יכין משקה טבול יום ר"ל רוקו. מי רגליו. דמעתו. דם פצעו. וחלב אשה: כמשקין שהוא נוגע בהן כמשקין של תרומה שנגע. שנעשו שלישי: אלו ואלו שמגופו ושנגע בהן: אינן מטמאין דאינן מטמאין רק פוסלין לקודש: ושאר כל הטמאין בין קלין שרץ: בין חמורין זב: שהוא אב הטומאה ר"ל חוץ ממעיינות הזב. אבל במת לא גזרו רק על דמו ולא על שאר מעיינותיו מדבדילי מיניה [כחולין דפ"ח]. (עיין פתיחה סי' כ"ו): ונגע בה טבול יום במשקין שבה: המשקין פסולין דטבו"י שני. ומשקה שלישי. דכל הפוסל תרומה עושה למשקין תחלה חוץ מטבול יום: והקדרה טהורה דמשקין שנגע טבול יום אפי' לאוכלי תרומה אמ"ט. וכ"ש כלי: ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא דמשקה שנטמא מידים מטמא לכלי. ולרמב"ם דס"ל דמשקה שמידים נמי אמ"ט כלי. קאי מלת הכל אחולין ותרומה: שספק ט"י פוסל את התרומה בס' נגע בתרומה או לא. כפ"ב דידים מ"ד: המקפה תבשיל עב כדייסא: והשום והשמן של חולין נתונים בו: פסל את כולם אפילו לא נגע רק במקצת השום והשמן שבה. אפ"ה נפסל הכל. דשום ושמן בטל לגבי מקפה. והוה כאילו כולו תרומה: לא פסל אלא מקום מגעו דאין העיקר נגרר אחר הטפל. שתהיה המקפה כשום ושמן. ולהכי לא פסל אלא מקום מגע. דמקפה חולין מפסקת. ואף דמקפה ע"כ נעשה על טהרת תרומה. טבול יום אמ"ט לחולין על טהרת תרומה. כתוספתא רב"א: ואם היה השום מרובה יותר ממקפה: הולכין אחר הרוב בין ברישא בין בסיפא: א"ר יהודה אימתי אזלינן בתר רוב דשום: בזמן שהן גוש בקערה שמונח בתבשיל שלם. שלא נידך עדיין: אבל אם היה מפוזר במדוכה ר"ל שנידך השום במדוכה. עם המרק: טהור ר"ל אע"ג דהשום רובא לא פסל אלא מקום מגע בלבד. דלא הוי חבור. אע"ג שעדיין יש שם גוש. עכ"פ הוא רוצה בפזורו. וכפי' ר"ב ספ"ט דטהרות דמשתקע יתד לפזר. כמפוזר דמי. כ"כ א"מ הגאון זצוק"ל: ושאר כל הנדוכין שדכן במשקין נמי כך דינן דבנגע טבו"י בשעה שנדוך. לא פסל רק מקום מגעו. ובגוש וקערה ורובא נפסל הכל: ודכן שלא במשקין והן גוש בקערה ר"ל אע"ג שהן גוש בקערה: הדי אלו כעגול של דבלה דאינו חבור ולא פסל רק מקום מגעו: המקפה והחמיטה מיקראנע שתוך המקפה: ואם חיבץ שטרפן יחד: בשר הקדש שקרם עליו הקיפה המרק נקרש סביבו [עיין טהרות פ"א מ"ד]: חתיכות מותרות דאינן חבור: ר"י בן נורי אומר שניהם חבור זה לזה אפילו נגע בקיפה: וכן בקטניות שקרמו ע"ג פרוסות של לחם. נמי דינן כך: מעשה קדרה בקטניות ר"ל קטניות שנתמעכו ע"י בשול: הרי אלו ימנו דאותו שנוגע בשרץ הו"ל ראשון. והסמוך לו ב' וכו': חבית של יין תרומה פתוח: ששקעה לתוך בור של יין של חולין. וצף יין החולין ע"פ החבית: מן השפה ולפנים שהושיט הטבול יום ידו לחלל החבית: חבור ונפסל היין שבחבית. אף דמתחלה לא היתה החבית מלאה לגמרי. והושיט עתה ידו רק כגד היין שנתמלא לחבית בבור. אפ"ה כולהו חבור. וק"ל אף דיין שבחבית לא מחשב דמוע. דחולין שנתערב בחבית מעט הוא. עכ"פ מדצף היין שבבור ע"פ החבית. הרי נתערב הכל ודמוע אמק"ט מטבו"י כלקמן פ"ג מ"ד. ונ"ל דאע"ג דצף למעלה. כיון דדופני החבית מפסיק לא מחשב דמוע [וכמכות ד"ד ע"א]. מיהו יותר מסתבר כרב"א דבחבית ריקן שנפל לבור מיירי ונתמלא מתרומה: אינו חבור והיין שבחבית טהור: ר"י בן נורי אומר אפילו על גבה רום קומה מיין שבבור: ונגע בו טבול יום כנגד הנקב: טמאה תמה רתוי"ט דהול"ל פסולה. ולפעד"נ דר"ל כולה חבור כפ"א מ"ב: רבי יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה משום דבנגע בנקב שנגד פיה. הכל בסיס למה שלמעלה. וכ"כ בנגע נגד נקב שבשוליה הכל נמשך דרך שם: מן הצדדין מכאן ומכאן טהורה לא פסל רק מקום מגעו. והוא בטל בק"א: ונגע טבול יום בקלוח ובטבו"י ניצק אינו חבור אף למה שלמטה. ולא נפסל רק מה שבקלוח: יעלה באחת ומאה ודוקא במגע טבו"י דקליש טומאתו. ניצק אינו חבור אף למה שלמטה. אבל שאר משקין טמאין שנגעו בטהורים. דוקא למעלה אין נצוק חבור. אבל למטה. אם הטהורים בני קבול טומאה נינהו לא נתבטלו וכפ"ד דמכשירין. ונטמא הכל: בעבוע שבחבית חבית חרס שכשנשרף בכבשן העלה בעבוע חלול באמצע דפנו: בין מבפנים בין מבחוץ ר"ל שנתנקב דופן הבעבוע שלצד פנים ודופנו שלצד חוץ. והמשקה שמילא את הבעבוע מבצבץ ויוצא דרך נקב החיצון. ומיירי שאין בנקב כשיעור לטהר החבית: ובין מלמעלן בין מלמטן זה כנגד זה טמא באב הטומאה בנגע נגד נקב חיצון. נטמא כל המשקין שבחבית. ולרבותא דסיפא נקט אב. וה"ה טבו"י: וטמא באהל המת אם מונחת שם. אף דמוקף צמ"פ למעלה. אינו מציל: הפנימי אם נקב פנימי: וטמא באוהל המת דטומאה נכנסת דרך הנקבים משא"כ בנגע אב הטומאה בנקב החיצון. כיון דנקב פנימי. למעלה. מלמטה לצד מעלה בכל טומאה לא אמרינן נצוק חבור:

מלכת שלמה משקה טבול יום וכו'. [ההג"ה כתב החכם הר"ס ז"ל על מה שפי' רעז"ל אלו ואלו משקין היוצאין מגופו ומשקה תרומה שנגע בהן אין מטמאין את הקדש אבל מיפסל פסיל ליה כתב עליו כמה קשה זה הפי' חדא דלא משמע דמשקין שהוא נוגע בהן הן משקים של תרומה ועוד איך יתכן שמשקים שיוצאים ממנו יהיה עליהן דין משקין של תרומה ואינם אלא משקין של חולין ועוד אפילו משקין של תרומה עצמן שנגע בהן טבול יום אינם חוזרין לפסול הקודש לפי שטומאת ט"י הוא קלה ולעולם אינו אלא פוסל אפילו אם נגע הוא עצמו במשקה קודש או באוכלי קידש הם פסולים ואינם חוזרים לעשות רביעי וכדמשמע מתוספתא שכ' הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר טהרות וכמו שכ' שם ז"ל לכן נראה לפרש אין מיטמאין כלומר שלא יקבלו טומאה כלל לפי שהן משקין של חולין וטבול יום אינו פוסל החולין ואין הגרסא מטמאין שר"ל מטמאים אחרים וזה הכריח רבינו שמשון ז"ל לפ' זה הפי' ומ"מ נראה מלשון הרמב"ם ז"ל שגורס מטמאין אלא שהלשון אינו מדוקדק אבל הדין שכתב דין אמת וז"ל פ' עשירי מהלכות שאר אבות הטומאות טבול יום משקין היוצאים ממנו כמשקין שהוא נוגע בהן שאין מטמאין אחרים כלל אלא אם נגע במשקה חולין הרי הן טהורין ואם נגע במשקה תרומה הרי הן שלישי ואם נגע במשקה קודש הרי הן רביעי עכ"ל ואע"פ ששנינו בפ' תינוקת שהיושבת על דם טוהר הרי היא כמגע טמא מת לקדשים צריך לחלק בין טבול יום דעלמא לטבולת יום ארוך שחכמים החמירו בטבולת יום ארוך לעשותה כמו ראשון לענין קודש וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב שטבול יום שנגע במשקה קודש הרי הוא רביעי בפ' חמישי מהלכות מטמאי משכב ומושב כתב דיושבת על דם טוהר שהיא כראשון לקדשים עכ"ל ז"ל]. ופי' רש"י ז"ל שם פ' כסוי הדם משקה טבול יום אותם משקים היוצאין ממנו הרי הן כמשקים שהוא נוגע בהן אלו ואלו אין מטמאין דלא גזור בהו רבנן טומאה אלו ואלו תחלה שאפילו שני מטמא משקין להיות תחלה כדתנן כל הפוסל את התרומה דהיינו שני מטמא משקים ועושה אותם תחלה חוץ מן הטבול יום: תחלה ראשון לטמא שני והשני שלישי חוץ ממשקה שהוא אב הטומאה כגון שלשה מעינות הזב המנויין במסכת נדה בפ' דם הנדה שהן אב הטומאה לטמא אדם וכלים זיבו ורוקו ומימי רגליו ושכבת זרעו של כל אדם דילפי' מרוק דכתיב וכי ירוק הזב מה רוק שהוא מתעגל פי' מתאסף יחד ואח"כ יוצא אף כל שהוא מתעגל ויוצא ומשקים אחרים יוצאין ממנו שאינם אב הטומאה לפי שאינם מתעגלין ויוצאין כרוק ואלו הן דמעת עיניו ודם מגפתו וחלב האשה ע"כ. ומסקי' התם קלים שרץ חמורים זב אבל מת לא ופי' רש"י ז"ל שרץ כגון מימי רגליו של שרץ הנמצאין בשלפוחית שלו קלים שרץ וחמורים זב אבל משקה המת טהורים חוץ מדמו שהוא מטמא מן התורה ע"כ ובעי התם בגמרא מ"ש זב דגזור רבנן מיהא טומאת תחלה במשקים שאינם אב הטומאה כגין מעיינות ומ"ש מת דלא גזור ומשני זב דלפי שהוא חי לא בדילי אינשי מיניה ועוד שאינו ניכר לכל גזרו בו רבנן אבל מת דבדילי אינשי לא גזרו בו רבנן: כמשקים שהוא נוגע בהן. כמשקים של תרומה שהוא נוגע בהן דטבול יום פוסל בתרומה דאי במשקה חולין היכי קתני אין מטמאין דמשמע הא מיפסל פסלי הא טבול יום טהור לחולין ולמעשר [הגהה עיין לקמן סי' ה' במ"ש בשם הרמב"ם ז"ל:] וליכא נמי לפרש דכמשקה קדש שהוא נוגע בהן קאמר דאם כן טמויי נמי מטמא דטבול יום תחלה לקודש לטמא שנים ולפסול אחד כמ"ש בפ' בתרא דנדה סי' ו' וכן פי' הר"ש ז"ל ועוד הארוך ע"ש וכן פירשו התוס' בשם ר"ת ז"ל שם בחולין ובנדה אבל הרא"ש ז"ל הסכים לפי' רש"י ז"ל דפי' בפ' כסוי הדם דמשקה חולין אין מטמאין בטבול יום. אלא שבפי' רש"י ז"ל הנמצא בידינו אין מפ' שם חולין אלא סתמא מפרש וכמו שהעתקתיו. וכתוב שם בבית יוסף וכלל רבינו בכלל טמאים קלים אוכל אוכלין טמאים שמאחר ששנינו כל הטמאים משמע דכללא כייל גם לזה ואע"פ שאמרו קלים שרץ לאו דוקא שרץ אלא לדוגמא נקטי' ע"כ: