יכין חטאת העוף בפרקא קמא נקט פסולי המוקדשין מתי מועלין בהן. ומהשתא מיירי תנא מתי מועלין בכשרים. והקדים קרבנות העוף לקרבנות בהמה, לפי שיש בעופות עולת העוף, שיש בה שייכות יתירא דמעילה, מדמועלין גם בעורה. משא"כ בקרבנות בהמה. גם בעולה העור לכהנים. ואין מועלין בו. והקדים בעופות חטאת לעולה, משום דחטאת קודם בהקרבה לעולה: מועלין בה משהוקדשה בפה, וכן בכולה פרקן: הוכשרה ר"ל ע"י שנמלקה הוכנה לפסול וכו'. וכן פי' מלת הוכשרה בכולה פרקן: ובמחוסר כפורים ר"ל דכשנמלקה נתוסף בה קדושה שכשיגע בה טבו"י [היינו טמא שטבל ולא העריב שמשו], או מחוסר כפורים [היינו אותן הטמאין שכשיטהרו צריכין קרבן., והם הזב, והזבה, (נדה), יולדת, ומצורע שטבלו והעריב שמשן, ועדיין לא הביאו קרבנותיהן. ביום שלאחריו], נפסל העוף, אבל אינו מטמא אחרים: ובלינה דכשנמלקה אם לן הדם עד ששקעה החמה, נפסל הקרבן. וכמו כן בלן הבשר אחר הזאת דמה יום ולילה מאז שמלק, נפסל מלאכול בשרו. והא דלא נקט נמי שנפסל ביוצא. משום דסתם מתני' ר"ע היא דס"ל זריקה מהני ליוצא: חייבין עליה משום פיגול כשחישב בפיגולו בשעת מליקה או בשעת מצוי הדם: וטמא שיתחייב כרת באכל א' מאלה ממנה. אבל קודם שהוזה דמה, פטור כשאכל פגול נותר וטמא ממנה: ואין בה מעילה דמדהוזה דמה הותרה לכהנים. ודוקא מקרבן וחומש פטור כשנהנה, אבל איסורא איכא: מיצה דמה דבחטאת העוף כשמלקו אוחז גוף העוף ומזה דמה מרחוק על קיר המזבח למטה מאמצע גובהו, ואח"כ ממצה ודוחק שירי הדם של העוף שירד הדם ליסוד המזבח. ובעולת העוף אינו מזה, רק מיד כשמלק ממצה ודוחק הראש והגוף בדמן לקיר המזבח למעלה מאמצע גובהו: עד שתצא לבית הדשן ר"ל עד שיוציא הדשן מהמזבח לחוץ לעיר. אבל כשנהנה מאפרה כשעדיין על המזבח, אף שכבר נתרם תרומת הדשן, מועלין בה [כך פירשתי על פי מסקנת הש"ס אליבא דר' יוחנן, וכך פסק נמי הרמב"ם (פ"ב ממעילה הי"ד). ותמהני על רש"י ועל הר"ב שנמשך אחריו שפי' כפי מה שמסיק הש"ס לרב, וק' הרי רב ור' יוחנן הלכה כר"י (כביצה ד"ד א') וצ"ע]: פרים הנשרפין היינו פר יו"כ, שמכניס דמן לק"ק, ופר כהן המשיח, ופר העלם דבר של צבור שמכניסין דמן להיכל: ושעירים הנשרפין הוא שעיר יו"כ שמכניס דמו לק"ק, ושעיר ע"ז שמכניס דמו להיכל, וכל פרים ושעירים הנ"ל בשרן נשרף חוץ לירושלים [ועי' מ"ש זבחים פ"ה מ"ב]: חייבין עליהן משום פיגול אם בשעת שחיטה, קבלה, הולכה, זריקה, חישב להקטיר אימוריהן חוץ לזמנן הראוי, ואם אכל בשרן אחר שהוזה דמן, חייב כרת: ומועלין בהן בבית הדשן ר"ל אף כשכבר מונח בשרן בבית הדשן חוץ לירושלים, מועלין בהן, מדאין בהם שום היתר לכהנים: עד שיותך הבשר ר"ל עד שיהא נימוק הבשר ע"י השריפה ונעשה פחמין, דאז כבר נעשה מצותו ואין מועלין בו: ואין מועלין בעורה מדשייך לכהנים: אבל מועלין בבשר עד שיצא אפרה שבמזבח: וזבחי שלמי צבור ב' כבשי עצרת: וטמא אין מועלין בבשר משנזרק דמו. משום שמאז הותר לכהנים: אבל מועלין באימורים מדנקרבין על המזבח: שתי הלחם שמביאין בעצרת. קרמו בתנור שנתהווה על פני העליון של הלחם כמין קרום כשאפאן בתנור. הוכשרו להפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ולא גרסינן ובלינה, דהרי נאפות מעי"ט ונאכלות למחר. [ולתוס' שפיר גרסינן ובלינה, דהרי מדס"ל להך תנא דכשקרמו בתנור הוכשרו לפסול, על כרחך דס"ל דתנור מקדש, א"כ גם לינה פוסלתן, ובאמת מה"ט נאפות בי"ט אפילו בשבת. ומיהו אף דס"ל להך תנא דכלי שרת מקדש, אפ"ה צריך שיקרום פני הלחם דכלי שרת אינו מקדש רק כשנעשה כל הראוי לעשות בו]: ולשחוט עליהם את הזבח דאז כבר הותר לשחוט ב' הכבשים: ואין בהן מעילה דמשנזרק דמן כבר הותרו לכהנים: ובמחוסר כפורים הכא אף לתוס' הנ"ל ל"ג ובלינה, דלכ"ע נאפות מע"ש ואין נאכלות עד לשבת האחרת: קרבו הבזיכין ב' בזיכי לבונה שהיו מסודרין על ב' מערכת לחם הפנים, וכשמסלקין הלחם בשבת האחרת מקטיר הבזיכין על מזבח החיצון: חייבין עליו משום פיגול כשחישב בשעת הקטרת הבזיכין לאכל הלחם לאחר זמן הראוי: כשהוקרבו הבזיכין: המנחות מועלים בהן משהוקדשו בפה: חייבין עליו משום פיגול אם חישב בשעת קמיצה, או בשעה שנתן הקומץ לכלי שרת, או בשעה שמוליכו למזבח, או בשעה שזרקו להאישים, חישב לאכול או להקטיר ממנו חוץ לזמן הראוי: ואין מועלין בשירים בהנשאר לאחר שנקמץ, מדהותר לכהנים: ומנחת נסכין ר"ל מנחה שמביאין עם הקרבן. וכל הנזכרים כאן כולן כליל למזבח, ואין בהם שיריים לכהנים: מועלין בהן משהוקדשו בפה: קדשו בכלי לא קאי אקומץ, דהרי גם בלא הוקדש הקומץ בכלי, כבר הוקדש המנחה כולה בכלי, דהרי כל מנחה צריכה מתן כלי קודם קמיצה: ופיגול אין בהן דאין פגול נוהג רק בקרבנות שיש להן מתירין, משא"כ הנהו אין להם מתיר אחר: זה הכלל כל שיש לו מתירין כגון חטאת, אשם, שלמים, שדמן מתיר אימוריהן למזבח ובשר לכהנים. וכ"כ עולת בהמה ועוף ופרים הנשרפין ושעירים הנשרפין, דמן מתיר עכ"פ בשרן או אימוריהן למזבח. וב' הלחם, דם הכבשים שעמן מתירן לכהנים. ולחה"פ, הקטרת הבזיכין מתירן לכהנים. וכל המנחות, קומץ מתיר שריים לכהנים: וכל שאין לו מתירין ככל הני דחשיב ברישא דמתניתין:

מלכת שלמה חטאת העוף וכו' תוספות פ' קבלה דף י"ז ודפ"ק דפסחים דף י"ד ודפרק כסוי הדם (חולין דף פ"ח.) וביד כוליה פירקין בפרק שני דהלכות מעילה סימן ב' ג' ד' ו' ז' ח'. ופירש רש"י ז"ל משהוקדשו בפה אפילו אם נהנה ממנה מחיים כגון שמכרה דהוציאה לחולין ע"כ. וכן פירש ג"כ בכמה בבי דמתניתין ורעז"ל לא העתיקו רק גבי בבא דהמנחות ודהקומץ וכו' משום דהתם קתני בתר משהוקדשו קדשו בכלי ואיכא למיטעי ועיין במ"ש שם סימן ח' ובסימן ד'. וכתבו תוספות ז"ל חטאת העוף עד השתא מיירי בדין פסולי קדשים שמתו או ששינה מקומם ולומר לנו דאע"ג דפסולים מ"מ לא פקעא קדושתייהו מינייהו ומועלין בהן ומכאן ואילך איירי בקדשים העשויין בהכשר: מועלין בהן משהוקדשו פירוש קדושת פה דהיינו כשהקדישן ומועלין פירש אם נהנה בה אנילו מחיים כגון בנוצתה או שהטיל מום דמחוסר אבר: הוכשרה ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים. כלומר דאם נגעו בה פסולה מלאכול ע"כ. ופירש הרמב"ם ז"ל הוכשרה כל מה שאמר בזה הפרק הכשר ר"ל הכנה לדברים שעתידין לזכור אותם לא ענין הכשר טומאה הנזכר בכל מקום ודע זה ואל יטעך שתוף הענין ע"כ. בפירוש רעז"ל ודוקא נפסלת בט"י וכו' עד סוף. אמר המלקט ומתניתין רבנן היא ודלא כאבא שאול ודלא כר"מ. אמר רבא לאבא שאול נמי דאמר ט"י תחלה לקדש וקעביד לקדש שני מיתרצא נמי מתניתין דודאי טבול יום מדאורייתא פוסל ואינו מטמא ורבנן הוא דעשו מעלה בקדשים דהוי ט"י תחלה לקדש דהוי כי אוכל ראשון ועושה שני ומתניתין בדאורייתא קתני דאינו אלא פוסל לקדשים בלבד כמו שאינו אלא פוסל לתרומה. ולר"מ נמי מיתרצא מתניתין דהאי דקאמר ר"מ מטמא את הקדש דעביד ליה שלישי ולא שני כאבא שאול היינו נמי מדרבנן אבל מדאורייתא אינו אלא פוסל לקדשים כשם שאינו אלא פוסל לתרומה ורבנן ס"ל דכיון דטבל קלשא לה טומאה מיניה ואפילו מדרבנן אינו אלא פוסל בין לתרומה בין לקדש: ובלינה וכו' כתב בתי"ט ולא קתני וביוצא דמתניתין ר"ע היא כדאיתא בגמרא ולדידיה הזי' מהניא ליה ליוצא כדאיתא בגמרא ומדלא פסיקא ליה לא קתני ע"כ. ועיין בתוס' שבס"פ לולב וערבה. וז"ל התוס' ז"ל ובלינה וא"ת מאי קאמר ובלינה הלא קודם הזאה מיירי מדקאמר בתר הכי הוזה דמה משמע דעד השתא לא איירי בהוזה ואי אפשר בלינת יום ולילה אלא לאחר ההזאה שהרי ההזאה ביום המליקה דאל"כ יפסל הדם בשקיעת החמה ומ"מ נקט גבי מליקה פיסול דלינת בשר לפי שמיד שנמלקה מתחיל לינת יום ולילה דמשעת מליקה מונין ע"כ: הוזה דמה חייבין עליה משום וכו' למ"ד היתר אכילה שנינו ר"ל הוזה ממש שנראה לאכילה ולמ"ד היתר זריקה ר"ל שנראה להזות ולמ"ד היתר שחיטה כי היכי דבעינן לעיל גבי בהמת קדשי קדשים דשייך בהן קבלה שיהא ראוי לקבל כדי לזרוק ולהזות ה"נ דלא שייך קבלה גבי חטאת העוף בעינן שיהא ראוי להזות תוס' ז"ל. ובגמרא אמר רב הונא אמר רב מיצוי חטאת העוף אינו מעכב ותני רב במתניתין הוזה דמה דס"ל נמי לתנא דמתניתין דהזאה עיקר וכיון שהזה אע"פ שלא מיצה נעשית מצותה ויצאה מידי מעילה וחייבין עליו משום נותר וטמא ויוצא נמי ידי חובתו דמצוי אינו מעכב הכפרה. ורב אדא בר אהבה אמר משמיה דרב מיצוי דחטאת העוף מעכב דלא יצא י"ח ולא נתכפר ולא הוקבע החטאת בפגול נותר וטמא אע"פ שהוזה עד דעביד מצוי ותני רב במתניתין גבי חטאת העוף מיצה דמה ולא קתני הוזה דמה דס"ל דמצוי נמי עיקר מצוה הוי ומעכב והיינו דכתיב והנשאר בדם ימצה אע"ג דשירים הן ימצא. חטאת היא. כלומר דבשירים דהיינו מיצוי הוי עיקר חטאת דמצוי מעכב. ורב הונא אמר מאי והנשאר אם נשאר וחטאת דכתיב בסיפיה דקרא קאי אהזאה דכתיבא ברישיה דקרא וה"נ אמרינן בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ"ב) דס"ל דמצוי דחטאת העוף אינו מעכב ור' ישמעאל אמרינן התם דס"ל דמצוי דחטאת העוף מעכב אבל הכא בגמרא מוכח בברייתא דס"ל לר' ישמעאל דמצוי אינו מעכב ומסקינן הכא והתם דתרי תנאי אליבא דר' ישמעאל: ואין בה מעילה לפי שאין בחטאת העוף אימורין רק כולה לכהנים כבשר חטאת הרמב"ם ז"ל. ובגמרא פריך מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא ומוקי לה ר' חנינא כר' עקיבא דאמר זריקה מועלת ליוצא ולשריפה ואה"נ דאיכא איסורא והוא איסור יוצא וכו' כדכתבינן בס"ד בשלהי פירקין דלעיל. ומכח קושיות דחדא מינייהו היא דהא אמרינן לעיל אבל בדם שיצא לא אמר ר' עקיבא זריקה מועלת ליוצא וכתבתיו בפירקין דלעיל סימן ב' וכשיצא הראש ודאי יצא דמה לכך פירשו תוס' ז"ל דהאי יוצא מיירי שמתחלה נאסף כל הדם בצואר ואח"כ יצאה רגלו של עוף ע"כ. עוד כתבו תוס' בשם רבינו פרץ ז"ל בדין ה"ל למיתני חטאת העוף עם פרים הנשרפין דתרוייהו לא סלקי לגבוה כולהו אלא שצריך להקדים חטאת העוף לעולת העוף לפי שהיא קודמת ועולת העוף שונה קודם לכל הקרבנות לפי שיש בה שייכות דמעילה יותר ואף מעולת בהמה דבעולת בהמה אין מועלין בעורה כי עורה לכהנים ובעולת העוף מועלין אף בעורה ואף לאחר הקטרה עד שתצא לבית הדשן מועלין בה ע"כ: