0:1
Mishnah
משנה א
כָּל הַיָּד הַמַּרְבָּה לִבְדֹּק בְּנָשִׁים, מְשֻׁבַּחַת. וּבַאֲנָשִׁים, תִּקָּצֵץ. הַחֵרֶשֶׁת וְהַשּׁוֹטָה וְהַסּוּמָא וְשֶׁנִּטְרְפָה דַעְתָּהּ, אִם יֶשׁ לָהֶן פִּקְחוֹת, מְתַקְּנוֹת אוֹתָן וְהֵן אוֹכְלוֹת בַּתְּרוּמָה. דֶּרֶךְ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, מְשַׁמְּשׁוֹת בִּשְׁנֵי עִדִּים, אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לָהּ. הַצְּנוּעוֹת מְתַקְּנוֹת לָהֶן שְׁלִישִׁי, לְתַקֵּן אֶת הַבָּיִת:
ברטנורה
כל היד המרבה לבדוק. שבודקת תמיד שמא ראתה:ובאנשים. שבודק עצמו תמיד באמתו, שמא יצא ממנו קרי:תקצץ. שמתחמם ומרגיש כשממשמש באמה, ומוציא שכבת זרע לבטלה:והסומא. אינה משנה ודחויה היא. אלא היא בודקת לעצמה ומראה לחברותיה:ושנטרפה דעתה. מחמת חולי:מתקינות אותן. בודקות אותן ומטבילות אותן:הכי גרסינן, הצנועות מתקנות להן שלישי לתקן את הבית. כלומר לבדוק לפני תשמיש ולהכין עצמה לבעלה. והוא הדין לכל הנשים כדתנן בפרק קמא ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה, והא דנקט צנועות, משום דצנועות עד שבודקת בו לפני תשמיש זה אין בודקות בו לפני תשמיש אחר, לפי שמטונף וכהה מראית ליבונו בבדיקה ראשונה, ושוב אין נראית בו טפה כחרדל:
תוסופות יום טוב
ובאנשים. לשון הר"ב שבודק עצמו תדיר באמתו כו'. ודבר תימה הוא בעיני. דכיון דטעמא משום דיוציא ש"ז לבטלה. אפילו חדא זימנא נמי לא. ובגמרא פריך הכי מאי איריא מרבה כי לא מרבה נמי. ומשני כי קתני מרבה אנשים. אבל הר"ב נמשך אחר לשון רש"י שפי' כן במשנה. ולדידיה לא קשיא כמו שכתבתי פעמים הרבה. שדרכו לפרש במשנה כדס"ד בגמרא. ולא כפי המסקנא. והוא סדר נכון לפי פירושו שבסדר הגמרא. אבל הר"ב ה"ל לפרש כפי המסקנא. ושוב ראיתי בפי' הרמב"ם. שכתב וז"ל ובאנשים מגונה שישלח ידו אל אמתו. אלא בעת הצורך להתקשות. וזה מגונה בתורתנו הקדושה וכו' ולזה *)תניח לפעל הזה בקציצת היד וכו' אלא בעת ההכרח הנהוג הטבעי. ע"כ. אבל אין דבריו לענין בדיקה. דבדיקה דביה איירינן במשנתינו. ודאי דאפילו חדא זימנא לא. כדאיתא בגמרא. ולא בא הרמב"ם אלא שלא תאמר דכל שליחות יד אסרה המשנה ואפילו בלא בדיקה. זה א"א בעת ההכרח. והוא התשמיש המותר. ואילו הר"ב דמיירי בבדיקה וכתב תדיר. אין ענינו עולה לדברי הרמב"ם כלל. אלא לשון רש"י הוא שהעתיק. וכבר הראיתיך לדעת דלא קיימא למסקנא. ואף רש"י לא נתכוין לכתוב כן אלא לדס"ד. ומ"ש הר"ב שמא יצא ממנו קרי היינו לאפוקי לענין זוב. כדתניא בגמרא דאף הוא משובח כנשים. ופירש"י כדי למנות ראיותיו. שתים לטומאה. וג' לקרבן:
תקצץ. פירש הר"ב שמתחמם כו' ומוציא ש"ז לבטלה. וכאילו מביא מבול לעולם. שעבירה זו היתה בידם. דכתיב (בראשית ו׳:י״ב) כי השחית כל בשר. ואמרו [ר"ה יב] ברותחין קלקלו. ואיכא מאן דאמר שחייב מיתה. ויליף ליה מאונן דכתיב ביה (שם לח) וימת גם אותו. ואיכא דאמרי כאילו שופך דמים. שנאמר (ישעיהו נ״ז:ה׳) הנחמים באלים וגו' שוחטי הילדים אל תקרי שוחטי. אלא סוחטי. ואיכא מאן דאמר כאילו עובד עבודת כוכבים דבההוא קרא כתיב תחת כל עץ רענן. וכתיב התם (דברים י״ב:ב׳) על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן. בגמרא:
החרשת. בשאינה מדברת ואינה שומעת. כדתנן [בריש תרומות] חרש שדברו חכמים בכל מקום אינו שומע ואינו מדבר. גמרא:
דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה. מתני' קמ"ל דאף לו מתקנת עד. ואשמועינן נמי הא דצנועות דעד שבודקת בו לפני תשמיש כו' וכדפי' הר"ב וכך פירש"י. והך דהכא ודלעיל בחדא שיאטא דתרווייהו דוקא בעסוקה בטהרות ולדבריהם כל שאינה עסוקה בטהרות א"צ בדיקה לבעלה כלל. ולהרמב"ם [בחיבורו פ"ד מהא"ב] הכא אפי' באינה עסוקה בטהרות ולאחר תשמיש וצנועות לפני תשמיש נמי ודלעיל דוקא בלפני תשמיש קאמר מדינא הואיל ועסוקה בטהרות. אבל דעת הר"ב נראה כפרש"י מדמשוה הך דהכא לדלעיל וכמו שבארתי ועוד מוכח מלשונו שבסוף מ"ד. ויש עוד דעות שונות. ואין מכוונת החבור להאריך בהן:
הצנועות מתקנות להן עד שלישי כו'. עיין במ"ד:
יכין
מלכת שלמה