יכין נטל לידו אחת שרצה לטהר רק ידו א': משטיפה אחת ר"ל אפילו רק משטיפה אחת: ידו טהורה נקט סתמא מדר"ל אף שנטל בפחות מרביעית סגי. וכגון דאתו משיורי טהרה. וכ"ש בנטל מרביעית בשטיפה אחת. או בפחות מרביעית שמשיורי טהרה ובב' שטיפות. דהרי אז טיהרו שניים את הראשונים. מיהו כל זה לחולין. אבל לתרומה לכ"ע בעי ב' שטיפות. ושתהיה שפיכה ראשונה רביעית [עיין ב"י סי' ק"ס ד' ע"ח ע"ג. ולראב"ד [פי"א ממקואות] דגם לחולין צריך ב' שפיכות. צריך לאוקמה הכא דאע"ג דאין בו רביעית. אפ"ה כיון דאתו משיורי טהרה. ולא נטל רק יד א' עולה לו לשטיפה ראשונה]. אבל פחות מרביעית שאינו משיורי טהרה שנטל בהן יד א'. אפילו בב' שטיפות. לא מהני. אע"ג דבנטל ב' ידיו מרביעית. בב' שטיפות. לכ"ע מהני. והרי לא הגיע לכל יד רק פחות מרביעית. התם שאני דעכ"פ נטל מרביעית: ר"מ מטמא אף דאתו משיורי טהרה. אפ"ה כיון שנוטל ב' ידיו. והמים הן פחות מרביעית צריך ב' שטיפות גם לחולין לר"מ: עד שיטול מרביעית ואז אפילו נטל ב' ידיו משטיפה א' ידיו טהורות. והכי קיי"ל [מג"א קס"ב סק"ג. ולהרמב"ם אפילו כשהמים משיורי טהרה צריך למים ראשונים רביעית. ולפיכך אוקי למתני' דהכא דנטל ידו א' בשטיפה אחת ברביעית סגי אפילו לתרומה. אבל בנטל ב' ידיו בשטיפה א' ברביעית. לא מהני עד שיחזור ויטול גם מים שניים ברביעית. גם לחולין לר"מ. אבל לרבנן גם בנטל ב' ידיו מרביעית בשטיפה אחת מהני לחולין. אבל לתרומה לעולם צריך ב' שפיכות. ופסק כחכמים [פ"ו מברכות ה"י ועיין רבינו כ"מ שם]: נפל ככר של תרומה אסוקי מילתא דר"מ הוא דקאמר בהרישא דבנטל אפילו ב' ידיו ברביעית ידיו טהורות. וקאמר הכא שאם נטל מרביעית בפעם א'. ונפל ככר לתוך המים שנטל. ונקט תרומה לרבותא: טהור כידיו שנטהרו בהם: רבי יוסי מטמא ס"ל דעכ"פ מים עצמן טמאין. ומטמאין להככר. דמידי דהוה אסיפא בנטל ראשונים ושניים למקום א' דמודו כ"ע דככר שנפל לשם נטמא. ור"מ ס"ל דשאני סיפא דאפסיק בין ראשונים לשניים וכבר חל שם טומאה על הראשונים. משא"כ הכא דלא אפסיק לא חל שם טומאה על המים מעולם. [מיהו להרמב"ם [פי"א ממקואות ה"ג] דוקא בתרומה צריך ב' שפיכות לכל יד. ומדהכא לא שפך רק פעם א'. מחמיר בה ר' יוסי. ולהראב"ד שם גם לחולין צריך ב' שפיכות. ולהכי גם בככר חולין מחמיר ר' יוסי. ונ"ל דלראב"ד הא דנקט תרומה. היינו רק לרבותא דר"מ. ועיין רבינו כ"מ שם שנתקשה מזה להראב"ד. ותו נ"ל דמדנקט פלוגתייהו בנפל ככר להמים. ולא נקט שנגע בידיו הלחין בהככר. משמע כהר"ש דהא בנגע הככר בידיו הלחין מודה ר' יוסי דכיון דידיו טהורות. גם הככר שנגעו טהור. אמנם בגליון הר"ש י"ל נוסחא אחרת. וזאת אומרת שגם בנגע בידיו לחין בככר פליגי. וצ"ל גם לנוסחא זאת נמי כמש"ל. דנקט שנפל ככר להמים לרבותא דר"מ. מלבד שי"ל דכיון דנוסחא זו אליבא דהרמב"ם אזל. דס"ל דרק בככר תרומה מחמיר ר' יוסי. וכמו שמפורש שם בהנוסחא. א"כ כיון דלהרמב"ם גם בנטל מרביעית שלם מצריך לתרומה ב' שפיכות. פשיטא דגם ידיו לא נטהרו הכא. דנטלן בשפיכה א'. ואין כאן רבותא בנגע בהככר בידיו. טפי מאילו נפל הככר להמים]. וקיי"ל כר' יוסי [רמב"ם שם]: נטל את הראשונים להרמב"ם [שם] מיירי ששפך הראשונים רביעית בפעם אחת. ולהכי דוקא בתרומה שצריך ב' שפיכות. נטמא הככר. הא ככר חולין שנפל להראשוני' לא נטמא. אע"ג שמשקין שנגעו בידים שניות נעשו תחלה'. שמטמא לחולין. הכא דנטל הראשונים מרביעית בפעם א' לא נטמא הככר. ולהראב"ד ושאר פוסקים דס"ל דגם לחולין צריך ב' שפיכות. ואף שהיה בשטיפה ראשונה רביעית [עיין רבינו מג"א קס"ב סק"ג]. להכי אף ככר חולין שנפל לשם נטמא. ונראה לי דלדעת זה נקט ככר תרומה לרבותא דסיפא דבנפל לשניים אף ככר תרומה טהור: ועל השניים טהור אף שלא היו בהשניים רביעית טהורין. כיון שהיו בהראשונים רביעית [ואע"ג שהמים הראשונים טמאין. והרי השניים נגעו בלחלוח הראשונים שע"ג היד. י"ל דוקא הראשונים שנפלו מהיד מטמאין להככר. אבל שעל היד אע"ג שהן עצמן טמאין. ומה"ט צריך ליטול שניים להעבירן מעל ידיו. אפ"ה אין כח בטומאתן לטמא לשניים. תדע. דאל"כ לא יהיה אפשר לטהר הידים לעולם לתרומה. דאע"ג דאפשר לנגב הידים בינתיים מה מהני. הרי עכ"פ נטמאו שוב ידיו מהמים הראשונים. אלא ע"כ הם אמרו והם אמרו. ובזה מתורץ גם קושיית רבינו מג"א [קס"ב סק"ב]. ולהנוסחא האחרת שהבאנו לעיל סי' ז' דגם בנגע בידיו לחין בהככר נטמא. נמי צ"ל דדוקא על הככר גזרו שיטמאו המים הראשונים שבידיו. ולא על המים שבידיו. מדלא סגי בלאו הכי. והרי מה"ט לא גזרו נמי שיטמאו לחלוח הראשונים את הידים עצמן. ולא יהיה סגי בשניים בפחות מרביעית. ואפילו ברביעית. וא"כ אין לדבר סוף. אלא מדלא אפשר בלא"ה לא גזרו בה רבנן ודוק]: נטל את הראשונים ואת השניים למקום א' לרמב"ם [פי"א ממקואות ה"ג] דס"ל דגם בנטל הראשונים מרביעית. אפ"ה צריך לתרומה מים שניים. מיירי הכא אפילו היה בכל א' מהן רביעית. אפ"ה לא טיהרו שניים את הראשונים רק ע"ג היד. ולא במקום אחר. ולפיכך אם נגע ככר התרומה בידיו הלחין אחר נטילה ב' טהור. אבל אם נגעו ידיו הלחין אחר נטילה שנייה בידי אחר שלא נטל עדיין. או אפילו בידו האחרת שלא נטלה. נטמאו. רק בכה"ג אין צריך לננב. רק חוזר ונותן מים עליהן לטהרן [עיין מג"א קס"ב סק"י וסקי"ג]: או צרור אף ברפוי שאינו חוצץ: ידיו טמאות ר"ל אפילו נוטל פעם ב'. הרי מים שבצרור נטמאו מהידים. והמים שניים אינן מטהרין רק מים שע"ג היד. ולא שע"ג הקיסם. וחוזרין מים שבקיסם ומטמאין להידים אחר נטילה ב'. מיהו בשפך רביעית כאחת על ידו אין לחוש בכך. ונטהרו ידיו [קס"ב ס"ט]. והר"ב הביא י"א דהכא מיירי דוקא בחצצו. אע"ג שמסירן קודם נטילה ב'. אין מים שניים מטהרין רק מים הראשונים שביד ששוטפין ומעבירין אותן מהיד. אבל אין מטהרין היד גופה. ולי"א אלו יש קולא וחומרא. קולא דוקא בחצצו פסול. וחומרא דאפי' היה רביעית בראשונים. אפ"ה פסולין [ונ"ל דלא פליגי הנך ב' י"א רק בפירושא דמתני'. אבל לענין דינא מודו אהדדי. דגם לפי' הב' עכ"פ גם בלא חצץ לא טיהרו השניים רק הראשונים שע"ג היד. ולא המים שע"ג הצרור. כלעיל בנפלו שניים וראשונים על מקום אחד ששניהן טמאין. רק דאילו בכה"ג. אם היו מים הראשונים רביעית. לא היו נפסלין לחולין. והרי מדנקט תנא סתמא. משמע דאפילו היה בהראשונים רביעית אפ"ה לא מהני שניים. להכי ניחא ליה טפי לאוקמי למתני' בשהיה הצרור חוצץ. דבכה"ג אפילו היה במים הראשונים רביעית לא מהני להו נטילה שנייה. דהרי אותו מקום שהיה שם החציצה. היו המים השניים שבאו לשם כראשונים. והו"ל כנטל חצי יד וחזר ונטל חצי יד [קס"ב ס"ג] דאף לרבינו ב"י שם דס"ל דכשהיו הראשונים טופח על מנת להטפיח בשעה שנטל החצי השני שלא נטל תחלה. מצטרף [ודלא כרבינו מג"א שם סק"ד דכתב דלא מהני טופח ע"מ להטפיח להצטרף ב' הנטילות. עכ"פ לכ"ע הו"ל נטל פעם א' כל היד. אם לא שנטל הראשונים ברביעית. וגם השניים ששפך על המקום שהיה שם החציצה תחלה גם כן היה רביעית. דמדנטל כל מקום שביד ברביעית. א"צ לחולין רק ליטול פעם א' מדינא [כרבינו מג"א קס"ב סק"ג] וסתמא משמע שנטל כדרכו. שאינו רגיל ליטול ב' פעמים בב' רביעית. וגם פי' קמא מודה לי"א אלו דאם היה דבר חוצץ על היד. ונטל הראשונים והסיר החציצה וחזר ונטל גם השניים. אז אפילו היה רביעית בראשונים אפ"ה הנטילה פסולה. ומטעמא דאמרן. וכן מבואר בא"ח [קס"א וברבינו מג"א קס"ב סקי"ח] ברטייה שמקפיד עליה חוצץ. ואפ"ה לא רצה לפרש כן משנתינו. מדלא נקט בקיצור ונמצא עליו דבר החוצץ. אלא מדנקט קיסם או צרור. סתמא משמע שאינן דברים החוצצין. וגם מדלא קאמר ר"ג אינו חוצץ. ודוחק לומר דר"ג לא קאי את"ק ומילתא אחרינא נקט [כמקואות פ"ו מ"ז] אלא ודאי משמע דאת"ק פליג. ולא מיירי כלל בחציצה. רק מטומאה שנטמאו הידים. להכי שפיר קאמר ר"ג טהור. ובלא זה קשה לי. דבשלמא אי נימא דמשנתינו מיירי בשלא חצץ הקיסם. שפיר נקט נטל הראשונים ומצא קיסם. מדאתא לאשמעינן דהא במצא הקיסם על ידיו אחר נטילת השניים. ידיו טהורין. משום די"ל שמא עם מים השניים בא הקיסם על היד. וכבר היתה היד טהורה. והרי כל ספק ידים טהור כסוף פרקין. אלא אי נימא דבחצץ מיירי. מ"ש ראשונים דנקט. הכי הול"ל נטל ומצא על ידו דבר חוצץ טמא. אמנם נ"ל דגם לפירוש קמא. דהכא בלא חצץ מיירי. אפ"ה גם אם בין נטילה ראשונה לשנייה. העביר מעל ידו ע"י נענוע את הקיסם מעל ידו. אפ"ה לא הועילו לו מים שניים שנוטל אח"כ. אע"ג דמדהיה הקיסם רפוי באו מים הראשונים תחת הקיסם. עכ"פ מדבאו המים הראשונים מהיד גם על הקיסם. ומהקיסם שוב על היד. אין מים שניים מטהרין רק המים שנשארו על היד מהנטילה עצמה. אבל אין מים שניים מטהרין את המים הראשונים שבאו מעל היד למקום אחר. ומהמקום האחר שוב על היד. כך נ"ל ברור ואף שאינו מפורש בשום מקום]. מיהו אפילו בשפך רביעית בפעם אחת על יד אחת. ונגעה בחברתה שלא נטלה עדיין. נטמאו שניהן. אע"ג דרביעית אינו מקבל טומאה. עכ"פ בשעה שנגעה היד הטמאה בהיד שנטל לא היה מים שעל היד רביעית. ונטמאו שניהן מאותן מים הטמאים. ולהכי צריך לנגב שניהן קודם נטילה. ואעפ"כ אם נטל כלי מים ראשונים ושניים. והיה בהראשונים רביעית. ואח"כ נגעה בה היד שלא נטל א"צ לנגבן. אלא נוטל שלישית וסגי [רבינו מג"א קס"ב סק"ט וי']. ומדאי אפשר ליזהר שלא תגע יד ביד בין ראשונים לשניים. לכן אני נוהג ליטול על יד אחת ב' שטיפות. ואח"כ גם על יד השנייה כך. ואח"כ מים שלישיים על כל אחת. דאז אין שום חשש. לא נגיעת יד בחברתה. ולא ללחלוח שבאוזן הקנקן. דהרי הלחלוח ההוא ממים שכבר נטהרו בא על האוזן. ולהכי לא דמי כלל לנטל ראשונים ושניים למקום א' לעיל. דהתם רק לתרומה טמא. משום דבתרומה אפילו נטל מרביעית צריך ב' שפיכות. אבל הכא בחולין כיון שנטל פעם אחת מרביעית. הידים טהורין [כרבינו מג"א קס"ב ס"ג]. וא"צ מים שניים כלל רק לטהר המים הראשונים עצמן. וכיון שכבר נטהרו על היד. ומהיד באו על אוזן הקנקן. לית לן בה: רשב"ג אומר כל שהוא מבריית המים כיבחושין וכדומה הגדלין במים: טהור דאם נפלו ע"ג הידים בשעת נטילה. אין מקבלין טומאה ממים שע"ג דכמים חשיבי. וקיי"ל כת"ק. דאע"ג דאפי' לטבול במקו' שכולה בהן מותר [כי"ד ר"א סנ"ב]. היינו רק ברסקן והכא בלא רסקן מיירי. ומה"ט גם בנמצא שלג או ברד שאינן מרוסקין על היד לאחר נטילה, פסולה [קס"ב רבינו מג"א סקי"ו]: הידים מיטמאות כל טומאה שגזרו בהן: ומיטהרות בנט"י: עד הפרק להרא"ש היינו מקום חיבור האצבעות להכף [ופשוט לענ"ד דגם אגודל בכלל. שגם הוא צריך ליטלו עד מקום חיבורו בכף. אף שאינו עומד בשוה עם שאר האצבעות]. ולהרי"ף צריך ליטול עד מקום חיבור פיסת הכף בקנה הזרוע. וראוי להחמיר כן כשאפשר. ולומר שיהיה זה לו בלי נדר. מיהו בשידו מלוכלך. לכ"ע צריך ליטול כולו [קס"א רבינו מג"א סקי"ג]: כיצד נ"ל דשואל כיצד. מדסד"א דהא דקאמר מיטמאות עד הפרק. היינו רק לענין גוף הידים קאמר. דרק עד הפרק טמאות. דבנגע שם משקה קודם נטילה נטמא. והרי אין הדבר קן. דאפילו עד הפרק וקודם נטילה. כל שנגע במשקה שלא בדרך נטילה לא נפסלו המים לנטילה לחולין. ורק לתרומה נפסל בכה"ג [כא"ח ק"פ סי"א]. וכ"כ הוה אפשר למיטעי בהא דקאמר מטהרות עד הפרק. היינו דאם נטל ידיו. רק עד הפרק נטהר. ואם נגע משקה אח"כ חוץ לפרק. נטמא גם אחר נטילה. וגם זה ליתא. דהרי גם קודם שנטל ידיו עד הפרק. לא נטמאו משקין שנגעו חוץ לפרק. אפילו לתרומה. ואפילו בנגעו הידים בראשון לטומאה [כהרמב"ם רפ"ח מאה"ו]. להכי מפרש כיצד: ואת השניים חוץ לפרק ר"ל בשטיפה אחת על תוך הפרק וחוץ לפרק. וכ"ש בלא נטל את השניים רק חוץ לפרק. שאין שם מקום טומאה כלל: טהורה כיון דמים הראשונים בעודן טמאין לא יצאו חוץ לפרק. אע"ג שאח"כ כשנתערבו בשניים יצאו חוץ לפרק כבר נטהרו כל המים שתוך הפרק [וזה ראיה לבלי לחוש ללחלוח אוזן הקנקן מהיד אחר שפיכה שנייה. מדבאו ממקום טהרה. וכמש"ל סימן י"א]. והיינו מה דקאמרינן ברישא מיטמאות עד הפרק. דר"ל דרק מים הראשונים שבאו עד הפרק. חוזרות ומתטמאות מהן כשיצאו וחזרו לבוא עליהן. אבל מים שבאו חוץ לפרק קודם שנטל שם. אע"ג שחזרו ושתתו משם לתוך הפרק טהורין. דלא גזרו טומאה על הידים. רק תוך הפרק ולא חוץ לפרק [כרמב"ם רפ"ח מאהט"ו]: טמאה דמים הראשונים שנטמאו לפנים מפרק וחזרו ויצאו חוץ לפרק קודם שנטל השניים. נשארו בטומאתן. אף לאחר שנטל השניים. דמים שניים אינן מטהרין את הראשונים רק לפנים מהפרק. ולא חוץ לפרק. לפיכך כשיחזרו משם ללפנים מפרק. גם אחר שנטל השניים נטמאו הידים. והייצו מה דקאמר מיטהרות עד הפרק. ר"ל עד הפרק מטהרין מים שניים את הראשונים. אבל ביצאו מים הראשונים חוץ לפרק. וכ"ש בנפלו על מקום אחר. אע"ג ששוב נפלו עליהן מים שניים לא נטהרו הראשונים [וכלעיל מ"ב]. אלא דקמ"ל הכא דאפילו על גוף האדם. כל שבאו חוץ לפרק לא נטהרו הראשונים משניים. מיהו בנטל מים הראשונים בשטיפה אחת מרביעית. או שנטל הידים ג' פעמים לכל יד. אף שבאו הראשונים חוץ לפרק אין לחוש כלל [א"ח רסקס"ב. אמנם קשה לי גם הכא וגם לעיל במשנה ב'. בשנטל הראשונים ושניים למקום א'. אמאי טמאין. מ"ש מהא [מכשירין פ"ב מ"ג וד'] דבקדמו מים טמאים. ורבו אח"כ עליהו מים טהורים. נטהרו. י"ל התם כשהיו המים הטהורים שבאו עליהן מחוברין. אבל הכא דמים השניים שבאו על הראשונים הטמאין. שניהם תלושין. אדרבה נטמאו גם הם מהראשונים הטמאין. וכן מבואר שם [מכשירין שם פ"ד מ"י]. ואע"ג שגם בתלושין מצינו שהרוב הטהורים מבטלין מיעוט הטמאין. כמי גסטראות שהטילו לתוכן ישראל וכנעני [כפ"ב דמכשירין מ"ג]. ועוד טובא בכה"ג. התם מדטהור הוא משקה סרוח שאינו מקבל טומאה מהטמאה. וכמ"ש שם בס"ד [מכשירין פ"ב סי' י"ד. ועיין מ"ש עוד פ"א דמקואות שהארכתי שם]: נטל את הראשונים לידו אחת ר"ל בפעם ראשון נטל כל יד בפני עצמו. ואח"כ בשעת נטילה שנייה קרבן יחד ונטלן: טמאות דנטמא כל יד ממים הראשונים שבחברתה. ואין מים שניים מטהרין אותן שם. הלכך צריך לנגבן. ולחזור וליטלן [קס"ב ס"ד]. ונ"ל דבהך בבא תו רבותא קמ"ל דלא לבד חוץ לפרק אין שניים מטהרין הראשונים. אלא אפילו תוך הפרק. כיון שאינו אותו הפרק שנטל שם הראשונים. אין השניים מטהרין שם את הראשונים. וכל זה דוקא בנטל בפחות מרביעית. עכ"פ המים שע"ג טמאין [כא"ח קס"ב ס"ג]. דאז אע"ג שהמים הראשונים הטמאין. אין בהן כח לטמא אותה היד שנטל בהן. עכ"פ כשיגעו ביד אחרת יטמאוה. אבל בנטל ברביעית שלם לא נטמאו הראשונים כלל ואיך יטמאו ליד טהורה שנוגע בהן. ורק בנגע בהן יד טמאה שלא נטלה עדיין. אף שהיה בהראשונים רביעית ליד. אפ"ה ב' הידים טמאין דרביעית אין מקבל טומאה. עכ"פ בשעה שנגעה היד הטמאה. אין בהמים הראשונים שעל היד האחרת רביעית [קס"ב רבינו מג"א סק"ט]. ונ"ל דמדנקט תנא סתמא דמשמע אפילו היה בהראשונים רביעית אפ"ה ידיו טמאות. מזה מדייק הרמב"ם לפרש דהכא רק בנטל הראשונים רק על ידו אחת מיירי. וכמו שהביא הר"ב בשמו בפירוש הב'. דבזולת זה אין חילוק בין שנטל הראשונים על כל יד ויד בפני עצמו. או בשנטל ראשונים רק על יד א' ודו"ק. וכן פשטות לשון המשנה משמע טפי כהרמב"ם דנטל הראשונים רק על יד א'. מיהו לדינא לא פליגי הנך ב' פירושים אהדדי. ואין להקשות להרמב"ם האיך תטמא יד הטמאה להמים הטהורים שעל גב חברתה. הרי כל שלא נטל הידים הטמאים עם המים. לא נטמאו המים מחמת שנגע בהן יד טמאה [כלעיל פ"א מ"ה]. כבר תירץ רבינו מג"א [ק"ס סקט"ו] דדוקא כשהן בכלי אינן נטמאין במגע יד שלא נטל. אבל כשהן על היד בשעת נטילה בקל נטמאו. או נ"ל דהתם כשהן רביעית אין מקבלין טומאה מיד טמאה. משא"כ הכא שאינן רביעית בשעה שנגע בהן היד שלא נטל. מיהו דוקא בשנטל היד האחת רק בשטיפה אחת נטמאו שניהן בנגע בה יד שלא נטל. אבל בשנטל היד הראשונה ב' פעמים. שוב לא נטמאה היד שנטל בשנגע בה היד שלא נטל [וכמש"ל סי' י"א]: נטל את הראשונים לב' ידיו שבשעת נטילה הראשונה קרב ב' הידים יחד. אע"ג שאח"כ בשעת נטילה שנייה נטל כל יד לעצמה. וכ"ש אם גם בנטילה שנייה היו ב' הידים מקורבין יחד. א"נ נ"ל דהא דקאמר ונמלך ונטל וכו'. ר"ל אע"ג שכשחזר ונמלך ליטול מים שניים כל יד לעצמה. והרחיק כל יד מחברתה. חזר ונגע זה בזה: ידו טהורה דמדקרבן בנטילה ראשונה ונטלן בשטיפה אחת. הו"ל שניהן כיד א' ולהכי אפילו חזר והרחיקן ונגעו זה בזה לית לן בה [קס"ב ס"ד]: טמאה וקשה הך בבא למה לי. הרי כ"ש הוא מרישא. בנטל הראשונים לכל יד בפני עצמה. ואח"כ השניים לב' ידיו בבת אחת, טמאות. כ"ש הכא דלא נטל שניים כלל. ואת"ל דהכא מיירי בנטל היד האחת ראשונים ושניים. ואח"כ נגע בה היד שלא נטל. ליתא, דהרי בכה"ג שנטל יד א' ב' שטופות. לא נטמאה מהוד הטמאה שנגעה בה [כרבינו מג"א קס"ב סק"י] וכ"ש אם נפרש הרישא כהרמב"ם. דגם התם מיירי שלא נטל הראשונים רק על יד א'. א"כ קשה טפי. דא"כ הוה סיפא זו רק כפילת דברים. ונ"ל דלא זו אף זו קתני. דלא מבעי ברישא. שכל עיקר נגיעת היד הטמאה בהטהורה. הוה כדי ליטול גם היד השנייה. וכל נגיעת יד טמאה במים מחמת נטילה מטמאה להמים [כרבינו מג"א ק"ס סקט"ו]. אלא אפילו הכא שלא היה רוצה רק ליטול יד א'. ונגיעת היד השנייה בה לא היה רק כדי לשפשף את היד שנטל. ולהכי סד"א מדלא היה נגיעת יד הטמאה בהמים שעל יד האחרת מחמת נטילה. לא תטמאה. דמידי דהוה כמים שהנחתום הדיח ידיו בהן דלא טימאן [כלעיל פ"א מ"ה]. קמ"ל דהכא שאני דעכ"פ דרך נטילה באו המים על יד הראשונה: בראשו שאחר שנטל רביעית על ידו א' שפשפה לנגבה בראשו. ואע"ג שאפילו כשכבר נטל כדינו והתנגב ונגע באמצע סעודה בראשו. צריך ליטול ידיו מחדש בלי ברכה [כסי' קס"ד ס"ב]. י"ל הכא דלא נגע בידו בראשו רק כדי לנגבה. שאני [רמ"א קס"ב ס"ח. ולרבינו מג"א שם הכא מיירי בכובע שבראשו. וקשה לי מה קמ"ל. דמ"ש כובע ממפה שמתנגב בה. דבין בזה או בזה נבלעו המים בהדבר שמקנח בו. ואינו מטמא המים את הידים]: או בכותל נ"ל דקמ"ל דאע"ג דהכותל קשה היא ואין המים נבלעים בה. סד"א דהו"ל כאילו נגע בהראשונים שנפלו על הכותל. דוודאי נטמאו הידים [כלעיל מ"ב]. קמ"ל דהכא שאני מדלא נגע שם רק דרך ניגוב: זה בצד זה ואין חוששין לד' דברים כטר"ם. כלי. טומאה. רביעית. מלאכה. דכולן כיד א' חשיבי: או זה ע"ג זה ובלבד שלא יפסיק הקלוח. ושיתכוונו מעיקרא ליטול כולם כאחת [ק"ס רבינו מג"א סק"כ]. וגם לא ידחקו הידים זה בזה כדי שלא תהיה חציצה. גם לא יהיו מרוחקין זה מזה ביותר [רבינו ב"י ססק"ס ד' ע"ח ע"ג]: ספק נעשה בהם מלאכה והרי מלאכה פוסלת במים לנטילה [כפ"א מ"ד]. ונקט ספק ספק. לאשמעינן דדוקא בספק שקול מקלינן. וכן בכל דוכתא: ספק יש בהם כשיעור והרי צריך רביעית לנט"י [כריש פ"ק]. ומיירי שכבר רחץ בהם. ומסופק השתא אם היה בהן כשיעור. דבמסופק קודם שנטל בהן. הו"ל ספק חסרון ידיעה דבקל אפשר לבררו. ולא מוקרו ספק כלל [כך משמע מרבינו מג"א ק"ס סקי"ג]: ספק טמאים אי"ל דמסופק אם נטמאו המים ממש בא' מהטומאות. ליתא דפשוט דאפילו בנטמאו המים באהל המת. נוטלין בהן הידים לחולין. כיון דלאו משום טהרה שצריכה נוטלין לחולין אלא רק משום גררא דתרומה נוטלין גם לחולין [כחולין ק"ו א']. ומה"ט אפילו אוכל לחם טמא. או שהאדם עצמו טמא. פשוט שצריך נט"י לחולין [כמ"ש פ"א סי' ל"ה]. ואי דמיירי הכא באוכל תרומה. ומסופק בהמים אם נטמאו. ג"כ אי אפשר. דהרי ספק משקין ליטמא טמא [כטהרות פ"ד מ"ט]. וכיון דכוודאי טמאין דיינינן להו. ודאי פסולין לנט"י. דדוקא אם מסופק אם כבר נטמאו אחרים מהמשקין טהור. אבל האיך יכניס את עצמו להספק לכתחלה. ואע"ג דגם ספק לטהר טהור היינו במסופק אם טיהר את עצמו כלל. משא"כ הנך מים כיון שכבר הוחזקו כטמאין. ודאי לא טיהר את עצמו. והאיך קאמר הכא טהור [לקמן פ"ג סי' ח']. אלא נ"ל דטמא דקאמר הכא לאו דוקא [וככל טמא וטהור שבכל סדר טהרות וכמ"ש בס"ד כמה פעמים]. אלא ר"ל פסולין. וכגון שמסופק אם כבר נטל בהן אדם אחר ידיו. ואע"ג דהיינו שעשה בהן מלאכה. וכבר תנא ליה ברישא. י"ל דנט"י לא נכלל בשם מלאכה. דמצות לאו ליהנות ניתנו [כר"ה כ"ח א']. ואפ"ה מדמחשבו כשופכין פסולין לנט"י. א"נ דמיירי שמסופק אם נפסלו מדשתה מהן בהמה. או שמא נשתנה השתא מראיתן מבתחלה. דבכל הנך גוונא פסולין לנט"י [כפ"א מ"ג. ונ"ל דהא דלא נקט להו במשנתנו כפי הסדר שנזכרו בפ"ק. היינו משום דבעי למנקט להו בדרך לא זו אף זו. דלא מיבעיא מלאכה דוודאי לא חיישינן לה. דמהיכי תיתי נחזיק שעשה בהן מלאכה [ועיין רמ"א סק"י]. ותו אם גם עשה בהן מלאכה הפוסלת שמא הדיח בהן כלים מודחים דכשרים [כפ"א מ"ד]. אלא אפילו במסופק אם היה בהן כשיעור. דוודאי אפשר ואפשר. אפ"ה כשרין. ולא מיבעיא במסופק בשיעורן. דוודאי מסתבר לומר שנטל כהרגלו ברביעית. אלא אפילו ביש כאן דררא בספק שנפסלו לנט"י. דלא שייך כאן ס"ס ולא הרגל. אפ"ה בכל גוונא כשר]: ספיקן טהור וה"ה במסופק אם נטל ידיו כלל. ואפילו יש כל הספיקות הללו יחד. אפ"ה כל ספק נטילה טהור. וכ"ש אם בוודאי נטל ידו כראוי ואתחזק בטהרה. ומסופק אם נגע אח"כ בראשו או בשאר מקום המכוסה באדם, טהור [ומה שהקשה רבינו מג"א על זה [ק"ס סקי"ג] דא"כ הרי הסיח דעתו מטהרת ידיו. והיסח הדעת פוסל בנט"י [כס"ק ע"ג]. חמהני א"כ צא ופרנס משנתינו דקאמר בפירוש ספק ידים ליטמא טהור. והרי כיון דמסופק שמא נטמאו. הרי הסיח דעתו רגע מטהרתן. אלא ע"כ דלא מיקרי היסח הדעת רק בהעתיק בכוונה מחשבתו מטהרת ידיו. ומחליט בדעתו לבלי להקפיד מעתה לשמרן מטומאה. אבל בלא העתיק מחשבתו בכוונה מלשמרן. רק מדמשוטטין מחשבותיו כה וכה. לא זכר בטהרת ידיו. ואעפ"כ כדמדכרו ליה מדכר דכיר ונזהר בטהרתן. זה לא מיקרי היסח הדעת. ורק בהפליג מאד בענינים אחרים שעה או שתים דאז ודאי מדידים עסקניות ודאי נגע במקום מטונף [כא"ח ק"ע ס"א]. והא דנוטל ידיו שחרית וסומך עליו כל היום. אע"ג שוודאי הפליג. התם באמת צריך תנאי מקודם. ובתי ידים על ידיו. שעי"ז יזכור תמיד טהרתו [כרסי' קס"ד]. וחילי דהרי גם בתפילין אמרינן [סוכה כ"ו א'] דבמנחי ברישא מותר לישן בהן שינת עראי. ואמאי באותו שעה כד ניים אינו זוכר מהתפילין ומשמירתן. ולא די שינה שאין מחשבתו טרודה כלל בדבר אחר. אלא אפילו לעסוק בהן בתורה או בתפלה. או אפילו במלאכתו שרי. כמו שנהגו הראשונים ללבשן כל היום [כטור א"ח סל"ז]. ואפילו לאכול בהם אפילו סעודת קבע דברים שאינן משכרין. משמע מרש"י [ברכות כ"ג ב'] דשרי. אע"ג דבכל הנהו גווני לא נפל לים מילתא בדעתיה שתפילין בראשו. אפ"ה כיון דכי מדכרי ליה מדכר. אמרינן שכשיזדמן לפניו דבר האסור לו. יהיה נזכר עי"ז להזהר. ולא מיקרי היסח הדעת. ועוד ראיה דהרי גם תרומה נפסלה בהיסח הדעת מדכתיב משמרת תרומותי [כרש"י פסחים דף ל"ד א']. וכי ס"ד שצריך שיזכור תמיד שיש לו תרומה בתוך ביתו וצריך לשמרה. ורק בשכבר נטמאו וגמר בדעתו לבלי לשמרן עוד. להכי אפילו זרען אח"כ. נפסלו בהיסח הדעת [ועיין רש"י שם]. וכ"כ אמרינן [זבחים צ"ט א'] דבהסיח דעתו משמירת גופו. צריך הזאת שלישי ושביעי. ואי נימא דגם בשלא גמר בדעתו לבלי להקפיד על טהרת גופו. אם רק אינו זוכר רגע מטהרת גופו. מיקרי היסח הדעת. אם כן היו צריכים הכהנים בשקמים משינתן ולא זכרו בשעת שינה בטהרת גופן להזות ג' וז'. וכן אמרינן התם [זבחים שם] כגון שהסיח דעתו מטומאת שרץ. ולא הסיח דעתו מטומאת מת. ואי נימא שכשרק אינו זוכר מטהרת גופו מיקרי היסח הדעת. היכי משכחת לה כה"ג דכיון. דהסיח דעתו מטומאת שרץ. אינו זוכר כלל מטהרת גופו. ושמא נטמאו ממת. אלא ע"כ דלא מיקרי היסח הדעת. רק כשגמר בדעתו לבלי להקפיד אם יתטמא בזה או בזה. ולפיכך משכחת לה שפיר שגמר בדעתו לבלי להקפיד בטומאה זו אבל להקפיד רק בטומאה אחרת. ואין להקשות מדאמרינן [יומא דף ח' א' ושבת י"ב א'] דחייב אדם למשמש בתפיליו כל שעה כדי שלא יסיח דעתו מהם. אלמא דהיסח דעת דאסור. היינו באינו זוכר שתפיליו בראשו. ולפיכך כשימשמש בהן יהיה נזכר בהן. י"ל דלא העתקת הדעת שהן בראשו היינו היסח הדעת. אלא שעל ידי שלא יזכור שהן בראשו יעשה דבר שאינו הגון בתפילין. כגון הפחה או לכנוס למרחץ ולביה"כ וכדומה. ומה"ט נמי קיי"ל כהרמב"ם [כא"ח ל"ח ס"ט] דמצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו פטור מתפילין. לא משום שע"י צערו לא יזכור שתפילין בראשו. וזהו האיסור. אלא שע"י שישכח שהן בראשו. יעשה בהן דבר שאינו הגון. והיינו נמי מ"ש הטור [א"ח מ"ד] בשם רבינו יונה דהיסח הדעת שאסור בתפילין. לאו היינו כשישן בהם. אלא בשנוהג בהם שחוק וקלות ראש. דנקט הנהו רק לדוגמא בעלמא. וה"ה שאר דברים שאסורין בתפילין. והיינו נמי מאי דאמרינן (חגיגה דף כ"ו ע"א) בנתחלפו לו בגדי חול בשל שבת או בגדיו בבגדי חבירו. נטמאו בהיסח הדעת. לא שע"י שלא היה מלבושי שבת במחשבתו נחוש בהן משום טומאה. דהרי גם כשאדם לבוש במלבושו. לא יהיה זוכר כל רגע שהמלבוש עליו. אלא מדנתחלפו לו. אינו חש כשיתטמאו הבגדים האחרים. וכן נראה ברור מרש"י שם [ד"ה טמאה]. מכל זה נראה ברור דה"ה היסח הדעת דפוסל בנט"י. היינו נמי בכה"ג דוקא. שהחליט בדעתו לבלי ליזהר בשמירתן. אבל במה שאינו זוכר שנטל ידיו. זה לא מיקרי היסח הדעת [ועמ"ש בס"ד פ"ז דפרה ופ"ז דטהרות מ"ח ועיין בתשובות שאגת אריה סי' ל"ט. שרצה להחליט שרבינו יונה הנ"ל שהביאו הטור [א"ח מ"ד] דהיסח הדעת היינו בשנוהג בהן שחוק וקלות ראש. פליג בהא ארמב"ן שהביאו הטוי"ד [סי' שפ"ח] שכתב שהאבל בשעת בכי והספד פטור מלהניח תפילין. והרי בשעת בכי והספד אין שם שחוק וקלות ראש. ואפ"ה מחשב כהיסח הדעת. ולפע"ד שחוק וקלות ראש דנקט רבינו יונה. רק לדוגמא בעלמא נקטה. דעל ידי השחוק ישכח שתפילין בראשו. ויבוא לעשות בהן דבר שאינו הגון וכמש"ל. וה"ה בשעת בכי ומספד. מחמת שלבו נשבר בקרבו. ישכח שתפילין בראשו. ויעשה מה שאסור לו לעשות. ואין להקשות בלא זה לרבינו יונה הרי אדרבה בשהתפילין בראשו מותר לשחוק הרבה כמו שהשיב אביי לרבה ורבי ירמיה לר"ז שהוכיחום על ששחקו הרבה. והשיבו תפילין קמנחני [ברכות דף ל' ע"ב] ופי' רש"י שם וז"ל והם עדות שממשלת קוני עלי. ומשרתו אני. י"ל דהא דקאמר הכא שחוק וקלות ראש. ר"ל שחוק בהדי קלות ראש. ואע"ג דשחוק עם קלות ראש גם באין תפילין בראשו אסור. מדמרגילין לערוה כדאמרי' באבות. י"ל דרבינו יונה מיירי בבית החתונה ושמחה. שמצוי שם שחוק וקלות ראש [כסוכה נ"א ב']. לפיכך י"ל דלאונסו שאני. וכדמתרץ הש"ס כה"ג [בזבחים ק"ב ב'] לפיכך קמ"ל רבינו יונה דמה"ט אסור להניח שם תפילין]: מפני שאמרו בטהרות [פ"ד מ"ז וי"א]: ספק הידים ליטמא שמסופק אם נטמאו: ולטמא שמסופק אם ידיו הטמאות נגעו בטהרות: וליטהר ר"ל או אפילו ביודע ודאי שנטמאו ומסופק אם חזר וטיהרן. והרי בכל דוכתא אין ספק מוציא מידי ודאי [כנדה ט"ו א']: טהור דמדטומאת ידים מד"ס הקילו גבייהו: טמא דס"ל דאף במילי דרבנן אין ספק מוציא מידי ודאי: כיצד הך כיצד דברי ת"ק הוא. דמדלא פירש ברישא דמתניתין רק ספק לטהר. מפרש השתא כיצד ספק ליטמא וספק לטמא: ספק נגע ונטמאו ידיו עי"ז בא' מי"ח דברים שנזכרו בפ"ק דשבת. ונקט בכולהו הנך בבי ב' ככרות. והרי הוה סגי למנקט הספק בחד ככר. אלא משום ב' בבות האחרונים שהטומאה בככרות. דצריך למנקט התם ב' ככרות. נקט אגבייהו כולה מתני' בב' ככרות: ולפניו ב' ככרים טהורים והן של תרומה: נגע באחד מהם לרבותא נקט הכי. אע"ג שהי' שם ודאי מגע. וכ"ש בהיו ב' ידיו טמאות. ומסופק אם נגע או לא. מיהו אם בוודאי נגע בשניהן. ומסופק איזה מהן נגע בידו הטמאה. כיון דוודאי טימא א'. שניהן טמאין מספק [ועיין טהרות פ"ה מ"ה ודו"ק]: והככרים כמות שהיו הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו:

מלכת שלמה נטל לידו אחת וכו'. יש גורסין ידו בלא למ"ד וכדאיתא בפי' רעז"ל. וכן בסיפא שתי ידיו (א). ואיתא במס' גיטין בר"פ שני בדף ט"ו לגירסת ר"ת ז"ל וז"ל וה"פ משטיפה אחת שצריך לשפוך מן הכלי על ידיו שני פעמים כדמוכח בכמה דוכתי במסכת ידים דצריך מים ראשונים ושניים ועל זה קאמר ואם נטל ידו אחת משטיפה אחת גדולה שהיא כשתים ידו טהורה כיון שיש בשטיפה זו כשיעור מים ראשונים וקמסיים בסיפא שתי ידיו בשטיפה אחת ר"מ מטמא עד שיטול מרביעית אע"ג דכשנטל בשתי שטיפות לא בעי רביעית השתא דליכא אלא שטיפה אחת צריך רביעית בשטיפה זו אבל ידו אחת אין צריך רביעית כי אתי משיורי טהרה אלא שתהא אותה שטיפה מרובה כשתים עכ"ל ז"ל. אבל רש"י ז"ל גריס התם הנוטל ידו אחת ואחת בשטיפה ידיו טהורות ופי' הנוטל ידו אחת מן הכלי בזריקה על ידיו כתקון חכמים ואחת בשטיפה בנהר במ' סאה ע"כ. ובסמ"ג עשין כ"ז כתוב שזה מדבר כשהעביר כבר הטיט ודבר החוצץ ועושה אחת מרובה כשתים ע"כ. והביאו הטור שם בשם ספר המצות דמה שמזכיר ראשונים ושניים היינו דוקא במים שבאין לטהר. אבל מלבד אלו צריך ליתן עליהם פעם אחרת כדי להסיר מהן הלכלוך וכל דבר שחוצץ ואותם לא הזכיר במשנה ע"כ. וכתבתיו בר"פ דלעיל בהגה"ה: בפי' רעז"ל צריך להיות אע"ג דאין בכלי רביעית אלא דאתו משיורי טהרה אבל לשתי ידיו אע"ג דאתו משיירי טהרה לא מהני עד שיטול שני פעמים ראשונים עד הפרק ושניים עד הפרק והוא פי' שני לה"ר שמשון ז"ל. ופי' עוד ובהא ליכא מאן דפליג אר"מ. ופירשו הר"ש והרא"ש ז"ל נטל ידו אחת שלא רצה לטהר אלא ידו אחת ונטלה בשטיפה אחת ולא שפך פעמיים עליה ידו טהורה אע"פ שלא היו במים רביעית אלא דאתו משיורי טהרה אבל אם נטל שתי ידיו בשטיפה אחת ר"מ מטמא עד שיטול מרביעית אע"ג דאתו משיורי טהרה כיון שלא שפך פעמיים על ידו. אבל אם היו רביעית נטהרו ידיו בשטיפה אחת: נפל ככר של תרומה על המים שנפלו מידיו לארץ טהור כמו שידיו טהורות: ר' יוסי מטמא הככר אע"פ שהידים טהורות מידי דהוה אסיפא נטל את הראשונים ואת השניים למקום אחד ור"מ סבר דל"ד דהתם אפסיק והיו הראשונים טמאים ולא טהרום השניים והכא לא אפסיק ע"כ. טהור דר"מ סבר דכי היכי דמהני וכו' כדפי' רעז"ל: