יכין
אלו מציאות שלו מצא פירות מפוזריןכללא דפרקן, בהשבת אבידה יש עשה דהשב תשיבם, ולא תעשה דלא תוכל להתעלם, אבל צריך שיהיה שם ח' דברים: (א) שמצאה במקום שאפשר שישראל אבדה לאפוקי במצאן במקום שרוב עכו"ם מצויין שם, אפילו נתן ישראל סימן אינו חייב להחזיר רק לפנים משורת הדין, ולהכי בכה"ג אם הבעל אבידה עשיר והמוצא עני, פטור [רנ"ט ה']: (ב) שמצא באופן שאפשר' להסתפק שמא לא נתיאש, לאפוקי המציל מנהר ושלולית וליסטין, אפילו בעל האבידה עומד וצווח, הר"ז שלו [שם ז']: (ג) שמצאה במקום שניכר שהיא אבידה, לאפוקי פרה רועה בדרך ביום במקום הפקר [משא"כ בשדה אחר, חייב להוציאה משום אבידה בעל הקרקע, או כדי שלא יצטרך בעל הפרה לשלם הפסדה], או שמצאה ברפת שאינו משתמר והוא תוך תחום העיר [רס"א]: (ד) שמצאה במקום שאין להסתפק שהונח שם מדעת. לאפוקי טלית או קרדום בצד הגדר או גוזלות מקושרים אחר הגדר וגפה, או בשאר מקום צנוע וכדומה [ר"ס ס"ט וכו']: (ה) שמצא דבר ששוה פרוטה בשעת אבידה וגם בשעת מציאה [רס"ב]: (ו) שמצא דבר שיש סי' בגופה או במקום, לאפוקי במצא מעות או פירות מפוזרין, דליכא לא הא ולא הא [שם ו']. מיהו באפשר שיכירו אותו בטביעת עין, חייב להכריז, דאולי אבדה ת"ח דנאמן בטב"ע. וצ"ע אם יש בזה דין ת"ח בזה"ז [שם סכ"א וסמ"ע שם]: (ז) שמצא דבר שאם היה שלו היה מתטפל להחזיר, לאפוקי איש נכבד שמצא דבר קל, אינו חייב להחזיר רק לפנים משורת הדין [רס"ג]: (ח) שמצא דבר של ישראל אפילו הוא רשע ואוכל נבילות לתיאבון לאפוקי עובר עבירות להכעיס ואפיקורס, או מומר לע"ז או לחלל שבת אפילו לתיאבון, [רס"ו ב']. כל אלו ח' דברים הם תנאי השבת אבידה. מיהו יש כח בב"ד לגזור להשיב אפילו ליכא כל הנהו, דהפקר ב"ד הפקר [כיבמות דפ"ט ב'], וכ"כ אם יש דינא דמלכותא להחזיר כל אבידה, אפילו ליכא כל הנהו גוונא חייב להחזיר [רנ"ט ו']: דאגב כובדן או חשיבתן כבר הרגיש שנאבדו, ומדמפוזרין אין בהן סי' בכלי או במקום ונתיאש ובכה"ג אין מנין סי' מדמונחין מפוזרין: כריכות עמרים קטנים, דבגדולים ומצאן בדרך הנחה, הוה מקומן סימן: ברשות הרבים כל מקים הליכת רבים, ר"ה מקרי, דעי"ז מתוך קטנותם מתגלגלין ממקום למקום, ולהכי אפילו מצאן בדרך הנחה אין מקומן סימן: ועגולי דבילה תאנים יבשים דרוסים יחד בעיגול כככר: ככרות של נחתום הרבה קונין ממנו, ואין הסי' מוכח של מי הוא, משא"כ של בעה"ב יש לכל א' סי': מחרוזות של דגים דגים חרוזים יחד בחוט, וכולן חורזין כך: וחתיכות של בשר כולן נחתכו במשקל אחד: וגיזי צמר הבאות ממדינתן ר"ל בעוד שלא באו לבית האומן שעושה בהן סימן של מי הן: ואניצי פשתן פשתן דדייק ונפיץ ועומד לטווייה [סוכה די"ב ב']: ולשונות של ארגמן צמר נבוע [פורפורראטה], ומסורק כעין לשון: הרי אלו שלו דבכולן אין סימן: ככר ובתוכו מעות שאין דרך ליתנן לתוכן, ולת"ק דלמא ממילא נפל לשם, ולר"י זמנין דיתן על לבו לזכור שנפל לשם. וי"א דהלכה כת"ק [רס"ב ט"ו]: רבי שמעון בן אלעזר אומר כל כלי אנפוריא [קראם וואארע] בל' לאטינא, שאין בו סי', ומדניכר שהוא חדש, לא שבעתן העין עדיין שיכירה בטביעת העין [וחז"ל נתנו טעם למה בחרו מלה זאת, מדהוא נוטריקון "אין פה ראיה"]: אין חייב להכריז באין בה סי' והוא מצאה במקום שת"ח מצויין, היה חייב להכריז, דת"ח נאמן בטביעת עין, אבל באנפוריא פטור, מדאין בה גם טביעת עין: מצא פירוח בכלי שסימן בכלי: או כלי כמות שהוא ריקן: צבורי פירות שמנין או מקום סימן: שלשה מטבעות זה על גב זה דרך הנחה, ודוקא במונחות כמגדל, וה"ה ביותר מג': כריכות ברשות היחיד שאין רוב אדם דורסין שם: מצא אחר הגפה כותל של עץ או קנים: או אחר הגדר חומת אבנים: גוזלות מקושרין אף שמקושרין, אין הקשר סימן, שהכל קושרין בשוה: או בשבילין שבשדות: הרי זה לא יגע בהן מדמשתמר שם קצת, חיישי' שהונח שם בכוונה. וקיי"ל דבכה"ג רק באין בו סי' לא יגע בו, ואם נטלו בידו אפילו לא הוליכו עדיין לביתו, לא יחזיר, מדאין המקום משתמר יפה, רק יהא מונח אצלו עד שיבא אליהו, ובמקום שמשתמר יפה., כגון טלית וקורדם בצד גדר, והוא ספק הנוח, בין יש סימן או אין בו סי' לא יגע בו, ובעבר ונטלו והוליכו לביתו, שאפשר שחזר המניח ובקש ולא מצא, אם יש בו סי' יכריז, ובאין סי' יהא מונח עד וכו', ובלא הוליכו לביתו, יחזור ויניחנו על מקומו. ובמקום שאין משתמר כלל, אפילו ודאי הונח, ואין בו סי' בהחפץ או בהמקום, ביש בו סי' נוטל ומכריז, ובאין בו סי', הוה שלו [ר"ס]: אם מכוסה לא יגע בו אפילו יש בו סימן, מדמשתמר שם יפה. ונ"ל דנקט אשפה, לאשמעי' דאפילו באשפה לא אמרי' רגלים לדבר שנאבדה שם. ודוקא באשפה שאינה רגיל לפנות, דאל"כ אבידה מדעת היא ואינו זקוק לה, וי"א דהוה הפקר ושרי לכל [רס"א ד']: מצא בגל כותל שנפל: ובכותל ישן שאינו זוכר מי בנאה: הרי אלו שלו ובהיה החור שנמצח שם המעות מקום משתמר, צריך שהעלה המעות חלודה דאז ניכר דמזמן רב הונח שם, וגם שהיה מונח בעומק, ובחסר חד מהנך לא יגע בו. ובאינו חור משתמר, אז אפילו לא העלה חלודה, אבידה מדעת היא [ר"ס א']: מצא בכותל חדש שידוע שאבותיו של הדר בו בנאוה, ולא יצא מרשותם מעולם, ולא אמרי' אפילו בל"ז תקנה לו חצירו. ליתא, דהרי לא ידע מהמציאה [כפ"א סי' כ"א]: מחציו ולחוץ שלו של המוצאה, אפילו ביש סי', והוא שהעלו חלודה, דאז מסתמא נתיאש הטומנה שם: מחציו ולפנים של בעל הבית אפילו באין סימן, ואפילו העלה חלודה, ודוקא שהבעל בית טוען ברי שהיא שלו, או שמא של אביו. ובממלאה המציאה כל רוחב הכותל, בספק ממון כזה לכ"ע חולקין, כמו ב' שהגביהו מציאה. מיהו סכין או כיס שנמצא שם, רואין, דלאיזה צד שפונה הבית יד, משם מסתמא נטמן: אם היה משכירו לאחרים לשלשה עכו"ם כאחת [וי"א בב' עכו"ם וישראל אחד סגי], דאז הו"ל כפונדק, ולא מהימן בעה"ב שיטמין בפונדק. ואם הבעה"ב דר שם עדיין, צריך שידורו גם העכו"ם עדיין שם דאל"כ אזלינן בתר בתרא [תוס']: מצא בחנות הרי אלו שלו וי"א אפילו יש בו סי'. ודוקא שמצא מהתיבה ולחוץ. אבל על התיבה גופה, י"א של חנווני [ר"ס ה'], ולפ"ז יתישב דצריך למתני חנווני ושולחני, מדדיניהם משונים זמ"ז: בין התיבה הוא הארגז המפסיק בין החנווני להקונים: בין הכסא הוא הארגז המפסיק בין השולחני להבאים אליו: הלוקח פירות מחבירו או ששלח לו חבירו פירות ומצא בהן מעות הרי אלו שלו ודוקא בלקחן מתגר או מב"ב שקנאן מתגר, וה"ה במצאן תגר גופי' שקנה מבע"ה ומצאן אחר שכבר שהו בידו בכדי שיערבן בפירותיו, דאז אפילו יודע ממי קצאן, כבר נתיאש המוכר. אבל בע"ב שלקח מבע"ב שדש בעצמו או ע"י בני ביתו ומצאן קודם ששהו כשיעור הנ"ל, אפילו אין סימן יחזיר, דשלהן הוא [רס"ב י"ז]: אם היו צרורין נוטל ומכריז מדיש סי' לא נתיאש. ולפע"ד אפשר דאחנות וחנווני נמי קאי ודלא כי"א הנ"ל סי' ל"ג [ועי' סמ"ע ר"ס סקי"ח]: אף השמלה היתה בכלל כל אלה בכלל הכתוב, כל אבידת אחיך: למה יצאת דכתיב וכן תעשה לשמלתו: שיש בה סימני' דאז לא מיאש מסתמא, אבל בשמע דאמר וי לחסרון כיס, אפילו יש סי' הוה שלו. ודוקא באבידה, אבל בחוב שיש לו על א', אפילו אמר הכי לא מיאש [רס"ב ה']: ויש לה תובעים מדאין שמלה נעשית מאליה, ובעליה תובעי' אותה, לאפוקי בהניחה בעליה במקום שאינו משתמר, שאין בעליה תובעין אותה, דאבידה מדעת היא [כנ"ל כוונת רש"י הכא, ומתורץ קו' תוס' [בב"ק דס"ו א']: עד כדי שידעו בו שכניו שכיני המקום שנמצאת שם האבידה: ואחר הרגל האחרון ר"ל השלישי: כדי שילך השומע ההכרזה: לביתו שלשה ויחזור שלשה כשירגש שהוא אבדה. והא דאמרי' [תענית ד"י] דשיעור הילוך מירושלים לקצה א"י ט"ו יום. עכ"פ מדיש שהולך כן בג"י הוא יפרסם ההכרזה בביתו ובאבידה הקילו [ש"ע]: ויכריז יום אחד ר"ל כשיחזור ימצא עדיין להמוצא שמכריז יום א' יבוא זה ויתן סי' [ודברי הר"ב תמוהין ועי' תוס' כ"ב ב' ד"ה או]. ובזה"ז מכריזין בביה"כ אחר התפלה [רס"ז ג']: אמר את האבדה נ"ל דר"ל אפילו הכריז סתם, "מצאתי דבר" וזה אומר דבר פלוני שלי מצאת: ולא אמר סימניה לא יתן לו עד שיביא עדים שהיא שלו: עד דרוש אחיך אותו עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי וקיי"ל דבאין עדים שאינו רמאי צריך שיאמר סימן מובהק, דהיינו מדה או משקל או מנין, או נקב בצד פלוני וכדומה [רס"ז ו']: כל דבר שנמצא: שעושה ואוכל שמשתכרת כהוצאת אכילתה: יעשה ויאכל אף שכלו ימי ההכרזה הנ"ל לא ימכרם עדיין, דניחא ליה לבעל האבידה בבהמתו: ודבר שאין עושה ואוכל ר"ל שאינה משתכרת כדי אכילתה: ימכר אף קודם שכלו ימי ההכרזה הנ"ל: והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו ולא פי' מתני' בב' מיני' אלו עד כמה יקיימן, ובברייתא מפרש, דפרה וחמור ותרנגולת המטלת ביצים, יקיימן י"ב חודש, ועגל וסייח הרועים, מקיימן ג' חדשים, ושל פיטום רק ל' יום, ואוזים ותרנגולים זכרים גדולים ל' יום, וקטנים וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו, ג' ימים, ואחר זמנים הנ"ל מוכרן בב"ד. וי"א דא"צ ב"ד, רק שמן ולוקחן לעצמו [רס"ז]: לפיכך אם אבדו אין חייב באחריותן וקיי"ל כר"ט דישתמש במעות, וחייב באונסן אפילו קודם שנשתמש בהן. ונל"פ דאפילו מצאן צרורים [עיין פ"ג מי"א] דהכא שאני דלא גלי דעתי' שצררן לפני המוצא, וגם במצאן מותרים לא דמי הכא למפקיד אצל בעל הבית התם שלא ישתמש בהן, דהתם שאני דלא על דעת שישתמש בהן הפקידן בידו משא"כ הכא. מיהו במצא מעות לא ישתמש בהן, וכ"כ בכל אבידה עצמה, ואפ"ה באבדו י"א דהוה כש"ש וי"א דדינו כש"ח [שם]: מצא ספרים קורא בהן אחת לשלשים יום שלא יתעפשו: ואם אינו יודע לקרות גוללן מתחלתן לסופן כל ל' יום: אבל לא ילמוד בהן בתחלה דבר שלא למד עדיין: ולא יקרא אחר עמו בב' עניינים, אבל בענין א' שרי. אבל בג' אפילו בכה"ג אסור [שם]: מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום אבל טפי מזה או בפחות מזה, לא דמתקלקל: ושוטחה לצרכה אבל לא לכבודו אפילו הוא ג"כ לצרכה: משתמש בהן לצרכן אבל לא לשחקן ר"ל בתשמיש ששוחק מגוף הכלי, כגון באש וכדומה: כלי זהב וכלי זכוכית שאינן מחלידין: מצא שק או קופה [פאסס]: וכל דבר שאין דרכו ליטול שאם היה שלו היה בוש מליטלן. ולא חשש שיגנבו ביני ביני קודם שיקרא אחר: הרי זה לא יטול א"צ ליטלן להחזירן [רס"ג]: איזו היא אבדה שניכר שלא ידעו בעלים שהיא שם: מצא חמור או פרה רועין בדרך ביום דוקא: חמור וכליו הפוכין פרה רצה בין הכרמים שמזקת ברגליה, וברועה בכרם יחזיר משום נזק הכרם ומשום הקנס שישלם בעל הפרה מדינא דמלכותא [רס"א]: החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב להחזירה קמ"ל דלא אמרינן מדברחה איזה פעמים פשע בעל אבידה דמדידע דנקטה נגרי ברייתא הו"ל לשמרה יפה [כב"ק קי"ח ב']: השב תשיבם מדכתיב השב, שהוא המקור, שכולל ההוה והעתיד, והיינו אפילו ק' פעמים: היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע דהרי כשישתכר סלע, היה צריך לטרוח הרבה במלאכתו: אלא נותן לו שכרו כפועל בטל שאומדין כמה רוצה ליטל פחות משכרו שהיה משתכר, כשלא יטריח במלאכה כבידה כמלאכתו, ויתעסק במלאכה קלה הימנה כהשבת אבידה. ואם שכר השבת האבידה היא יותר משכר מלאכתו, והחזיר, א"צ ליתן רק שכר מלאכתו, וכל זה באין בעלים כאן, דבישנם כאן ולא התנה המשיב, הפסיד לנפשו המותר משכר ההשבה [רס"ה] (ועיין לעיל בב"ק פ"י מ"ד): אם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין שיטול כל מה שהפסיד: אם אין שם בית דין והפסידו טפי משכר ההשבה: מצאה ברפת שאינה משתמרת ואינה מתאבדת: אין חייב בה וברפת חוץ לתחום י"א דחייב, והכל לפי הענין [ר"ס א']: ואם היתה בית הקברות והוא כהן או כזיר: לא יטמא לה דאין עשה אע"ג דאיכא לא תעשה בהדה, דוחה ללא תעשה ועשה, ובעבר, לוקין עלה: אם אמר לו אביו היטמא אף דהשתא הו"ל ב' עשה, מורא אב והשבת אבידה: או שאמר לו אל תחזיר והאבידה במקום שמחוייב להחזיר, וקמ"ל אף דהו"ל שב ואל תעשה: לא ישמע לו דאסור לשמוע בקול האבות כשיצוו לחטוא: פרק וטען הרואה בהמת חבירו רובצת תחת משאה, תוך רס"ו אמה וד' טפחים ממנו, דאז חייב לעזרה [רע"ב]: עזוב תעזוב עי' סי' ע"ב: הלך בעל הבהמה: זקן ת"ח: או הולה חייב חייב הפוגעו לפרוק לבדו., וה"ה באין בעליה שם. ובבהמת עכו"ם והמשא של ישראל, ועכו"ם מחמר אחריה, י"א דפטור וי"א דאפילו בהמה ומשא של עכו"ם חייב לעזור, משום צער בע"ח, דקיי"ל דהוה דאורייתא [שם]: מצוה מן התורה לפרוק בחנם: אבל לא לטעון אבל בשכר חייב [שם]: משאוי שיכול לעמוד בו מדהוי סגי למכתב תחת משא ולא קיי"ל כן: אבדתו ואבדת אביו אבדתו קודמת כששוויין שוה, דכיבוד רק משל אב [כי"ד ר"מ], [ונ"ל דבאביו כאן ומצוה ולבקש אבידתו, של אביו קודמת, דהרי אפילו בזורק ארנקי שלו לים מחוייב לשתוק. ואף דיש לחלק, דהכא גרע מדמפסיד בעצמו. י"ל דהכא עדיף מדמצווהו וחייב בכבודו לשמוע בקולו, וגם הכא עדיף דהאב מרוויח עי"ז, ולא גרע הך עדיפותא, מעדיפות שוייא, שאז היה חייב להחזיר. ועכ"פ פשוט דחייב האב לשלם לו אבידתו [כי"ד ר"מ ח']. ולתוס' הכא, דוקא בשגוף האב נהנה מההפסד. כגון שא"ל שחוט לי בהמתך, חייב לשמוע בקולו, ולא בא"ל הניח אבידתך ותן לי לאכול]: ודוקא ברבו מובהק, שרוב חכמתו ממנו. מיהו בשילם אביו או אחר שכר לימודו, הן קודמין לרבו [י"ד רמ"ב]: ואם אביו חכם שקול כרבו: של אביו קודמת אף דרבו הביאו לעה"ב אפ"ה מדאביו חכם, ודאי גם הוא למדו בינקותו וסייע להביאו לעה"ב: ואם היה אביו חכם אף שאינו שקול כרבו, מדאיכא צערה דגופא בהנך תרתי, אביו קודם [שם], ונ"ל דנקט ג' בבי, דבאבידה איכא הפסד ממון, ובמשא מיירי, במשא שאינה כבדה, וליכא אלא אבידת הכבוד [כמגילה כ"ח א'] ולהכי לא מחלק גבה בין שהיה חכם או לא, דבכל גוונא רבו קודם, ובפדיון דיש צער בגוף אין חילוק בין שאביו שקול כרבו או לא:
מלכת שלמה
אלו מציאות וכו'. עד סוף סי' ג' בספי"ד דהלכות גזלה ואבידה ובפ' ט"ו ובפ' ט"ז. ובטור ח"מ סימן ר"ס רס"ב:
פירות מפוזרות. בגמ' בעי וכמה חשוב פזור ומשני א"ר יצחק קב בד' אמות ופרכינן ה"ד אי דרך נפילה אפילו טובא נמי ואי דרך הינוח אפילו בציר מהכי נמי לא ומוקי לה רב עוקבא בר חמא בזמן שעת גרנות וכאן דשן בעליהן ונשא את העיקר ונותרו אלו קב בד' אמות דנפיש טרחייהו לא טרח איניש ולא הדר אתי ושקיל להו ואפקורי מפקר להו בציר מהכי טרח והדר אתי ושקיל להו ולבעל הגרן נינהו:
מעות מפוזרות. מתוך שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה קודם שמצאו זה נודע לבעלים שנפלו ונואשו. בבלי. וירוש' מנין ליאוש בעלים מן התורה ר' יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק כן תעשה לחמורו וגו' את שאבוד לו ומצוי לך את חייב להכריז ואת שאינו אבוד לו ומצוי לך אין את חייב להכריזו יצא יאוש בעלים שאבוד ממנו ומכל אדם ע"כ: ולשון הבבלי מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת דכתיב וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצוייה אצל כל אדם יצאת זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם ע"כ:
וגיזי צמר הבאות ממדינתן. כך צ"ל:
ולשונות של ארגמן. נמי איידי דחשיבי ממשמש בהו בכל שעתא ושעתא. עגולי דבלה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים וחתיכות של בשר כיון דמידי דמיכל נינהו חשיבי ליה וממשמש בהו והוי יאוש מדעת:
מחרוזות של דגים. וה"ה מחרוזות של בשר כדאמרינן בתוספתא וא"ת והא אמרי' בפ' גיד הנשה (חולין דף צ"ה) אל תהי שוטה בחרוזים ה"ז סימן וי"ל גבי בשר שנתעלם הקלו טפי דאין הלכה כרב מדפריך ורב היכי אכיל בשרא משמע דאנן שפיר אכלינן תוס' ז"ל. ובגמ' פריך אמאי להוי קשר סימן ומוקי לה בקשר של ציידין דכ"ע הכי מקטרי להי ומנין נמי לא הוי סימן דכבר נהגו הציידין לחרוז כמנין הזה בחרוז אחד:
וחתיכות של בשר. ומיירי כגון שנהגו הטבחים לעשות החתיכות כמשקל הזה דאי לאו הכי המשקל הוי סימן ואם יש לו סימן בחתוך כגון דמחתכא אתלת קרנחא חייב להכריז והא דתנינן בסמוך כדי יין וכדי שמן חייב להכריז מוקי לה אביי קודם פתיחת האוצרות ויש בה רושם סתימת טיחת טיט סביב המגופה והוי סימן דיחיד בעלמא הוא דעביד ליה דהא אכתי לא הגיע זמן מוכרי החביות:
דברי ר"מ. הרא"ש ז"ל לא גריס דברי ר"מ וכן בירושלמי ליתיה. וגם הר"ר יהוסף ז"ל מחקו וכתב שכן מצא בכל הספרים. ובית יוסף כתב בטור סימן רס"ב דח"מ דהרא"ש ז"ל לא גריס דברי ר"מ וכיון דמתני' סתמא מתנייא ה"ל רבים פליגי על ר' יהודה והלכה כותייהו אבל הרמב"ם ז"ל גריס דברי ר"מ וכיון דפלוגתא דר"מ ור' יהודה היא ה"ל הלכה כר' יהודה ע"כ וכן כתב בכסף משנה ספט"ו דהלכות גזלה:
כל שיש בו שנוי חייב להכריז. וכו' מפרש בגמ' בסימן הבא מאליו קמיפלגי ת"ק סבר סימן הראוי לבא מאליו כגון חרס שפעמים נופל בעיגול ודינר ג"כ שלפעמים נופל בקמח לא הוי סימן ור' יהודה סבר הוי סימן דאמרינן לשם סימן נתנו שם ולא נפל מאליו:
אנפוריא כלים חדשים שלא שבעתן העין ולשון אנפוריא נוטריקון אין פה ראיה ולרבנן אפילו לא שבעתן העין חייב להכריז והלכה כר"ש בן אלעזר. ומתני' דקתני אלו מציאות שלו אחר שהכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות קאמר דהשתא כיון דלית בהו סימן גם לצורבא מרבנן ליכא למיחש כן כתב הרשב"א והרנב"ר ז"ל בשם הראב"ד ז"ל. וכתוב בתוספת יום טוב לשון טביעות עין המורגל בגמ' נ"ל שהוא לשון מקרא הטבעו בבוץ והמכוון שע"י ששבעתן העין הוי כאילו טבע ונשקע בכלי עד שמכירו היטב היטב ע"כ. ואני הדיוט נלע"ד עוד שאפשר שהוא מלשון מטבע שכל מיני מטבעות הן משוקעים בכתיבתן עד שיכירום מה הם ויעברו בהוצאה. הכא נמי כבר שבעה מהן העין כאילו יש בהן מטבע להכירם בעליהן שהן שלו אע"ג שהמטבע עצמו קיימא לן דלא שייך בו סימן דוק: