגל לשבר בדרך הליכה פי' דרך הלוכה היא העדאתה וכן בסיפא גבי שן אבל קשה לר"י מה חידש כאן שלא שנאה בפ"ק ונראה לר"י דל"ג בוי"ו וה"פ כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה שאמר בפ"ק הבהמה מועדת וכו' ומ"מ דייק בגמרא שפיר היינו רגל היינו בהמה דהרגל מועדת והבהמה מועדת הכל אחד ע"כ: או שהיו צרורות וכו' לשון רעז"ל עד דהלכתא גמירי לה. אמר המלקט דלא כסומכוס דלא גמיר הלכה וס"ל דמשלם נזק שלם וכח כחו בעיא בגמרא אי משלם לסומכוס ח"נ או דילמא לא גמירי הלכה כלל ואפי' בכח כחו משלם נ"ש וקאי בתיקו. ועוד בגמרא איבעיא להו הכי קאמר היתה מבעטת והזיקה בביעוטה בלא צרורות ותולדה דקרן היא או שהיו צרורות מנתזין כי אורחייהי ובתרווייהו משלם חצי נזק ורבנן היא או דילמא או צרורות נמי מחמת ביעוט ומש"ה משלם ח"נ הא כי אורחיה משלם נ"ש ומני סומכוס היא ת"ש מסיפא דרסה על הכלי ושברתו ונפל השבר על כלי אחר ושברו על הראשון משלם נזק שלם ועל האחרון ח"נ ואי סומכוס מי אית ליה ח"נ וכי תימא ראשון ראשון להתזה ואחרון אחרון להתזה כגון שמאותו כלי שנשבר ע"י צרורות התיזו שברים ושברו כלי שלישי דהוי כח כחו ומש"ה משלם חצי נזק אלא הא דבעי רב אשי כח כחו לסומכוס ככחו דמי או לאו ככחו דמי תפשוט ליה דלאו ככחו דמי ומשני רב אשי כרבנן מוקי לה ובעיא אחרת דבעי לה לעיל אמתני' קמיבעיא ליה הכי היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות כי אורחייהו ח"נ הא מחמת ביעוט רביע נזק ותו לא וחשיב שנוי והוי כתם ומשלם רביע נזק דהא העדאתם ח"נ הלכך תמותם רביע נזק או דילמא היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות מחמת ביעוט ח"נ ולעולם ח"נ דאין שנוי לשלם רביע שאין תמות והעדאה בהם דלא אשכחן תם דמשלם בציר מפלגא תיקו: דרסה על הכלי וּשְבָרתוֹ כו' וּשְבָרוֹ כך נקד ה"ר יהוסף ז"ל. ובגמ' תני עלה בד"א ברשות הניזק אבל בר"ה על הראשון פטור דרגל הוי ועל האחרון חייב אם התיז מר"ה לרשות הניזק והכי אסיקנא דהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י חייב ח"נ כדין כל צרורות: התרנגולין מועדין וכו' ודוקא בששברו ברגליהם או בכנפיהם או בשאר גופן כדרכן שלא בכונה אבל שברו ברוח כנפיהם הוו להו צרורות וח"נ הוא דמשלם ואם שברו בכונה אפי' בגופה ח"נ הוא דמשלם דהויא לה תולדה דקרן נמקי יוסף ז"ל: היה דליל קשור ברגליו או שהיה מהדס ושיבר את הכלים משלם ח"נ פי' רעז"ל דדליל היינו צרורות דבאותו דליל אדיינהו וכו'. אמר המלקט אדיינהו פי' רש"י ז"ל שזרק הדליל ושיבר בזריקתו כלים דהוי צרורות ואפי' קשרו אדם נמי לא משלם אלא ח"נ בעל התרנגול והקושר פטור שלא נתקל אדם בבורו ופירשו תוס' והרא"ש ז"ל דמסקי' בגמ' דבנקשר מאליו ובדאדייה אדויי עסיקי' ואיירי בדליל הפקר או דחבריה ואצנעיה או של בעל התרנגול ואצנעיה דאנוס הוא דאי לא אצנעיה אע"ג דאדייה אדויי הוא משלם נ"ש דהא דצרורות משלם ח"נ היינו כשהתיזה דבר הפקר אבל אם התיזה ממון שיש לו בעלים משלש נ"ש דצרורות אורחה הוא כאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה ודוקא בדאדייה אדויי אבל אם הזיק תרנגול בדליל דרך הלוכו משלם נ"ש דדבר המחובר לגופו כגופו דמי כמו עגלה המושכת בקרון ואם הזיק הדליל אחר שנח פטור בעל התרנגולת מאחר דבנקשר מאליו מוקי לה בגמ' וקרא כתיב כי יכרה איש בור ולא כי יכרה שור בור עכ"ל ורובו מהרא"ש ז"ל. [הגה"ה בספר לקח טוב פ' משפטים דף כ"ח ע"ב כתב ואמר ב' פעמים איש בור חד למעוטי א' ולא שנים שאם חפר א' בור ט' טפחים ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב והראשון פטור אף מנזיקין ודוקא שהאחרון חייב מיתה אבל אם חפר א' שמנה וח' ט' שניהם חייבין בנזיקין ואם חפר א' עשרה וא' עשרים שניהם חייבין בין למיתה ובין לניזקין ואיש בור שני אתא למעוטי איש בור ולא שור בור ששורו שחפר בור בר"ה פטור עכ"ל ז"ל]: או שהיה מהדס. בערוך גריס מחדס בחית ופירש ענין דריסה כמו דיחוס שפירשתי בערך דחס ע"כ: ושבר את הכלים גרסי':