יכין אלו עוברין בפסח מתבערין מן העולם מדעובר עליהן בבל יראה ואפי' נוקשה דאפי' הוא בעיניה לא עבר עליה בבל יראה, עכ"פ בדחזי לאכילה חיישינן דילמא אתא למיכל מנה, ובהכי איירי ת"ק [תמ"ב]: כותח הבבלי עשוי מן [מאלקען] ומלח מעורבין עם פת שנעפש קצת שלא נפסל מאכילת כלב, וטובלין בו פת כשיאכלוהו: ושכר המדי עשוי משכר תמרים ששרו בהם שעורים, דהו"ל נמי חמץ גמור שע"י תערובות. אבל שכר שלנו שכל עיקרו משעורים, לרוב פוסקים חייב כרת על שתייתו [כרא"ש כאן. ות"י תמ"ב סקט"ו, ואשל רסתמ"ב] וא"כ האיך סיים כאן במשנה ואין בהם כרת [ונ"ל דשכר שלנו אף שמעורב עם הרבה מים, לא מחשבי קרטי חמץ שבו כחמץ שע"י תערובות, דנ"ל דכל המים שנצרכים לחימוצו, הן הן כהחמץ ממש, ודומה לבו"ח דכל חדא וכו' ובהדדי אסור, וה"נ הגרעינין והמים ודו"ק. ואעפ"כ צ"ע לע"ד בשכר שלנו אם הוא בכרת, כשאין בו שום ממשות מהשמרים, ועי' באשל רסתמ"ב ודו"ק]: וחומץ האדומי באדום נותנין שעורים ביין מעורב במים כדי שיחמיץ. ומיירי שנתערב שם מים מרובים, דאל"כ בטלו מים ביין [כרמג"א סתס"ב סק"ו]. [אב"י מיהו לתוס' [פסחים ל"ה ב' ד"ה מי פירות], מיירי ששרו השעורים במים קודם ששמום בהיין. ונ"ל דא"כ גם שכר המדי מיירי הכי ששרו והחמיצו הגרעינים במים קודם ששמום בהשכר, ודו"ק]: וזיתום המצרי במצרים מערבין שעורין [וזאפראן] ומלח ומים, ושותין כדי לשלשל למי שנעצר, או לעצור להמשלשל: וזומן של צבעים ר"ל מי סובין שנצרכים להצובעים: ועמילן של טבחים עושין עיסה מתבואה, שלא הביאה שליש, ומכסין בה הקדירה לשאוב זוהמת התבשיל: וקולן [קלייסטער]: של סופרים דסופרין מדבקין בו ניירותיהן: רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים היא עיסה מעורבת עם סממנים, שהנשים מדבקין אותו על בשרן להשיר השער. וכל הנהו דנקט ת"ק, הם או נוקשה בעין או חמץ גמור ע"י תערובות, ור"א אוסר אפי' נוקשה ע"י תערובות: כל שהוא ממין דגן ר"ל כל חמץ שהוא ממין דגן, דיש חמוץ שאינו ממין דגן, כגון עיסת אורז שהחמיץ, אבל לא נקרא חמוץ רק סרחון [כפסחים ל"ה א']: הרי אלו באזהרה דרק באכל החמץ בעינא חייב כרת, אבל בתערובות, אם יש כזית בכדי אכילת פרס לוקה, אבל בבל יראה עובר אפילו אין כזית בכדא"פ, כל שאין ששים נגד החמץ. וכל זה בשאינו מינו, אבל מין במינו אם התערובות לח בלח קודם פסח, מותר להשהותו, ואם נתערב קודם פסח יבש ביבש, אפי' מין במינו חוזר וניער בפסח מדרבנן [רמג"א רתמ"ב]: ואין בהן משום כרת וקיי"ל דלא לקי אנוקשה [תמ"נ ותמ"ז]: בצק שבסדקי עריבה שמחזק שבריה: ואם לא בטל במיעוטו ובאין עשוי לחזק, אפי' בפחות מכזית חייב לבער, ודוקא בראוי לאכילה [שם סק"י]: וכן לענין הטומאה בנגע שרץ בבצק שבעריבה, אם היה בפסח שאיסורו מחשיבו, אז אם הוא כזית, חוצץ, ולא נטמא העריבה, ואם הוא פחות מכזית, אז אם אינו מקפיד. הו"ל כנגע הטומאה בעריבה עצמה. אבל בשאר ימות השנה, לא תלי בשיעור הבצק, אלא אם מקפיד וכו' והיינו דקאמר וכן, דביש כזית ודאי מקפיד עליו: אם מקפיד עליו שיטלו משם: חוצץ ואם רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה ונטמא העריבה אפי' הבצק גדול: בצק החרש כחרש שלא ניכר בו שאין בו הדבור, כמו כן הבצק הזה לא ניכר בו סימני חמיצותו: אם יש כיוצא בו שהחמיץ ר"ל אם יש כאן עיסה אחרת שנילש עם זו בשעה א', ובה ניכר כבר סימני חימוץ, אף ששניהן לא שהו שיעור חימוץ [ט"ז תנ"ט סק"ג]: הרי זה אסור ובאין כיוצא בה, אם מתעסק בה אז אפי' שהתה יום שלם אינו מחמיץ, ואפ"ה לכתחילה ימהר לאפות כל עיסה כל מה שיכול, די"א דשהיות שבין העסק לעסק מצטרפות. אמנם אם שהה עיסה בלי עסק שיעור מיל [והוא י"ח [מינוטען]. ולח"י שיעור מיל הוא כמעט כ"ג מינוטען במליחה, וה"ה בחמץ] אסורה. ובנתעסק כבר העיסה ונתחממה בין הידים, או בנילוש בבית שיש בו אש, בשהוי מועטת מתחמץ [ח"י שם]: כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב. ר"ל הלש עיסה טמאה ביו"ט, כיצד יפריש חלתו, דלשרוף החלה ביו"ט אסור, גזירה משום שריפת קדשים ביו"ט דאסור מדאורייתא, ולהניח החלה כך, גם כן אי אפשר, דכשתחמיץ עבר בבל יראה, אע"ג דאינה שלו, הואיל ואי בעי מתשיל עלה כדידי' דמי, ולאפות החלה ג"כ אסור דחלה טמאה אסור באכילה, וטרח ביו"ט שלא לצורך אוכל נפש, ואע"ג דקיי"ל דאמרי' מתוך, עכ"פ צורך יו"ט קצת בעינן, ואין לומר יהי' רשאי לאפות' דהואיל ואי בעי' מתשיל עלה וחזי' לי', כדידי' דמי, הואיל לקולא לא אמרי' [ותו דאע"ג דכדידי' דמי עכ"פ לא חזי לאכילתו]: רבי אליעזר אומר לא תקרא לה שם ר"ל לא יקרא לה שם חלה: עד שתאפה ואע"ג דצריך בא"י להפריש מן המוקף, ר"א ס"ל דמה שיצרפן אחר אפיי' בכלי להפריש חלתו, חשיב מוקף: רבי יהודה בן בתירא אומר תטיל בצונן ולר"א אסיר, שמא לא יהא צונן כראוי: החמיצה דלאו דידי' הוא, ולא ס"ל הואיל הנ"ל. מיהו דוקא בחלת א"י, אבל בחלת ח"ל כיון דרק מדרבנן צריך להפריש', לכ"ע כדידי' דמי. וקיי"ל לכתחילה כר"א, ובעבר ולש והפריש, יטיל בצונן [ח"י תנ"ז]: רבן גמליאל אומר שלש נשים לשות כאחת שיעור עיסה לכל אחת: ואופות בתנור אחד זו אחר זו אף שעיסה אחת ממתנת עד שיאפו השתים: וחכמים אומרים שלש נשים עוסקות בבצק ס"ל דוקא כשעוסקת בבצק רשאין להמתין: ואחת עורבת עורכת לחמה, דהיינו שמגלגלת עיסה לעשותו עוגות דקות, ומושחתן במים: ואחת אופה ר"ל בשעה שזו אופה, אז ב' חברותיה, אחת לשה שלה והשניי' עורכת שלה, וחוזרת חלילה: ולא כל התנורים שוין אדר"ג קאי, וקאמר דיש נשים עצלניות, ויש עצים לחים שאינן מתבערין מהר, ויש תנור שאינו מתחמם מהר, להכי עדיף טפי כחכמים, דכל זמן שעוסקת בבצק אינו מחמיץ: זה הכלל תפח כשרואה שהבצק רוצה לתפוח: תלטוש בצונן ר"ל תקטוף ותמשך העיסה במים צוננים, כדי שתתקרר העיסה שלא תחמיץ [ולשון לוטש הוא כמו לוטש נחושת, והוא בעשטרייכען], שמוליך ומביא ידו המלוחלחת במים על הלחם, כלוטש סכין על האבן: שיאור עיסה שלא החמיץ כל צרכה: ישרף אף ע"ג דאינו רק נוקשה: והאוכלו פטור ממלקות וכרת: סידוק עיסה שע"י חמיצותו נעשו בו סדקין הרבה: בקרני חגבים שסדקיו דקין כקרני חגבים: כל שהכסיפו פניו שנתלבן חצוניות העיסה: כאדם שעמדו שערותיו מפני פחד, שפניו מכסיפין, והכי קיי"ל [תנ"ט]: מבערים את הכל מלפני השבת אפי' חולין, ומשייר כדי צורך אכילתו לשבת ב' סעודו': תרומה מלפני השבת מדאין לה אוכלין מרובין, וגם לבהמה אינו יכול להאכילה, לכן מהשתא יבערנה: וחולין בזמנן דכשלא יזדמנו לה אוכלין יאכילן לכלבים בשבת, וקיי"ל דמבער הכל בע"ש קודם חצות [שלא יטעה בשאר שנים לבער ג"כ אחר חצות] ומשייר ב' סעודות לשבת, וסעודה ג' יעשה בפירות או בבשר מעט, ובשבת בשעה ה' יבער הנשאר ויבטל [תמ"ד]: ההולך בערב פסח: לשחוט את פסחו או או: ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו דכולה מצוה נינהו: אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו דיש לו שהות ביום: מבטלו בלבו אבל אם הולך להציל וכו': הגייס ישראל הנרדפים מחיל אויבים: יבטל בלבו אפי' יש שהות, ספק נפשות עדיף, וסגי בבטול: ולשבות שביתת הרשות ר"ל אבל בהולך לשבות ביו"ט אצל אוהבו וריעו: יחזור מיד אפי' אין לו שהות לילך אח"כ לאוהבו: ונזכר שיש בידו בשר קודש והרי קדשים קלים נפסלו ביוצא חוץ לחומת ירושלים: אם עבר צופים הוא בכל סביבות העיר, כל שיכול לראות משם העיר, דירושלים הרים סביב לה: שורפו במקומו ולא הטריחוהו לחזור: ושורפו לפני הבירה דילפינן מחטאת דגלי קרא שכשיפסל ישרפוהו במקום אכילתו, וה"נ ראוי שישרפוהו בירושלים שהוא מקום אכילתן, רק מדאכסנאי הוא, שאין לו עצים להכי ישרפו בעזרה. מיהו הך ילפותא רק מדרבנן הוא, דקדשים קלים מק"ק לא גמרינן במה מצינו, דאל"כ ברישא למה לא נטריחוהו: מעצי המערכה ולא מעצי עצמו, אפי' יש לו עצים, שמא ישתייר וישיבן לביתו ויחשידוהו שלקח מעצי הקדש: ועד כמה הן חוזרין רבי מאיר אומר זה וזה חמץ ובשר קדש בכביצה דס"ל חזרתו כטומאתו, דאין אוכל מטמא אוכל בפחות מכביצה: רבי יהודה אומר זה וזה בכזית ס"ל חזרתו כאיסור אכילתו: וחכמים אומרים בשר קודש בכזית משום חומרא דקדשים:

מלכת שלמה ואלו עוברין בפסח. נלע"ד דאי גרסי' אלו ניחא ואי נמי גרסי' ואלו בויו יש לומר דקאי אמאי דסליק מיניה סוף פרקין דלעיל דקתני ומי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שהן מחמיצות ועובר עליהם בבל יראה כמו שכתבתי לעיל בשם ספר יראים וקתני השתא ואלו ג"כ עובר עליהם בבל יראה לפי' רש"י ז"ל ולפירוש האחר שאכתוב ג"כ בסמוך אפשר ג"כ לומר דרך זה דאיידי דקתני ישפכו להעבירן מלפניו קתני נמי ואלו עוברין פי' מן השלחן כך נלע"ד ולמדתי דקדוק זה מן התוס' שדקדקו כן בר"פ אלו טרפות כמו שכתבתי שם. וביד פ"א דהלכות חמץ ומצה סי' ו' ובפ"ד סי' ח' ובטור א"ח סי' תמ"ב. וכתבו תוס' ז"ל פי' הקונטרס לעבור עליהם בבל יראה ובבל ימצא וגם ריב"א ז"ל מדקדק מלשון עוברין דמשמע עוברין מן העולם ואין נראה לר"ת דמשמע דכל הנך מרבינן מכל מחמצת לא תאכלו ואפי' באכילה לא הוה מיחייב אי לאו דרבייה קרא ומהיכא תיתי בל יראה ובל ימצא. ונראה לר"ת דאלו עוברין פי' האוכלן ועוברין היינו מעל השלחן דלאו בני מיכל נינהו אבל בל יראה ליכא וכן פי' הרא"ש ז"ל. והר"ן ז"ל פי' עוברין מתבערין מן העולם וכותח ושכר וחומץ וזיתום דארבעתן חמץ גמור מעורב בדברים אחרים דאורייתא ושלשה אחרונות זומן ועמילן וקולן שהן חמץ נוקשה בעיניה כלומר חמץ רע שאינו ראוי לאכילה ואינו מעורב עם דברים אין אסור להשהותן אלא מדרבנן: הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת. פי' ארבעת מיני מדינה כגון כותח וכיוצא בו אין בהם כזית בכדי אכילת פרס שאינו נעשה אלא לטבל בו ושוהין הרבה באכילתו ומש"ה אין בהם משום כרת ומיהו קאי עליהו בלאו (הגהה כתוב בספר לבוש החור כל מחמצת לא תאכלו לרבות דברים הללו שהן נקראים מחמצת כלומר שנתחמצו מדבר אחר ואינם כעיקר חמץ הלכך אין בהם אלא לאו באכילתם ע"כ) דכל מחמצת לא תאכלו דס"ל לתנא דמתני' דחמץ דגן גמור ע"י תערובות אפי' לא אכל ממנו אלא כזית עובר בלאו דהיתר שבו מצטרף לאיסור ונוקשה בעיניה נמי ס"ל דקאי עליה בלאו ובגמ' דרשינן מרבוייא דכל ומש"ה קתני דהרי אלו באזהרה ומיהו אנן לא קיימא לן הכי אלא כרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר בגמ' בברייתא ואמרי' על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בולא כלום וכל שכן דקיימא לן דנוקשה בעיניה בולא כלום דהא מוכח בגמ' דנוקשה בעיניה קיל טפי מחמץ דגן גמור ע"י תערובות ומיהו בחמץ דגן גמור ע"י תערובות כל שלא נתבטל איכא איסורא דאורייתא דחצי שיעור אסור מן התורה אבל נוקשה בעיניה כיון דלית בי' לאו לא מיתסר מדאורייתא כלל דמהיכא תיתי אבל מדרבנן מיהא אסור. וכי תימא היכי דחינן סתמא משום מחלוקת דרבנן דאיתא בברייתא וי"ל דהאי סתמא לאו סתמא דסמכא הוא דהא סתם לן תנא סתמא אחרינא בפרקי' שיאור ישרף והאוכלו פטור אלמא דנוקשה בעיניה בלא כלום דשיאור נוקשה הוא כדמוכח בגמ' והאי סתמא עדיף טפי דבתרא הוא ובחדא מסכתא יש סדר וכי תימא נהי דאידחי האי סתמא מנוקשה לא אידחי מחמץ דגן גמור ע"י תערובות דחמיר טפי ליתא דבגמ' מוכח דר' יוחנן ס"ל דחמץ דגן גמור ע"י תערובות בולא כלום אע"ג דאיהו גופיה אמר הלכה כסתם משנה אלמא ס"ל דלגמרי אידחיא הלכך הדרינן לכללין דיחיד ורבים הלכה כרבים וזהו דעת הרב אלפסי ז"ל שפסק בסמוך כרבנן ולא כסתם משנה וקיים דבריו נמי הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות על הדרך שכתבתי. ומ"מ ל"מ לתנא דמתני' דס"ל הרי אלו באזהרה דצריכין להתבער מן העולם אלא אפי' למ"ד נוקשה בעיניה בולא כלום כיון דאיסורא דרבנן מיהא איכא צריך ביעור וראיה לדבר מדתנן בסמוך שיאור ישרף והאוכלו פטור ושיאור היינו נוקשה כדאיתא בגמ' אלמא אפי' מ"ד פטור ביעור מיהא בעי דאי לאו אמאי ישרף ישהה אותו עד אחר הפסח ויהא מותר אפי' לר' יהודה ולא אסר ר' יהודה חמץ לאחר הפסח אלא בחמץ גמור ומיהו כיון דביעור חמץ נוקשה מדרבנן בעלמא הוא מסתברא דאם השהה אותו ולא ביערו לאחר הפסח מותר בהנא עכ"ל הר"ן ז"ל: וחומץ האדומי. ירושלמי בראשונה שהיו עושין יין בטהרה לנסכים ולא היה יין מחמיץ והוון יהבין בגויה שערין כמה דעבדין רומייא והוו צווחין ליה חומץ האדומי ולא חומץ סתם ואינו כן בגמרא דילן: וזיתום. רב יוסף תני כדפי' רעז"ל אבל רב פפא מפיק שערי ומעייל חיטי וסימניך סיסני פי' רב יוסף שיש סמך בשמו אמר שערי. ירוש' א"ר מנא וכולהו ע"י מים פי' דס"ל מי פירות לבדן אין מחמיצין כרבא ופליג אכולהו אמוראי דהתם סוף פירקי' דלעיל: ר' אלעזר אומר אף תכשיטי נשים. היינו חמץ נוקשה ואפי' הוי חמץ דגן גמור על ידי תערובות מ"מ מדקאמר אף משמע דמודה לת"ק (הגהה כתב רש"ל ז"ל פי' והת"ק סבר להדיא דאף בנוקשה חייב כגון זומן של צבעים והדומה לו ואין להקשות א"כ מאי מוסיף את"ק די"ל דת"ק תנא דגן גמור ע"י תערובות או נוקשה והוא היה מוסיף נוקשה ע"י תערובות וכן פי' הר"ן ז"ל ע"כ): ובגמ' אמרי' דר"א ס"ל נוקשה בעיניה בולא כלום לכך נראה דגרסי' ר' אלעזר בחד מינייהו או במתני' או בגמ' תוס' ז"ל וכבר הסכימו הר"ז הלוי ז"ל והר"ן ז"ל דבמתני' גרסי' ר' אלעזר בלי יוד דבגמ' מסקי' דר"א ביוד אפי' נוקשה בעיניה לית ליה. ירוש' אית תנאי תנו תכשיטי נשים ואית תנאי תנו טפולי נשים מ"ד טפולי כ"ש תכשיטי ומ"ד תכשיטי הא טפולי לא ופי' ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל טפולי שטופלות בפנים שלמטה להסיר את השיער כ"ש תכשיטי דלא מאיס כ"כ כשטופלות על פניהם הא טפולי לא דמאיס טפי ע"כ ולמדו הרב הנז' ז"ל מן התוס' דבגמ': זה הכלל כל שהוא וכו'. גמרא תניא א"ר יהושע וכי מאחר ששנינו כל שהוא מין דגן ה"ז עובר בפסח למה מנו חכמים את אלו כדי שיהא רגיל בהן ובשמותיהן כי הא דההוא בר מערבא איקלע לבבל הוה בשרא בהדיה אמר להו קריבו לי מידי למיכל שמע דקאמר קריבו ליה כותח כיון דשמע כותח פירש שבקי היה בו וידע שיש שם חלב. וכתבו תוס' ז"ל למה מנו חכמים את אלו תימה לרשב"א הא איצטריך למנותם לאשמועינן שהן בלאו ולא בכרת ותירץ ר"י דלא הו"ל לאשמועי' אלא תרי מינייהו חד לנוקשה בעיניה וחד ע"י תערובות ועוד הקשה דת"ק שמנאם לית ליה האי זה הכלל דקתני במתני' דהא איכא תכשיטי נשים שהם מין דגים ואין עובר בפסח אלא ר' אלעזר הוא דקאמר לה ע"כ: הרי אלו באזהרה אם אכלן עובר בלאו דכל מחמצת לא תאכלו. ובגמ' מאן תנא דחמץ דגן גמור ע"י תערובות פי' כותח הבבלי ושכר המדי חמץ גמור דדגן הוא אלא שנתערב ונוקשה בעיניה בלאו ומוקי לה רב יהודה כר"מ דתנא שיאור ישרף דהיינו שיאור דר"מ שהוא הכספת פנים לר"מ ודר' יהודה דהיינו קרני חגבים לר' יהודה ונותנו לפני כלבו דהיינו דר"מ לר' יהודה וקאמ' ר"מ האוכלו לשיאור זה שר' יהודה מתיר בהנאה סופג את המ' והאי שיאור חמץ נוקשה בעיניה הוא דאינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר ולהחמיץ בו עיסות אחרות כשאור נמי לא חזי וקאמר בלאו וכ"ש חמץ גמור ע"י תערובות דחמיר מנוקשה בעיניה והאי לאו דנוקשה נפקא לן מכל מחמצת לא תאכלו כל רבוייא הוא ורב נחמן אוקי לה כר' אליעזר דשמעי' ליה דאמר חמץ דגן גמור ע"י תערובות בלאו וה"ה נוקשה בעיניה ובגמ' מפ' מ"ט לא אמר רב נחמן כרב יהודה ורב יהודה מ"ט לא אמר כרב נחמן ותניא כותיה דרב יהודה דר"א ס"ל דעל עירוב חמץ דגן גמור בלאו אבל נוקשה בעיניה לית ליה כלל. וכתוב בטור א"ח שם סימן תמ"ב שפסק הרמב"ם ז"ל כר' אליעזר שכתב תערובות חמץ עוברין עליו בבל יראה כגון שכר המדי והמורייס בכל דבר כיוצא באלו אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכול מותר לקיימו בפסח וגם הרא"ש ז"ל בתשובותיו כתב ג"כ הרמב"ם ז"ל פסק כר' אליעזר וזהו הפך ממה שפסק בפי' המשנה אבל מגיד משנה נראה שכתב שפסק כחכמים וע"ש עוד בבית יוסף וגם שם בכ"מ פ' שני דהלכות חמץ ומצה וכתב רש"י ז"ל בסוף הסוגיא דבגמ' דרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר בכותח הבבלי אלמא לית להו טעם כעיקר דאורייתא מפקי להאי משרת להיתר מצטרף לאיסור כר' עקיבא ובגיעולי גוים ס"ל דחדוש הוא כרבנן והכי אמרי' נמי דאיכא למ"ד טעמו ולא ממשו דרבנן ע"כ. ועיין במה שכתבתי בר"פ שלשה מינין ובפ' בתרא דע"ז סי' ב' ותבין הענין יפה: