יכין הכרים דעקקע בל"א: והכסתות קיססען בל"א [כך כתב תוס' ב"מ ע"ט א'. וע"ז ס"ה א']. וכך מוכח לע"ד מפכ"ח מ"ה דכר שהוא גדול נקט שעשאו וילון לפתח. אבל כסת שהוא קטן נקט שעשאו מטפחת קטן לקנח בו ידיו. וכל זה דלא כהר"ב כאן. ושניהן ממלאין אותן מוכין לישב עליהן: והשקין הוא עשוי משער ארוך של בהמה. או משער הקצר שטווהו לחוטים ארוכים. וכמ"ש טוו את העזים: הוא כיס גדול מעור להוליך בו סחורה למרחוק. וכן אינך דמתניתין כולן מעור. חוץ משק: שנפחתו הרי אלו טמאים מדרס ר"ל אף שנפחת ונתבטל הב"ק שלהן. אפ"ה מדלא בטל הישיבה שע"ג. מק"ט מדרס עדיין. ולא דמי לתיבה שפתחה מן הצד [פי"ט מ"ט] דקיי"ל כרבנן דמדבטל העיקר בטל הטפילה. התם שאני שהישיבה ע"ג תיבה באמת רק טפל היה. אבל הכא מתחלה מיד נעשה לב' התשמישין. ואע"ג דמשפלת ג"כ נעשה לב' תשמישין ואפ"ה ס"ל גבה בטל העיקר וכו'. התם הישיבה שע"ג והתשמיש שבתוכה שייכי אהדדי. דכשמנהיג הזבל שבמשפלת. צריך המנהיג לישב ע"ג. ולפיכך שפיר הו"ל הישיבה טפל להנהגת הזבל. וכשבטל זה בטל גם זה. אבל הכא אין הישיבה שע"ג המרצופין צריך לתשמיש שבתוכן. ולפיכך לא מחשב הישיבה טפל לתשמיש שבתוכן. מיהו תנא הכא שנפחתו שמק"ט מדרס. וכ"ש כשהן עדיין שלמין. והא דלא נקט שיעורא בהנך. כדנקט בקלוסטרא ואינך דבסיפא. י"ל דה"ט משום דהנך גדולים הן. וגם שיעורן ידוע: הקלוסטר הוא קלוסטר והוא טרסקל שנזכר לקמן [פכ"ב מ"י] ועי' שבת [נ"ג א'] דקאמר מותר לתלות טרסקל בצואר בהמה. וגירסת הרי"ף שם קרסטל. וכן גרס גם בערוך. והוא כיס של עור שתולין בצואר הבהמה מלא מספוא. כדי שתאכל מתוכו. ולא תצטרך לשוח לארץ [כ"כ רש"י שבת נ"ג א'. אולם קלוסטרא שנזכרת כלים פרק י"א. כלי אחר הוא לסגירת הדלת]: ארבע קבין דרק במחזיק כך מק"ט מדרס ולא בפחות מזה [ואע"ג דתשמיש בהמה וכלים אמק"ט [כרפי"ב] התם בשעשוי רק לבהמה. משא"כ הנהו דהכא מתחלה נעשה לב' התשמישין יחד מק"ט. וכסנדל בהמה [פי"ד מ"ה]: התורמל כיס שהרועה תולה בצוארו. ונותן לתוכו מאכלו וחפציו שיצטרך להם כל היום בהיותו בשדה: הכריתית שק של עור [ערוך]. וגדול מתורמל. ועשוי להנוסע בדרך. להניח בתוכו חפציו שיצטרך בדרך: סאה הוא ששה קבין. וכל קב כשיעור כ"ד ביצים. נמצא שיעור סאה מחזיק קמ"ד ביצים: החמת הוא עשוי למים ומשקין שנוטל עמו לדרך: של שבעת קבין דהיינו שמחזיק קס"ח ביצים. ובפחות מזה אמק"ט מדרס: רבי יהודה אומר אף הרבצל שק לבשמים: והמזודה הוא כמין כיס לתת לתוכו צידה לדרך: כל שהן בין שהן גדולים או קטנים מק"ט מדרס [ובלבד שיהיה רחבן לא פחות מטפח. כפכ"ז מ"ד] ואפ"ה נקט אף משום סיפא. ור"ל שאף הן מק"ט מדרס. ולרבנן הנך אמק"ט מדרס. דאין מיחדין אותן לישיבה. כדי שלא להפסיד הבשמים. והצידה המועט שבתוכן. והמיחדם להישיבה בטלה דעתו אצל כל אדם: מפני שבטל העיקר הוא התשמיש שבתוכן שעיקר עשייתן היה כדי להשתמש בב"ק שבתוכן: ובטל הטפלה הוא הישיבה שע"ג. שאגב עשוהו ג"כ לישב ע"ג ביני ביני. משא"כ שקין ומרצופין הנ"ל. שנשלחין בדרך רחוקה ויש רווח זמן רב לישיבה שע"ג. כל עוד שהן בדרך. ולא יפתחום רק לזמן מרובה. להכי לכך ולכך נעשו בתחלה ושניהן עקריים: חמת חלילין זאקפייפע והוא עשוי כעין מפוח שמחוברין בו כמה חלילים. יש שנקביהן צרים ועי"ז קולן דק. ויש שנקביהן רחבים. ועי"ז קולן עב וגס. וכשדוחקין על המפוח במקומות ידועות. אז מנגן מאליו ע"י הרוח היוצא מהמפוח דרך החלילים. וכבר יש אצלינו כלי קטן דומה לזה. לשחוק הקטנים ונקרא האמניקא בל"א: טהורה מן המדרס דהרי ע"י ישיבת הזב אין יכולים למלאות רוח בהמפוח. ואומרים להיושב עליו עמוד ונמ"ל: עריבת פיסונות הוא עריבת עץ העשוי לשום בתוכה אבנים וצרורות הנצרכים להביא לבנין: בית שמאי אומרים מדרס מדחזי בדוחק לישב בתוכה בשעה שמביא בתוכה האבנים להבנין: וב"ה אומרים טמא מת דמדחזי לישיבה רק בדוחק. מדחושש שלא ילכלך בגדיו בהפיסונות שבתוכה. להכי אמק"ט מדרס. רק מק"ט מת. א"נ דה"ט. מדלא חזי לישיבה רק למוליכי פיסונות שאין חוששין ללכלוך בגדיהן. ומדלא חזי לרוב בנ"א אינו מקב"ט מדרס. [ואע"ג דלקמן [פכ"ג מ"ד] בכסא של כלה. ומשבר של חיה. אע"ג דאינן מיוחדין לכל אדם. קיי"ל דמטמא מדרס. ודלא כר' יוסי. וכ"כ ישיבת הסתת [פכ"ב מ"ח] ומדוכה המדית [פכ"ג מ"ב] שמיוחדין רק לבעלי מלאכתן. ואפ"ה מק"ט מדרס. י"ל הנך כולהו חזיין לכל אדם רק שאין אדם אחר רגיל לישב שם. אבל עריבת פסיונות מלכלוכו לא חזי לכל אדם. רק למי שהוא בלא זה מלוכלך וגדולה מזו מצאנו בכסא של כלה שנטלו חפויו [פכ"ב מ"ד] אע"ג דחזי לישיבה לרוב בנ"א כיון דלא חזי לכלה שעשוי לה אמק"ט מדרס]: עריבה שעיקר תשמישה לרחוץ בתוכה הרגלים [כרפ"ד דידיה] ומשמשין בה ג"כ ללישה. אבל רק ארעי. משום שהיא טרחה מרובה לנקה אותה בכל פעם יפה יפה אחר רחיצת רגליו קודם לישה. לכן אינו לש בה רק בדוחק גדול. ומיירי שמחזקת משני וכו': מב' לוג ועד תשעה קבין דבמחזקת פחות מב' לוגין. הרי היא ככל כלי הבית. דלא סגי להן שיתטהרו ע"י סדק כל שהוא. דהרי שיעור שלו בנקיבה צריך כמוציא רמון [כרפי"ז] ובמחזיק יותר מט' קבין. הרי לא חזי כל כך לישיבה. ואין המחשבה ליחדה לישיבה מועלת לה. עד שיעשה בה מעשה לישיבה [כלקמן מ"ד]: שנסרקה והסדק גדול כל כך שבתוך הזמן שיצטרך להדיח בה רגל א'. יזובו כל המים שבתוכה דרך הסדק. דאל"כ הרי גם כשנסדקה חזיא לרחיצת הרגלים כבתחלה. שהרי יכול לרחוץ בה רגליו זה אחר זה: טמאה מדרס דמדלא חזיא לרחיצת רגליו. מסתמא עומדת לישיבה. ואע"ג דעכ"פ חזיא עדיין ללישה. וא"כ עדיין יאמרו להיושב עליה עמוד ונמ"ל ללוש בתוכה. י"ל כיון דגם מתחלה כשעדיין היתה שלימה לא השתמשו בה ללישה רק בדרך ארעי וכמש"ל. וכ"ש השתא שנסדקה. שע"י הסדק שבה לא חזיא ללישה רק בדוחק לפיכך אין התשמיש ארעי של הלישה חשוב כל כך שיאמרו עבורה אל היושב עמוד ונמ"ל. א"נ נ"ל כיון דע"י הסדק שבה אין לשין בתוכה רק לעתים רחוקים כשאין לו עריבה אחרת ללוש בתוכה דמי למרצופין בריש פרקן. דברוב פעמים חזיא שפיר לישיבה. ואין אומרים להיושב ע"ג עמוד ונמ"ל: הניחה בגשמים ונתפחה ועי"ז נסתם הסדק: טמאה טמא מת דהרי השתא ראוייה שוב לרחיצת רגלי' כבתחילה. לפיכך נתבטל שוב השתא ממנה טומאת מדרס. מדא"ל השתא עמוד ונמ"ל: בקדים ונסדקה מקבלת מדרס אם מהשתא ישב עליה הזב נטמא מדרס: זה חומר בשירי כלי עץ מבתחלתן דהרי בתחלה אמק"ט מדרס. וכשנסדקה עד שאינו יכול לרחוץ בה אפי' רגל א' מק"ט מדרס: וחומר בשירי כלי נצרים הן סלים הנעשים מערבי נחל. וחזרו ונתקלקלו: מבתחלתן שמתחלתן אינם מקבלים טומאה עד שיתחסמו נ"ל דמלת חסום לשון חיזוק הוא. וכדאמרינן [ביצה ל"ד א'] רעפים צריך שיתחסמו. והיינו שיתחזקו. ור"ל הכא שאין כלי נצרים מק"ט. עד שיתחזקו יחד ערבות הסל: נתחסמו אע"פ שנשרו שפתותיהן ר"ל אפי' נשר כל השפה ושעמה. ולא נשאר מהסל רק ב"ק קטן: כל שהן טמאין ר"ל נשארו בטומאתן ומק"ט גם להבא. וה"ה כל כלי שנפחת ממנה למעלה כל השפה סביב. ונשאר רק קצת בית קיבול הרי הוא בטומאתו [כפי"ז מ"ד]: מקל שעשאו בית יד לקורדום ארעי ורק לפי שעה: חבור לטומאה בשעת מלאכה ר"ל בשעה שמשתמש בהקרדום הו"ל המקל כבית יד לקורדם ומק"ט. אף דמצד עצמו אין המקל מק"ט מדהו"ל פשוטי כלי עץ [ועי' שבת דס"ו ע"א] אפ"ה הוה ליה חיבור דאפי' בנגעה טומאה בהמקל נטמא הברזל. אבל אחר שעת תשמישו. אע"ג דעדיין מחובר להקרדום כיון דמחוברין רק ארעי. לא מחשב כעץ המשמש את המתכות [לעיל פי"ג מ"ו]: הדיוסטר דיו הוא שתים בלשון יון. וסטר הוא צד בלשון ארמי [ב' לשונות הללו היו מורגלין בזמן המשנה ב"ק דפ"ג א'] ור"ל כלי שיש בו ב' צדדים להשתמש בהן יחד. והוא עשוי כעין גבעול עץ. ויש בו ב' נקבים. דהיינו נקב מפולש בכל צד שבב' קצוותיו. ותוחבין בכל נקב מקל דק מברזל. א' עובר בהנקב ממזרח למערב. והשני עובר בהנקב מצפון לדרום. וכשנתחברו כך. גוללין על מקלות האלו חוט הנטוה ומצוי בזמנינו בשם האספעל: חבור לטומאה גבעול העץ מחשבו חיבור למקלות הברזל. דבנגעה טומאה גם בהעץ נטמא כולו: בשעת מלאכה נ"ל דמה"ט לא כלל תנא מקל ודיוסטר שדינם שוה בחדא בבא. היינו משום דבעי לאשמעינן בכל חד מינייהו רבותא באופן אחר. דמקל אף שאינו מיוחד לקרדום. אפ"ה עכ"פ בשעת מלאכה הוה חיבור. ודיוסטר אף שהמקלות הברזל מיוחדים לתחבן בנקבי הגבעול של עץ. אפ"ה רק בשעת מלאכה הוה חיבור. אבל שלא בשעת מלאכה אינן חיבור זה לזה והיינו משום דרגילין שלאחר שגלגל עליהן חוט הנטווה להוציא המקלות ברזל הקטנים מהגבעול. להכי שלא בזמן תשמישן. אפי' תחובין בו עדיין אינן חיבור לו. וא"כ הגבעול הגדול שהוא פשוטי כלי עץ אמק"ט: קבעו בכלונס הדיוסטר עם ב' מקלות ברזל שבב' ראשיו. קבעו באמצעו ביתידות בראש בול עץ עב וכבד שעומד ע"ג קרקע ונתכוון כדי לגלגל עליו המטוה כך בשעה שהוא מחובר לקלונס: טמא ר"ל אז גבעול העץ הו"ל חיבור למקלות הברזל שתחובין בו. ומק"ט עמהן אפי' שלא בשעת מלאכה. והיינו משום דבכה"ג אינו רגיל להסיר מקלות הברזל מהגבעול: ואינו חבור לה ר"ל אבל הדיוסטר אינו חיבור להקלונס. דאפי' אין הקלונס מחובר להקרקע. עכ"פ הו"ל פשוטי כלי עץ ואמק"ט. וכ"ש בקבוע בקרקע. דכל מחובר בקרקע אמק"ט. אפי' הוא מתכות [כפי"ב מ"ג]. מיהו אפי' כשהקלונס מחובר בקרקע. אפ"ה הדיוסטר שקבוע בו ביתידות מק"ט. מדחזי גם השתא לתשמיש קמא. ולא בנה עליו. לא בטלו שם להיות חיבור שם לעולם [כלקמן מ"ה]: עשה לודיוסטר שתחב ב' מקלות הברזל הנ"ל בגוף הקלונס. א' בקצהו של קלונס ממזרח למערב. וא' בקצהו הב' מצפון לדרום: אין טמא אלא צרכו ר"ל רק מה שצריך מהקלונס לב' המקלות הקטנים. דהיינו כל מה שיש מאורך הקלונס בין ב' המקלות. הו"ל חיבור למקלות הברזל. ומק"ט עמהן. אבל מה שהקלונס ארוך יותר מזה למעלה ולמטה. מב' מקלות הברזל. הו"ל פשוטי כלי עץ. דלמגזיא קאי ואמק"ט [כמקואות פ"י מ"ה. ומ"ש בתוס' חדשים כאן. דצרכו היינו מקום ישיבת טפח. לא הבנתי דבריו. דמאי מקום ישיבה יש בכלונס זה. וגם בתוספתא פי"א דב"מ דכלים לא הזכיר כאן רק בעשה בו כסא וע"ש. ובמח"כ לשון הר"ש הטעתו]. מיהו כל זה באין הקלונס מחובר בקרקע. דכשהוא מחובר בקרקע. אפי' נדונו כברזל מחמת ב' המקלות שתחובים בו. אפ"ה כל מחובר אמק"ט וכדאמרן: כסא שקבעו בכלונס שנטל כסא וקבעו בקלונס ביתידות: טמא הכסא מק"ט מדרס כבתחלה. דמדהיה ראוי לישיבה גם קודם שקבעו בקלונס. הו"ל כקבעו ולא בנה עליו [לקמן מ"ה] ולהכי מק"ט מדרס כדמעיקרא. אבל הקלונס אינו חיבור להכסא. והו"ל כשאר פשוטי כלי עץ שאמק"ט: עשה בו כסא שחקק בראש הקלונס בעצמו מקום מושב. ומיירי שהקלונס תלוש: אין טמא אלא מקומו נ"ל דמלת מקומו. אכסא קאי. דהיינו כל חלול מקום הישיבה. ועוד טפח סביב להמושב בעובי הקלונס: טמא ר"ל הכסא מק"ט מדרס כבתחלה ומטעמא דאמרן לעיל בקבע הכסא בקלונס. אבל הקורה אמק"ט. כמו בקלונס הנ"ל. ועוד דהרי אומרים להיושב עמוד ונמ"ל. ואע"ג דבמזרון לעיל [פי"ט מ"ה] אע"ג שהמזרון אמק"ט מדרס. אפ"ה כשחיברו להמטה מק"ט מדרס. התם כשחיבר המזרון להמטה. נעשה המזרון טפל להמטה. אבל הכא קורת בית הבד לא מבטל ליה לגבי כסא שחיבר לה: עשה בראשה שחקק מקום מושב בגוף הקורה בקצהו: טהור אמק"ט מדרס: מפני שאומרין לו עמוד ונעשה את מלאכתנו ואיצטריך כל הנך ג' בבי. דיוסטר בקלונס. וכסא בקלונס. וכסא בקורת בית הבד. דכולהו צריכי דיוסטר בקלונס. שיהיה טמא בקלונס כל מה שצריך ממנו להסך עליו המטוה. וכסא בקלונס. שלא יהא טמא בקלונס רק מקום הכסא. אף שגם השאר מהקלונס צריך לו לישיבתו שם. וכסא בקורת בית הבד שיהיה טהור לגמרי: עריבה גדולה שמחזקת יותר מט' קבין. דמתוך גדלה לא חזיא כל כך לישיבה [וכמש"ל סי' כ"ג] דאילו באינה מחזקת כל כך לכ"ע כשנסדקה אפי' יחוד לישיבה א"צ [כלעיל מ"ב]: שנפחתה מלקבל רמונים כך הוא שיעור ביטול טומאה מכל כלי בעלי בתים. מדלא חזיא תו להכניס לתוכה שום דבר שמצוי בבית [כרפי"ז] אבל סדק לא מהני לה לטהרה [וכלעיל סי' כ"ב] דהתם בעשויה לרחיצה מיירי. אבל הך עריבה דהכא. מדהיא גדולה אינה מיוחדת לרחיצה. רק מיוחדת ללישה וכדומה בשאר תשמישי הבית: והתקינה לישיבה לשון התקינה משמע שעשה בה קצת מעשה שתהיה ראויה לישיבה. דלכ"ע קצת מעשה בעי [כך כ' רבעתוס' ב"מ נ"ב ב'. וכן מוכח לע"ד מלקמן פכ"ב מ"ט. וע"ש]: עד שיקצע שיחתוך בה מקום מושב דס"ל דצריך מעשה רבה. ואע"ג דכל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה [כסוף פכ"ה] התם בשאינו מחוסר מעשה כלל. אבל בשמחוסר. לא סגי במעשה זוטא. א"נ התם בשלא היתה מיוחדת מקודם לשום מעשה אחר. משא"כ הכא [וערתוי"ט פי"ב מ"ז]: עשאה אבוס לבהמה אהך בבא דלעיל קאי. ור"ל עריבה שניקבה כמוציא רימון. ועשה בה מעשה שתהיה מהשתא אבוס לבהמה. דאע"ג דכל כלי בע"ב נטהרו בשנתנקבו כמוציא רימון. אפ"ה בשעשוי להשתמש בהן דברים שגדולין מרמון. משערין בהן [וכרפי"ג ועי' מ"ש בס"ד ספי"ט] וא"כ אבוס של בהמה. שמניחין בה חבילות תבן ודשא. לפיכך כל שנעשית ונתיחדה לשם כך. אף שנתנקבו כמוציא רימון חוזרת לק"ט. וה"ה אם אחר שניקבה קצעו לישיבה וכלעיל. אע"ג שקבעה אח"כ בכותל אפ"ה מק"ט. ורק לרבותא נקט אבוס בהמה. דאע"ג שהאבוס תשמיש בהמה אפ"ה מק"ט. א"נ אורחא דמלתא נקט דדרך אבוס בהמה להשתמש בה גם כשנתנקבה. וגם דרך לקבעה בכותל. משא"כ במושב אדם: טמאה מק"ט מכל אה"ט. אע"ג דכל המחובר לקרקע אמק"ט. התם בשנעשה תחלה לשם כך להשתמש בקרקע. אז אפי' בשעה שהוא תלוש אמק"ט משא"כ הכא. ועוד התם דוקא במשמש לקרקע כגון דלת ונגר שמשמש להבית. משא"כ הכא אבוס אינו מוכרח שיהיה מחובר: כופת נסר עב מעץ. שחקק בו מקום לישיבה [כלקמן פכ"ב מ"ט] וכ"ש בהיה כסא ממש. דאינו מתבטל מלק"ט. רק כשקבעו ובנה עליו: שקבעו בנדבך נדבך הוא שורת אבן שבחומה. דבוני חומה כשרוצים לבנות כפה גוועלב בל"א. או כשרוצים לעשות המשקוף שממעל להפתח והחלונות. מניחים נסר. ובונין עליהן הלבנים בסיד. ולפעמים אחר שנתיבש הסיד שבין האבנים בהכיפה מסירים הנסר מתחתיו: קבעו להנסר במסמרים בהחומה שתחתיו: טמא ר"ל שהנסר מק"ט מדרס עדיין כבתחלה ואפי' בבנה עליו ולא קבעו. וישב הזב למעלה על החומה. נטמא הנסר שתחת שורת החומה. ונקט כופת מדאורחא הכי לבנות עליו. מיהו כ"ש בהיה כלי ממש. וכדנקט בתוספתא בשהניח כסא תחת הנדבך. ודאי אינו מתבטל מלק"ט מדרס רק בקבעו ובנה עליו. וכדמסיק במשנתינו גם במפץ: טהור דמהשתא נתבטלה מושבו. ועוד שהרי הוא מחובר לקרקע: מפץ מחצלת של גמי: שנתנו על גבי הקורות כך היה דרכן. דלאחר שהניחו קורות הבית. מניחין מקלות דקות מכל קורה לחברתה סמוכין זה לזה. וטחין טיט וסיד ממעל למקלות הדקות ההם. כדי לאחזוקי תקרה. דהייני שיתדבקו המקלות זה בזה בהסיד והטיט שביניהן. או כדי לאשוויי גומות. והיינו שטחין הסיד והטיט על המקלות כדי להשוות הגומות והחריצין שבין המקלות כלפי מעלה במקום מדרך בני עליה [ב"מ קי"ז א'] והעצים הדקין ההם עם הטיט והסיד שטחין ע"ג. הוא הנקרא מעזיבה. אולם קודם שיעשו המעזיבה. יניחו בין קורה לחברתה על שפיות העליונות של הקורות מחצלת גמי. והיינו כדי שלא יתטפטף הטיט והסיד הרך של המעזיבה דרך החריצים שבין הקנים למטה. ולפעמים לאחר שנתיבש המעזיבה יסירו המחצלת מתחתיה ולפעמים יניחוה שם לנוי לעולם. כדי שלא יתראו המקלות הדקות תוך חדר שלמטה: קבעו שקבע המחצלת במסמרים בהקורות. אבל לא נתן עדיין על המפץ המקלות הדקות עם הטיט שע"ג: טמא המחצלת אם היה עשוי לשכיבה מקודם. מקבל גם השתא טומאת מדרס כבתחילה: טהור קמ"ל כופת לרבותא דרישא דאע"ג שהוא רק כעין נסר פשוט. אפ"ה בהיה בו רק חדא לריעותא לא מבטל ליה התם. וקמ"ל מחצלת לרבותא דסיפא. דאע"ג דכלי חשוב הוא. אפ"ה כשיש ב' לריעותא שקבעו ובנה עליו. בטולא בטלי' מתורת כלי: כדרך קבלתה דהיינו שוליה למטה. ומיירי שהשידה מחזקת מ"ס. שאינה מק"ט: טמאה מק"ט כבתחילה דעדיין לא ביטל תשמיש קמא שלה: שלא כדרך קבלתה דהרי מהשתא נתבטל תשמישה שבתחלה. והו"ל השתא כיד להמגדל שמחזיק מ"ס ואמק"ט. וקמ"ל בבבא זו דדוקא בחברו לכלי בקרקע צריך קבעו ובנה עליו. אז נתבטל קבלת טומאתו שבתחלה. אבל כלי שקבעו בכלי. אפי' בכלי שמחשב כאהל מחובר. סגי בקבעו באופן שנתבטל תשמיש קמא: סדין ר"ל שמיוחד לשכיבה. ועי"ז ראוי לק"ט מדרס. דאילו היה באמת טמא מדרס. היכי מסיק דטהור ממדרס. הרי עכ"פ כשעשאו ווילון טמא מגע מדרס [כפכ"ז מ"ט]. מיהו י"ל דהא דקאמר טהור ממדרס. היינו שאינו עוד אב רק ראשון כמגע מדרס. רק מדמסיק אבל טמא טמא מת. משמע דרק בקבלת טומאה דלהבא מיירי כולה בבא: ועשאו וילון מסך לפני הפתח. או קלע לספינה: טהור מן המדרס דמהשתא לא חזי תו למדרס. מיהו דוקא בעשה בה מעשה. וכדמפרש בסיפא: אבל טמא טמא מת דאע"ג דכל מחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואמק"ט [כרפי"א] וכ"כ ספינה הרי אמק"ט [כרפ"ט דשבת] וכל המחובר לטהור הרי הוא טהור [כפי"ב מ"ב]. אפ"ה וילון שאני. דשומר הפתח מתעטף ומתחמם בו כנגד הרוח שבפתח [כביצה י"ד ב']. וכ"כ וילון של ספינה. הספנים מתעטפים ומתחממים בו כנגד הרוח שמצוי בים. ולהכי כי היכא דלא ליטעו לטהר נמי בסדין מטולטל שמתחממין בו. גזרו בה רבנן גם בהנך. א"נ מדחזי גם השתא לתשמישו שבתחלה גם מדאורייתא מק"ט [כלעיל סי' מ"א] [כך נ"ל לפי התוספתא (פי"א דב"מ דכלים) דקלע ספינה נמי מק"ט. וכן נראה דעת הר"ש והר"ב כאן. שפירשו דווילון היינו של ספינה]: מאימתי היא טהרתו שיתבטל מלק"ט מדרס וכלעיל: ב"ש אומרים משיתבר נ"ל דב"ש לטעמייהו [לעיל פי"ד מ"ב] דס"ל דאין מתבטל קב"ט מכלי רק בשיעשה בהכלי מעשה רבה. לפיכך ה"נ צריך מעשה רבה בגוף הסדין. דהיינו משיקרע ממנו סרח העודף. ויחזור ויתפור לו אמרא כמדת הפתח [וכן מפורש בתוספתא] אז כשחזר וקשרו בפתח נתבטל ממנו טומאת מדרס. אבל בשקשרו שם לחוד. או אפי' קבעו שם במסמרים לא מהני. דשינוי החוזר לברייתו הוא [עי' ב"ק דצ"ו]: בית הלל אומרים משיקשר ג"כ לשטתייהו שם אזלו. דסגי במעשה כל דהו ולפיכך ה"נ סגי בשיקשור הסדין במשקיף הפתח. ואע"ג דלעיל בקערה שחיבר בשידה. מצריך תרתי. שקבעו ושלא כדרך קבלתה. והרי הכא עדיין יכול להחעטף בהסדין כבתחלה. י"ל הכא קשירתו ממעל להפתח. כיון דאורחא הכי. הו"ל כקבעו במסמרים דהתם. וכשהוא תו תלוי לפני הפתח. הו"ל שלא כדרך תשמישו דמעיקרא. שהיה יכול לילך בו אנה ואנה והוא מעוטף. וכשפושטו היה מניחו תחתיו. ואעפ"כ מדעדיין מתעטפים בו וכמש"ל. עדיין תורת כלי עליו ומק"ט מד"ס [כביצה י"ד ב']: ר"ע אומר משיקבע דמצריך הכא כמו בקערה בשידה שצריך שיקבענו במסמרים: מחצלת מחצלת הוא גדיל או אריג מגמי ושעם. רחבה כקומת איש. וארכה כמה אמות. וכדי לחזק הגדיל והאריג. נותנין בין כל ד' טפחים לד' טפחים אחרים קנה א' לרחבה. והיא כדי שיעור שכיבה לאדם בין קנה לקנה: שעשה לה קנים לארכה שתחת שרגילין לתת הקנים לרוחב המחצלת וכדאמרן. נתן זה הקנים לאורך המחצלת מבינות הגדיל: טהורה אמק"ט מדרס. משום דבכה"ג לא חזי לשכיבה. מדנדחק מהקנים שתחת רחבו של שוכב. ואע"ג שעדיין יכול לשכוב עליו בשיהיה קומת השוכב לארכה של מחצלת. עכ"פ מדעשה זה הקנים לארכה. ודאי לאו לשכיבה עשה רק לסיכוך [כסוכה ד"כ ע"א] ויאמרו להשוכב עמוד ונמ"ל. ולפיכך אפי' יחדה השתא לשכיבה לארכה. פנים חדשות בא לכאן. וצריך שיעשה בה מעשה לשם כך [כפכ"ב מ"ט]: וחכ"א עד שיעשה כמין כי נ"ל לפמ"ש הרמב"ם [פ"א מכלי מקדש ה"ט] דכי יוונית תמונתה כזה ?X ולדעתי שלפי שזה האות נקרא בלשון יון כי בכ"ף רפויה. אלא שאנחנו העברים כל אות מאותיות בג"ד כפ"ת שבראש המלה. קוראין אותה דגושה. לכן נקראנה כּי יוונית. וא"כ אם עשה למחצלת זו ב' קנים לב' אלכסוניה כתמונה הנ"ל שוב אינה ראויה כלל לשכיבה בין לארכה או לרחבה. אבל בשהקנים לארכה. הרי יכול לשכוב עדיין עליה ארכו לארכה. ואין כאן הוכחה שלא עשה לשכיבה. אע"ג דלאו אורחא הכי: ואין בין קנה לחבירו ארבעה טפחים דרק ביש בין קנה לחבירו ד' טפחים. חזיא לשכוב ביניהן: טהור אף דלמשכב סגי בג"ט. ולמושב בטפח סגי [כפכ"ז מ"ב ומ"ד. ומעילה י"ח א'] היינו ביחדו לכך. אבל בסתמא בעי ו' טפחים [כרמב"ם פכ"ג מכלים ה"ג]: נחלקה לרחבה ר"ל אם היו הקנים לרחבה בהרחק ד' ד' טפחים. וחתך המחצלת וחלקה לשנים במקום האריג בין הקנים: ר' יהודה מטהר דס"ל דמדחתך חוטי הגמי לשנים. תו אין מהודקין בתחלתן. וסוף האריג שלהן להנתק. וחכמים ס"ל דמדעכ"פ מתקיימין זמן מה. להכי לא דמי להנך דלעיל [פט"ז מ"ה] והיינו כר"ע במחצלת קש ושפופרת [לעיל פי"ז מי"ז]: וכן המתיר ראשי המעדנין הן שפיות של המחצלת בראש ארכה. ששם מקושרין החוטין זב"ז: נחלקה לארכה ונשתיירו בה שלשה מעדנים ר"ל שנשארו בהשפה ג' קשרים שבראשי חוטי הגמי: של ששה טפחים ר"ל שע"י שנשארו ג' קשרים בג' חוטי גמי בראש המחצלת. יתהוה מהחוטין ההם רוחב ו' טפחים אריג שלם במחצלת לכל אורך המחצלת. דכל חוט של גמי רחב ב' טפחים: טמאה דאז עדיין חזי לשכיבה. דאף שיש קנים לרחבה. בין ד' לד' טפחים אפ"ה סגי בזה בשיהיה המחצלת רק תחת גופו ולא תחת אורך רגליו. דאורך הגוף בעצמו ו' טפחים ורחבו ד' טפחים וכלעיל: מחצלת מאימתי מקבלת טומאה משתקנב משיקצע חוטי הגמי הבולטין מהשפה. והיינו כלעיל [פט"ז מ"ב]: והיא גמר מלאכתה קמ"ל דאף שחסר עדיין בה דברים שעושה בה לקישוט. או כדי שתהיה נאות יותר לשכיבה. אפ"ה מדאין נצרכים כל כך נחשב כבר נגמר מלאכתה. וכשאר גולמי כלי עץ דמק"ט [כספי"ב]:

מלכת שלמה הכרים והכסתות. לעיל פט"ז כתבתי בשם תוס' ז"ל דכר גדול מכסת: והמרצפים. כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל בלתי וי"ו בין הצד"י לפ"א: שנפחתו הרי אלו טמאים מדרם. ורבנן דפליגי אר"מ בסוף פירקי' דלעיל מודו באלו לפי שהישיבה מתחלה אינה מזקת לתשמישם כלום והוי כמו שנעשו מתחלה לישיבה ולתשמיש הרא"ש ז"ל: קלסטר. גרסי' והוא כמו טרסקל. ופירש בערוך ואית דגרסי קרסטל והוא כלי של עור ומחזיק ד' קבין שהן שני שלישי סאה שהסאה ששה קבין ע"כ. ומצאתי שניקד ה"ר בצלאל אשכנזי ז"ל הטי"ת של קרסטֵל בציר"י: תורמיל. תרגום ילקוט תורמילא: כריתות. פי' הרמב"ם ז"ל בל' ערבי רכווא אלמא וי"ס הכריסית אבל בערוך כרתית. ועיין בספר קרבן אהרן פרק ראשון דפרשת זבים: והמזוודה. משמע בדלי"ת גרסי' לה מלשון תרגום צידה זוודין אבל בערוך הביאו בערוך מזר ברי"ש אע"פ שפירש שהוא כיס שנותנין בו צידה לדרך וי"א נוד צבוע ופתוח לשום בו לחם וצידה לדרך וכן תרגום צידה זוודין והכין הוא זה והמזורה ובלשון ישמעאל שם הכלי מזור עכ"ל ז"ל. וכתב הרב בצלאל אשכנזי ז"ל נ"א והמיזדא ע"כ: