יכין לולב הגזול והרי כתיב ולקחתם לכם, משלכם, ואפילו לאחר יאוש פסול מדרבנן, מדהו"ל מצוה הבאה בעבירה. ואי"ל ניתי עשה ונדחה ל"ת. י"ל לא דחי, כיון שכבר נעקר הלאו קודם שקיים העשה [כביצה ד"ח ב'] ותו דעכ"פ אינו לכם: והיבש שנתלבנו לגמרי רוב עליו. ונוהגין להקל כשלא נפרך בצפורן, ויש להחמיר [תרמ"ה ורט"ז שם]: פסול דבכל ד' מינין בעינן הדר: של אשירה אילן הנעבד: ושל עיר הנדחת עיר ישראל שהודחו ונתפתו רובם לעבוד ע"ז, המדיחים בסקילה, והמודחים בסייף, והעיר וכל שללה נשרפים [סנהדרין דק"י א']: פסול דמדעומדין לשריפה, הו"ל כאילו אין שיעור הלולב קיים, דכל העומד לשרוף כשרוף דמי. וביו"ט ראשון בלא"ה פסולים מדבעינן לכם, והרי אסור בהנאה. ואי"ל בל"ז פסול מדהו"ל מצוה הבאה בעבירה, דהרי אסור להנות ממנו. י"ל מצות לאו להנות נתנו, וזה נ"ל כוונת תוס' ד"ה משום [ד"ל ע"א]: נקטם ראשו שנשבר ראש רוב עלין היותר עליונים שכלה בהן הלולב. וי"א ראש רוב העלין שגבוהין מהשדרה [משבצות תרמ"ה ו']. ונקטם ויבש פסולים משום הדר, ולפיכך פסולים כל ז'. משא"כ נסדק ונחלק תיומת, פסול מדכתיב ולקחתם קרי ביה ולקח תם, ולא חסר, לפיכך פסול רק ביוט"ר. וכן כל הפסול משום לכם, הוא רק ביוט"ר [מג"א תרמ"ה ו']. אמנם בנקטם ראש עלה אמצעי, ואין לו אחר, כשר. אבל ביבש אפילו ביש לאחרים כשר באין לו אחר [אשל שם]: נפרצו עליו היינו שרוב עליו תלויין למטה, אפילו אגדן עם השדרה, פסול. אבל שדרה עצמה שנשברה ותלוי, למטה, כשר, כשיאגדנה שם [מג"א שם]: נפרדו עליו ר"ל כשהעלים עומדין פרודים מהשדרה כענפי אילן. ובנחלק תיומת של רוב עלין, פסול. וי"א שאפילו לא נחלק רק עלה האמצעי שבראש הלולב, באורך ד' גודלין, פסול והכי קיי"ל [רמ"א וט"ז שם]: רבי יהודה אומד יאגדנו מלמעלה וקיי"ל כת"ק: ציני הר הברזל ר"ל לולבים הגדלים בהררי סלע, מדאין כח הגידול רב שם לכן העלין קצרים: כשירות ודוקא במגיע ראש עלה זה לעיקר של עלה שלמעלה ממנו: לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו תני, וכדי לנענע בו. ור"ל שהלולב הוא כאורך ההדס וערבה שצריך שיהיה ארכן ג' טפחים, שהן י"ב אצבעות ועוד טפח יותר כדי לנענע בו. ונוהגין שיהא שיעור הדס וערבה י"ב גודלין, ושדרת הלולב ט"ז גודלין. ואם ההדס וערבה י' גודלין, ושדרת הלולב י"ג גודלין ושליש, יצא [תר"ן]: והיבש שכלה כל ירקות שבו, דאל"כ אפילו נפרך בצפורן כשר: נקטם ראשו ראש העץ: או שהיו ענביו מרובות מעליו מיהו כשהענבים ירוקות, כשר [תרמ"ו]: ואם מיעטן כשר אפילו מיעטן ביו"ט, ואינו מהבב"ע, מדהסיר רק המניעה: ואין ממעטין ביום טוב דכמתקן כלי הוה. ואי"ל ליתי עשה ולדחי ל"ת, י"ט עשה ול"ת הוא דשבתון שבות כביצה ד"ח ב': נקטם ראשה אף לדידן פסול [עי' סי' כו: והצפצפה מין ערבה שעלה שלה עגול: כמושה [וועלק]. ואינו מצוי בלולב והדס: ושנשרו מקצת עליה ובנשרו רוב עלין, פסול. [ואף דנשרו מקצת בלולב והדס נמי כשר. נ"ל דקמ"ל נשרו גבי ערבה, דאף דמצוייה א"צ לחזור אחר אחרת]: ושל בעל מלת בעל לישנא דמיתבותא הוא, ר"ל שגדלה בשדה מיושבת לזרוע שם, דהיינו שדה לחה, אף שלא גדלה אצל הנחל כשר. ואורחא דמלתא נקט תנא, שאין דרך הערבה שתגדל בשדה יבשה: כשרה דהא דקאמר רחמנא ערבי נחל, דבר הכתוב בהוה: אפילו שנים קטומים אהדס קאי: אפילו שלשתן קטומים כשר, דעבותו מכסה קטימתו [משא"כ בלולב וערבה] והכי קיי"ל [תרמ"ו ורט"ז תרמ"ו] מיהו בשעת הדחק יוצא אפילו בחד וקטום [מג"א תרנ"א]: והיבש היינו כשאין בו ליחה, אבל כמוש כשר [מג"א תרמ"ח]: של ערלה ערלה ותרומה ודמאי לא שייכי רק באתרוג: של תרומה טמאה פסול דבעינן לכם והנך אינן ראויין ומה"ט לא שייך הכא עשה דוחה ל"ת [ונ"ל דאע"ג דכולהו מנשרפין נינהו, איצטריך כולהו דלא מבעי אשרה דאפרה אסור [כפסחים דכ"ז ב'], אלא אפילו עיר הנדחת דאפרה מותר דהרי בכלל כל הנשרפין נינהו. ולא מבעי עיר הנדחת דלא בטל, דהרי כתיב לא ידבק בידך מאומה, אלא אפילו ערלה דבטלה בר'. ולא מבעי ערלה דאסור להנות בשעת שריפתם, אלא אפילו תרומה טמאה דכהן מסיקה תחת תבשילו, אפ"ה כולהו כתותי מכתת שעוריה, וגם מדאין בהן היתר אכילה. ולכאורה היה נראה דלהכי לא נקט הכא טבל ואינך דנקט בפסחים [פ"ב מ"ה], משום דכולהו יש בהן היתר אכילה ודין ממון מדאפשר לתקנן. אבל באמת ליתא דא"כ למה צריך בדמאי לב"ה טעמא דאי בעי מפקר נכסיה דמי גרע מטבל. אלא י"ל נקט ערלה ותרומה טמאה, וה"ה כל אסורי אכילה]: של תרומה טהורה לא יטול מפני שמכשירה לקבל טומאה ע"י שמקרב האתרוג ללולב שרטוב במים, דמצוה להעמידו בכל יום במים [מכאן נ"ל ראיה לרקנ"ט [א"ת תרנ"א י"א] דצריך לחברן יחד, דאל"כ יטול ולא יתברן יחד, דלשמא יחברן א"צ לחוש מדאסור רק מדרבנן. ואת"ל בל"ז ימתין עד שיתנגב, זמנין דאין לו פנאי]: ואם נטל כשר דהא חזי לכהן לאכלה ויצא הול"ל רק איידי דנקט רישא פסול נקט הכא כשר: ובית הלל מכשירין דהא חזי לעניים [וב"ש אע"ג דמודו בתרומה פליגי בדמאי, אף דדמאי אפילו לנעשיה חזי, דאי בעי מפקיר נכסיה וחזי ליה, עכ"פ אינו רק מגו, ובאמת לא יתנו לעניים וגם לא יפקיר נכסיו. משא"כ תרומה, על כרחו יתנו לכהנים, ומאכל כהנים הוא ודאי]: של מעשר שני בירושלם לא יטול מפני שמכשירו לקבל טומאה כלעיל ובהוכשר כבר אפ"ה פסול מדנטמא מידים שניות, רק רבותא נקט שלא הוכשר: ואם נטל כשר אבל חוץ לירושלים, פסול, דהא לא חזי ליה התם, ולר"ן ה"ה חוץ לירושלים כשר בדיעבד. רק נקט בירושלים לרבותא דאפילו בירושלים לכתחילה לא יטול: עלתה חזזית כעין שחין בולט וה"ה מראה פסול. אבל קליפה דקה ולבנה, כשר [פמ"ג תרמ"ח]: על רובו אמרינן בש"ס דוקא במקום א' כשר במעוטו. אבל בב' וג' מקומות הו"ל מנומר ופסול [ונ"ל דנקט ג' לרבותא, דאפילו ג' אי ליכא למיחש לנימור, כגון שהן בצד א' של אתרוג, כשר [כי"א חרמ"ח ס"י ודו"ק] . או נ"ל דלהכי נקט ב' וג', דה"ק ב' באתרוג קטן וג' בגדול. או ב' בכתם גדול וג' בנקודות קטנות, דהכל לפי גודל וקוטן האתרוג והכתם דלתחזי עי"ז כמנומר. וכן נ"ל הפירש בחולין [ד"ג ב'] בשחט ב' וג' פעמים ולא נתעלף, ר"ל ב' בבהמה גדולה וג' בקטנים. ולפעמים ב' וג' כל חד רבותא [כחולין ד"ל ע"א] ע"ש ודו"ק, ועיין רמל"מ [פ"ח ה' מלולב] שהאריך]. מיהו ממקום שמתחיל החוטם להתקצר ואילך, אפילו נקודה א' פסול [שם]: נטלה פטמתו הוא העץ הקטן שבראש האתרוג שהשושנתא עליו. ודוקא שניטל ונעקר מתוך האתרוג ונשאר גומא במקומו, אבל בממלא הגומא כשר. וי"א דגם בממלא הגומא שוה להאתרוג פסול [מג"א תרמ"ח סק"ט]. מיהו בגדל מתחילה בלי שושנתא, כשר. [ותואר אתרוג מהודר יש בו ה' תנאים, (א) לפי נקיותו חשיבותו כפי שהוא נקי יותר, כן הוא ג"כ מהודר טפי. אולם על חוטמו דהיינו כל מקום המדרון שבראש האתרוג צריך שיהיה נקי מאד, אפילו מכתם קטן כחודו של מחט, (ב) שיהיו בליטות רבות על גופו, ולא יהא חלק [כציטראנע]. (ג) שיהיה העוקץ שבתחתיתו שבו האתרוג תלוי באילן. משוקע, שיהא האתרוג בתחתיתו בולט סביב סביב להעוקץ הבולט. (ד) שיהא בנוי כמגדל, ולא ככדור או דומה לכדור במקצת. (ה) שיהא שושנתא שלימה בראש האתרוג ומכוון נגד העוקץ שלמטה]: נקלף שנקלף כל קליפתו הדק, אף שנשאר [געלב] כבתחלה. אבל בנקלף רק קצת כשר: נסדק כולו מראשו לסופו ואפילו רק מצד אחד [מג"א שם]: ניקב וחסר כל שהוא לרש"י מיירי מתניתין בנקב שאינו מפולש, וחדא קתני, ניקב וגם חסר כ"ש, אף שאין הנקב מפולש פסול. אבל בנקב מפולש פסול אפילו לא חסר כלום. ולרמב"ם מיירי מתניתין בנקב מפולש, ואו או קתני, או ניקב נקב מפולש אף שלא חסר כלום, או שחסר כל שהוא אף שאין הנקב מפולש. ולענין דינא לא פליגי רש"י ורמב"ם ורק בפירושא דמתניתין פליגי. אמנם לראב"ד מתניתין מיירי בנקב מפולש וחדא קתני, שניקב נקב מפולש וגם חסר כ"ש, דדוקא בב' לריעותה פסול. אבל בחדא לריעותה שהנקב מפולש ולא חסר כלום, או חסר כ"ש אבל אינו מפולש, כשר. וקיי"ל כרש"י ורמב"ם, ובשעת הדחק יש להקל כראב"ד. מיהו י"א דאפילו ניקב רק עד חדרי זרע נמי נקרא מפולש [עי' ב"י]. אמנם כ"ע מודו דאם הנקב רחב כאיסר, כגון שתחב בו יתד עב, אז אפילו אין הנקב מפולש ולא חסר כלום, פסול [שם]. ונקיבת קוץ במחובר אינו כשר רק בנקרם קרום געלב עליו [ט"ז שם]: עלתה חזזית על מיעוטו אע"ג דמדיוק דרישא שמעינן דאפילו בשוה כשר. קמ"ל הכא דדוקא חזזית אחת כשר על מעוטו אבל כשהם ב' אפילו במעוטו פסול, מדהו"ל מנומר כלעיל סי' ל"ו: נטל עוקצו הוא העץ שבו תלוי באילן, ונשאר קצת מהעץ לכסות הגומא. אבל בנעקר העוקץ מתוכיות של אתרוג, פסול [שם ס"ח]: כשר אע"ג דהא נמי מדיוק דרישא שמעינן לה. קמ"ל הכא, לרש"י דמתניתין מיירי בנקב שאינו מפולש, א"כ ה"ק הכא, דוקא נקב שאינו מפולש כשר באינו חסר, אבל נקב מפולש אפילו אינו חסר פסול. ולראב"ד דס"ל דנקב דנקט מתניתין במפולש מיירי, דאפילו נקב מפולש באינו חסר כשר, קמ"ל סיפא לגלויי ארישא, דלא תימא דרישא או או קתני, להכי קאמר סיפא ניקב נקב מפולש ולא חסר כשר, ש"מ דרישא ב' לריעותא בעינן. מיהו לרמב"ם רישא בנקב מפולש מיירי, וסיפא בנקב שאינו מפולש דדוקא באינו חסר כ"ש כשר, אבל בחסר כ"ש פסול: אתרוג הכושי שהאתרוג שחור. וה"ה כשהוא לבן ביותר. או שיש לו נקודות שחורות או לבנות בב' וג' מקומות, או במקום א' ברובו, וכלעיל: והירוק ככרתי גרין כמראה [קרעססע]: ורבי יהודה פוסל וקיי"ל כר"י. מיהו בחוזר למראה אתרוג כשר [שם]: רבי יהודה אומר כביצה וקיי"ל כר"י. מיהו כשהוא כביצה אפילו לא נגמר פריו, כשר, ובלבד שלא יהא ירוק [שם]: אפילו אחד בשתי ידיו והכי קיי"ל [שם]: אין אוגדין את הלולב ר"ל לאגדו יחד עם ההדס וערבה: אלא במינו דס"ל צריך אגוד מדאורייתא, וכל שיש תוך האגוד מין אחר, איכא בל תוסיף: אפילו במשיחה [שנירכען]. דס"ל א"צ אגוד. והכי קיי"ל. מיהו מצוה לאגדו מפני זה אלי ואנוהו. ונוהגין לקשרו בג' מקומות [תרנ"א]: בגימוניות של זהב [גאלדטרעססען]: במינו היו אוגדין אותו מלמטה וכיון דאגוד זה רק לנוי ולא למצוה ליכא גביה בל תוסיף: והיכן היו מנענעין דצריך לנענע בהולכה והבאה, למזרח דרום מערב צפון, ואח"כ מעלה ומוריד. ולכל צד ג' נענועים בהולכה וג' בהבאה. וקול הנענועים הם כעין תפלה ברעדה שיעצר הקב"ה טללים ורוחות רעות מכל צד שינענעם לשם בשעושה רצונו ית': וסוף ר"ל בהודו ראשון ושבסוף ההלל: ובאנא השם הושיעה נא דאמרינן במדרש, אחר שזכו ישראל בדין, נצטוו לשמוח במצוה זו של לולב. ומשום דהאדם נמשל לעץ השדה, נאוה לעשות אות רננת האדם גם במיני האילן שצוונו הקב"ה ליטול. ונענוע האילנות הוא רננתם, כדכתיב אז ירננו עצי היער [ר"ל יתנענעו], כי בא לשפוט הארץ ויצאו תושביה זכאים. ומדכתיב בתריה, הודו לד' וגו', ואמרו הושיענו וגו', לכן אין לנענע רק בהודו והושיעה. והכי קיי"ל: אלא באנא ה' הושיעה נא ולא בהצליחה נא, אבל בהודו נענעו כולהו: לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו ר"ל אם שכח ליטול קודם אכילתו, צריך אפילו להפסיק אכילתו. ומיירי דליכא שהות אח"כ, דאל"כ כיון דתנא בא בדרך, ע"כ בחה"מ עסקינן, ואז הו"ל לולב מדרבנן והרי בדרבנן בדאיכא שהות א"צ להפסיק [כשבת פ"א מ"ב]: את ההלל, שלא למד לומר מעצמו: עונה אחריהן מה שהן אומרין דמדאין חייבים בדבר אין מוציאין אחרים ידי חובתן, לפיכך צ"ל אחריהם מלה במלה: ותהי לו מאירה מדצריך ללימוד של אלו ואינו הולך לביהכ"נ: הללויה על כל פסוק שיאמר השליח צבור. והאידנא לא נהגו כך: מקום שנהגו לכפול שכל פסוקים שבפרשת הודו, הן כפולים, כגון מן המצר קראתי יה, ענני במרחביה, וכן כולם. משא"כ מאודך ולמטה. לכן כופלין הפסוקים ההם וקורין אותן ב' פעמים: לפשוט שלא לכפלם: יברך אחריו אבל לפניו מצוה לברך בכל מקום: שלקח בשביעית לולב מעם הארץ שחשוד לאכול דמי פירות שביעית אחר ביעור, והרי לולב אע"ג דעץ הוא, נוהג בו ובדמיו קדושת שביעית. דאע"ג דבשאר עצים אין בהם קדושת שביעית, התם ה"ט מדלא דמי הנאתן להנאת אכילה שהיא בשעת ביעורו, משא"כ הנאת עצים, הרי סתמן להסקה עומדין, שהנאתן אינו בא רק אחר שנתבערו. משא"כ לולב, סתמו עומד לכבד הבית, שהנאתו וביעורו בא בזמן אחד כמו אכילת פירות. ואעפ"כ זהו בלולב שגדל בשביעית אבל לולב זה שקונה אותו בשביעית אין בו קדושה, מדכבר צמח בששית ונכנס לשביעית, והרי גם פירות כה"ג אין בהם קדושת שביעית [כר"ה י"ג ע"ב]. מיהו אתרוג, אף שגם הוא נכנס מששית לשביעית, הרי אזלינן גביה בתר לקיטה לענין שביעית. ולפיכך אסור למסור דמיו לעם הארץ, שמא לא יבערן בזמן בעור המבואר במסכת שביעית [פ"ט מ"ח]. להכי נותן וכו' [כך מסיק הש"ס ודברי הר"ב תמוה]: במתנה ואם אינו רוצה. נותן לו בעד הלולב דמים יתירים כשיעור דמי האתרוג, ומתנה עמו שיתן לו האתרוג במתנה [ונ"ל דדוקא בהבלעה מותר כה"ג, דהרי בשכר שבת נמי דחמיר מותר בהבלעה כנדרים [דל"ז א'], אבל שלא בהבלעה אסור, וכן מוכח מרמג"א קנ"ג סקכ"ז]: היה לולב ניטל במקדש שבעה כדכתיב ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים: ובמדינה ר"ל אפילו בירושלים: התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף יום שמניפין העומר במקדש, שהוא בט"ז בניסן: כולו אסור דבזמן המקדש, הקרובים שיודעים מתי הקריבו העומר, מותרים בתבואה חדשה אחר שהקריבו העומר, והרחוקים מותרים לאחר חצות, דאז ודאי כבר הקריבו העומר. וכשחרב המקדש, מותר מדאורייתא לאכול תבואה חדשה בכל מקום משהאיר המזרח ביום ט"ז בניסן. וגזר רבן יוחנן שמא יבנה המקדש בליל ט"ז, ולא יספיקו להקריבו קודם חצות, ויטעו לאכלו כבכל השנים כשהאיר המזרח. לכן אסרו מלאכול עד אחר כל יום ט"ז. והכי קיי"ל [ועי' י"ד רצ"ג ס"ג]: כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת מערב שבת. דדוקא נטילתו דוחה ביום ראשון את השבת, אפילו בגבולין בזמן שבית המקדש קיים, אבל לא הוצאתו: כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו בבית הכנסת שעמה מועטים היה אפשר בכך. משא"כ בהר הבית [פ"ד מ"ד]: מפני שאמרו חכמים גם בדאורייתא שייך כהך לישנא [כזבחים ע"ט א']: בלולבו של חבירו מיהו בנתנו לו במתנה ע"מ להחזיר, מהני [תרנ"ח]. ובשאר ימים דיוצא בשאול, יכול ליטל לולב של חבירו בלי דעתו, דניחא ליה לאינש שיעשו מצוה בממונו [תרמ"ט ס"ה]: מפני שהוציאו ברשות דע"י טרדת מצוה, שכח שהיום שבת. ודוקא בלא יצא עדיין ידי חובתו קודם שהוציאו, כגון דאפקיה בכלי, או שהפכו. דאם יצא כבר, הרי תו לא טריד במצוה, וחייב: מקבלת אשה את הלולב בשבת, אע"ג דלא חזי לה: ומחזירתו למים בשבת שלא יכמוש. והיינו לאחר שתקנו שיטול כל א' לולב בביתו [כפ"ד מ"ד]: רבי יהודה אומר בשבת מחזירין ולא יוסיף מים, אף דטרחא מועטת היא: ביום טוב מוסיפין ולא יחליפם דטרחא מרובה הוא: ובמועד ר"ל בחוה"מ: מחליפין דמצוה להחליפן שישאר רטוב: חייב בלולב מטעם חנוך:

מלכת שלמה לולב הגזול וכו'. רפ"ח דהלכות לולב וסי' ג'. והתם פסיק דלולב הגנוב נמי פסול וליכא מאן דפליג עליה: לולב. כף תמרים והדס וערבה תנו להו באפי נפשייהו. רש"י ז"ל ועיין עוד בפירושו ז"ל דלקמן ריש סימן ה' כמו שהעתקתיו שם. ונלע"ד דאגב דתנא בס"פ דלעיל משלו אותו משל לה"ד וכ' דהיינו שהקב"ה שונאו קתני נמי השתא לולב הגזול פסול דהוי נמי בוצע ברך נאץ ה' כ"ש דהקפיד וכתב ביה קרא לכם משלכם: א"נ נקט גזול ברישא משום דנפקא לן מרישא דקרא דכתיב לכם והדר קתני יבש דנפיק לן ממלת הדר. ועוד משום דמלת לכם דבקרא קאי אכל המינים משא"כ מלת הדר דפשטיה דקרא לא קאי רק אאתרוג אלא דלרבנן מקשינן שאר מינין לאתרוג כמו שנפרש עוד בסמוך: והיבש פסול. והאי יבש היינו שיבשו רוב עליו והיינו דלא כר' יהודה דס"ל בגמ' דדוקא באתרוג בעינן הדר ולא מקשינן שאר מינין לאתרוג ושאר המינין לדידיה היבש כשר. אכן במסקנה ר' יהודה ס"ל בברייתא דאפי' באתרוג לא בעינן הדר וקרא דכתיב פרי עץ הדר דריש ליה הדר באילנו משנה לחברתה כבן עזאי. ופירשו בתוס' יבש שיהא נפרך בצפרן והראב"ד ז"ל פי' משיכלה מראה ירקות שבו וילבינו פניו וכן עיקר. דאז הם כמתים ועליהם אמר בירושלמי לא המתים יהללו יה ואע"ג דבגמ' דידן פסול לה משום הדר אעפ"כ ראיה גדולה היא וסימן גדול הוא שאינו נקרא יבש עד שילבינו פניו ויחזור כמת ע"כ בקיצור ועיין עוד בהרא"ש ז"ל. גרסי' בגמ' אמ' שמואל לא שנו אלא בי"ט ראשון אבל בי"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול מתיב רב נחמן בר יצחק לולב הגזול והיבש פסול הא שאול כשר אימת אילימא בי"ט ראשון הא כתיב לכם משלכם והאי לאו דידיה הוא אלא לאו בי"ט שני וקתני גזול פסול רבא אמר לעולם בי"ט ראשון ול"מ קאמר ל"מ שאול דלאו דידיה הוא אבל גזול אימא סתם גזלה יאוש בעלים הוא וכדידיה דמי קמ"ל. וכתוב בהרא"ש ז"ל דנקטי' כרב נחמן בר יצחק דבתרא הוא ופריך לשמואל ממתני' דסתמא קתני דמשמע בין בי"ט ראשון בין ביום טוב שני ואע"ג דדחי ליה רבא לא סמכי' אשינוייא דחיקא וכן פסק בעל ה"ג ורב פלטוי גאון נמצא שאין חילוק בין י"ט ראשון לכל שאר הימים אלא בחסר כדאמרי' לקמן ר' חנינא מטבל ביה ונפיק ביה. וכן שאול אבל כל שאר הפסולים נוהגין בכל הימים וי"ט שני דידן הוא כיום הראשון דספיקא הוא ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל גרסי' בגמ' עלה דמתני' קפסיק ותני לא שנא י"ט ראשון ול"ש יום טוב שני בשלמא יבש בעינן הדר וליכא אלא גזול וכו' ואיכא למידק עלה דהכא משמע דמדקתני מתני' סתמא אפי' בשני של דבריהם קאמר ואמרי' נמי בשלמא יבש בעי' הדר וליכא דאלמא כל שאינו הדר פוסל כל ז' ואילו לקמן תנן סתמא חסר כל שהוא פסול ומפרשינן לה דדוקא בי"ט ראשון קאמ' אבל בי"ט שני כשר דהא ר' חנינא מטביל ביה פי' אכיל מיניה ונפיק ידי חובתו בשאר וכן אתרוג שנקבוהו עכברים כשר מיום שני ואילך. ותירץ הוא הר"ן ז"ל שני תירוצים ע"ש ואח"כ כתב שהרמב"ן ז"ל תירץ דודאי תנא בכוליה פירקי' קפסיק ותני ל"ש בי"ט ראשון ול"ש בי"ט שני מיהו י"ט שני דשמעתין ל"ד לי"ט שני דאתמר בשמעתא דאתרוג שנקבוהו עכברים משום די"ט שני דשמעתין היינו של תורה פירוש שבמקדש שכל ז' ימי החג ניטל במקדש מן התורה וכולה מתני' דפירקין בשל תורה איירי ולא עסקינן בשל דבריהם כלל עד מתני' דתנן בראשונה היה לולב ניטל במקדש ז' ובמדינה יום א' הלכך כולהו פסולין דמתני' ל"ש בי"ט ראשון ול"ש בי"ט שני של תורה ולקמן בשמעתין דאתרוג שנקבוהו עכברים הוא בי"ט של דבריהם דאע"ג דתנן בניקב וחסר כל שהוא פסול בשל תורה בשני של דבריהם מיהא כשר וכי תימא היכי נימא דכולה מתני' אפי' בי"ט שני של תורה דהא תנן לקמן באתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה פסול ואמרי' עלה בגמ' לפי שאין בהן היתר אכילה או שאין בהן דין ממון והני טעמי לא סגי אלא בי"ט ראשון דבעינן לכם אבל בשני אמאי איכא למימר דכיון דאיסורי הנאה נינהו כתותי מיכתת שיעורייהו דערלה אין לה שום היתר אלא לשריפה [היא] עומדת וכן תרומה טמאה מן הנשרפים היא כדאמרי' פ' בתרא דתמורה ואמרי' נמי בפ' במה מדליקין כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת אלא שאמרה תורה שלך תהא להסיקה תחת תבשילך וכיון ששריפתה מצוה ולשריפה היא עומדת ואסורה בהנאה חוץ מן הנהנה בה בשעת שריפתה שהנאתה וביעורה שוה כתותי מיכתת שיעורה הלכך פסול כל ז' אע"פ שיש בה דין ממון והיתר אכילה שהזכירו בגמ' היינו איסור הנאה כדאמרי' בעלמא לא יהא בו היתר אכילה הלכך כולה מתני' בין בי"ט ראשון בין בי"ט שני ומיהו היינו דוקא בשני דאורייתא אבל בשני של דבריהם הוא שחדשו ואמרו בשמעתא דאתרוג שנקבוהו עכברים כשר וממנו יש ללמוד דכל הפסולין שהזכירו חכמים בפגמין של ד' מינין שבלולב מפני שאינם הדר שכולן כשרין בי"ט שני של דבריהם ובירוש' נמי גרסי' עלה דמתני' דעלתה חזזית על רובו רב נחמן בר יצחק בשם שמואל כל הפסולין אינם פסולין אלא בי"ט ראשון בלבד וכבר הסכימו הגאונים לסמוך על הירוש' דכיון שהכשירו בגמ' דילן בשני אתרוג חסר ושנקבוהו עכברים דמאיס היאך נפסול בעלתה חזזית ושניטלה פטמתו אלא ודאי כולן כשרין ולא החמירו בשל דבריהם בנויין של ד' מינין שבלולב אבל הפסולין מפני איסורן כגון של אשרה דמשה ושל עיר הנדחת וכן אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה פסולין כל ז' אפי' בגבולין דכתותי מיכתת שיעורייהו ועפרא בעלמא נינהו ואין צריך לומר הפסולין מפני שאינם מינם כגון הדס שוטה וצפצפה שאין יונאין בהן לעולם וכן הפסולין מפני שיעוריהן כגון הדס וערבה שאין בהן שלשה טפחים ולולב שאין בו ד' ואתרוג הקטן וכן לולב הגזול שאע"פ שסוגיא זו דריש פירקין בלולב של תורה לפי שיטת הרמב"ן ז"ל אעפ"כ כיון דמצוה הבאה בעבירה קטיגור הוא ואין יוצאין בו לעולם ומקרא מלא דבר הכתוב שונא גזל בעולה והאיך יברך על שנואיו של מקום אין זה מברך אלא מנאץ ואדרבא דשני יותר פסול שנטילתו אינה מצוה [של תורה] והוא מזכיר עון להתפש ולפי מה שכתבתי למעלה אף היבש אע"פ שפסולו הוא משום דבעי' הדר אפ"ה פסול אף בשני של דבריהם לפי שניטל כל הדרו לגמרי והרמב"ן ז"ל לפי שיטתו מכשיר אף היבש בשני של דבריהם אבל הראב"ד ז"ל הביא ראיה לפוסלו אף בשני של דבריהם וכו' והרמב"ן ז"ל דחה וכ' ודבריו אינם ברורים אצלי וכו' ע"כ קצת מלשונו של הר"ן ז"ל בקיצור מופלג. עוד כתב ז"ל ומיהו כי אמרי' לולב הגזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה ה"מ בשלא קנהו עדיין א"נ שקנהו אלא שהמצוה מסייעת בקנין דמש"ה אמרי' גבי קרבן דגזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה דס"ל לר' יוחנן דיאוש בכדי לא קני ונמצא שלא קנה גבוה אלא בשנוי רשות ההקדש ודאמרי' בגמ' תיפוק לי דהא קנייה ביאוש יאוש ושנוי רשות קאמרי' אבל כל שקנה בתחלה בלא סיוע המצוה שוב אין בו משום מצוה הבאה בעבירה והביא ראיות לדבר ואח"כ כתב והיינו דגרסי' בירוש' מה פליגין בשגזל משופה אבל גזל ושיפהו דמים הוא חייב לו כלומ' דקנאו בשנוי מעשה ומיהו לא יברך עליו ע"כ: של אשרה. אילן הנעבד וכו' לשון ר"ע ז"ל עד דלשריפה קיימי. אמ' המלקט דבאשרה דמשה עסיקי' דכתותי מיכתת שיעורה שהצריכה הכתוב שריפה דכתי' ואשריהם תשרפון באש אבל שאר לולב דע"ז כגון דגוי הא אמר רבא לא יטול ואם נטל כשר דייקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת ש"מ. וכתב הר"ן ז"ל והא אפי' קודם בטול היא דאי לאחר בטול אפי' לכתחלה נמי דכיון דשרי להדיוט לא מאיס למצוה וכי מכשרינן אשרה דגוי היינו בשאול שלא זכה בו ישראל דכיון שיש לו בטול לא מיכתת שיעוריה ובי"ט שני עסיקי' שהוא יוצא בשאול אבל בי"ט ראשון פסול ממה נפשך דאי לא זכה בו ישראל ה"ל שאול ולא קרינן ביה לכם ואי זכה בהי' ה"ל אשרה דמשה דכתותי מיכתת שיעורה וכי אוקימנא מתני' באשרה דמשה היינו משום יום שני דאילו באשרה דגוי יוצא הוא בשאול עכ"ל ז"ל: נקטם ראשו פסול. כתב המרדכי בשם רא"ם ז"ל דלכתחלה קאמר שצריך לחזר אַחַר אַחֵר ואי ליכא אַחֵר יברך עליה ואשכחן דקתני פסול במקום דדיעבד כשר ע"כ. וכתב עליו בית יוסף לא ידעתי מי הכריחו לרא"ם לפ' כן ומדברי כל הפוסקים לא משמע כן ע"כ ובסמוך בסימן ג' הבאתי כל לשונו ז"ל. ובגמ' אמר רב הונא לא שנו אלא נקטם אבל נסדק כשר ודקתני בברייתא נסדק פסול היינו שגדל הלולב כמין שני שדראות מחצה עלין לכאן ומחצה עלין לכאן ואיתה בתוס' פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף צ"ו) ודס"פ כסוי הדם: וכתוב בכל בו סי' ע"ב ואית דדייקי דמדקאמר נקטם ראשו משמע דקטימה אחרת כגון באמצע לא פסלא משום חסרון ול"ד לאתרוג בהא ע"כ. וכתוב בהרא"ש ז"ל שהראב"ד ז"ל נסתפק איזהו ראשו אם הוא העליונים אע"פ שלא חסר מן השדרה כלום או שמא לא נקרא ראשו אלא ראש השדרה וכן בהדס וכן בערבה ע"כ. ובסוף דבריו כתב ג"כ וכשאמרו נקטם ראשו על הלולב אמרו והיא ראש השדרה שהוא לולב אבל יבשות העלין אינו מוזכר לא במשניות ולא בגמ' ויש ללמוד מן הירוש' וכו' וכתב עליו הרא"ש ז"ל מה שדימה יחד הדס לולב וערבה י"ל שלא לדמותם דלולב לעולם העלין עולין למעלה ויוצאין מראש השדרה הלכך ראש העלין נקראין ראשו אבל הדס וערבה אין העלין העליונים יוצאין מראש הבד אלא לפעמים ראש הבד הוא חלק הלכך ראש דידהו הוא ראש הבד ולא ראש העלין ואפי' אם עלה יוצא מראש הבד לא מיקרי נקטם עד שיקטם ראש הבד ומה שכתב שהשדרה נקראת לולב ולא העלון גמ' לא מוכחא כן מקאמ' שמואל וכו' ע"כ בקיצור מופלג: והעלו הר"ן ז"ל ומגיד משנה הפי' הנכון בנקטם ראשו הוא שנקטם ראש העלה העליון שבו כלה הלולב וי"א שאינו פוסל אא"כ נקטם רובו ויש לחוש בכל שהוא וכתוב בבית יוסף דמשמע מדבריו אלה של הרב המגיד דאפי' בקטימת עלה אחד מן האמצעיים מיקרי נקטם ראשו ושלא כדברי התוס' והרא"ש ז"ל שכתבו דבעינן שני עלין ע"כ. ואח"כ כתב דאפשר ליישב דלא פליגי וכו' ע"ש: נפרצו עליו פסול. הכריח הר"ן ז"ל כפי' הראב"ד ז"ל שפירש דנפרצו עליו היינו שנחלקו העלין לשנים לארכן כדרך שעושין האומנים לעשות מהן קופות והעלין נקראין הוצין וכשמחלקין אותן לארכן נקראין חופיא והכי מוכח בירושלמי ודלא כפי' רש"י ורב אלפס והרמב"ם ז"ל שפירשו נפרצו עליו שניטלו העלין ממקום חבורן דהא גבי הדס דקתני ביה נמי נפרצו עליו ליכא לפרושי ביה הכי שאם ניתקו העלין מן העץ מיד הן נושרין ואין האגד מעמידן כעלי הלולב שהן ארוכין ועוד וכו' ודין זה דאם ניתקו העלין לגמרי ממקום חבורן לא הוזכר לפי שהוא פשוט. שכל שניתקו ממקום חבורן פסול אפי' שעומדין ע"י אגד ומיהו דוקא בששדרו של לולב מכוסה בעלין הא לאו הכי פסול אפי' במיעוטן כדפסלינן ציני הר הברזל כל שאין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה ופסול ג"כ דנפרצו עליו לפי' הראב"ד ז"ל כיון דתלי בעלין משמע שאינו פסול עד שנפרצו רובן ורוב כל עלה ועלה והכי איתא בתוספתא בהדיא או שנפרצו רוב עליו וכן בדין דלא גרע מנשרו מקצת עליו שהוא כשר דומיא דערבה דתנן נשרו מקצת עליה כשרה ונראה שהמינים הללו שוין בפסולן כדקתני בכולהו נקטם ראשו נפרצו עליו פסול אלא שמוסיף בכל מין הפיסול המיוחד בו כגון חזזית וניטלה פטמתו וניקב וחסר כל שהוא באתרוג וענביו מרובין מעליו בהדס וצפצפה בערבה הא לאו הכי כל מאי דכשר בחד כשר באידך עד דפסול ליה בהדיא ומשום דנשירת עלין שכיחא בערבה טפי תנא לה בערבה וה"ה בלולב וכמו ששנינו בה שהכמושה כשרה וה"ה לשאר מינין כדתניא וכולן כמושין כשרין אלא דתני אותה במשנה בערבה מפני שמצוי בה יותר הלכך משמע דה"ה לנשרו מקצת עלי הלולב שהוא כשר דבהדס היינו טעמא דפסול משום דבעינן ביה עבות ולפיכך אין ללמוד בו לזה מערבה כמו שאין ללמוד ג"כ לולב ממנה בנשרו מקצת עליו כל שנשארה השדרה מגולה דהיינו אופתא עכ"ל הר"ן ז"ל וכן כתבו ג"כ תוס' ז"ל נִפְרְצוּ עליו ברוב עלין איירי כדתניא בתוספתא ותוס' והרא"ש ז"ל פירשו לשון רש"י שהעתיק ר"ע ז"ל בנפרצו עליו שר"ל שנעקר לגמרי מן השדרה ואינם מחוברין לו אלא ע"י אגידה ודלא ממה שכתבתי שהר"ן ז"ל ס"ל שדעתו בדבריו אלה כדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל. ועיין עוד במ"ש במתני' דבסמוך: נִפְרְדוּ עליו כשר דאע"ג דכתיב כפות ללמדך שיהא כפות כיון שראוי לכפותו אין כפיתה מעכבת בו וכדר' זירא הר"ן ז"ל: ר' יהודה אומר יֹאגְדֶנוּ מלמעלה דכתיב כפות תמרים כפות ואם היה פרוד יִכְפְתֶנוּ ולא תלי בפלוגתא דלולב צריך אגד דחניא לקמן בברייתא דלר' יהודה אגוד כשר ושאינו אגוד פסול ולרבנן אפי' שאינו אגוד דהתם היינו לאוגדו עם ההדס וערבה והכא שיהיו עליו מחוברין ולא פרודין הר"ן ז"ל וזה לשון הרמב"ם ז"ל ודעת ר' יהודה כי כל לולב צריך שיאגדו אותו כדי שיתקבצו עליו קבוץ חזק ע"כ: ונקד הר"מ דילונזאנו ז"ל יֹאגְדֶנוּ היו"ד בחול"ם והגימ"ל בשב"א והדלי"ת בסגו"ל כמו יֹאכְלֶנוּ: ציני הר הברזל גמ' אמר ריב"ז שני תמרות יש בגי בן הנום ועולה עשן מביניהם וזהו ששנינו ציני הר הברזל כשרות וזו היא פתחה של גיהנם: בטור א"ח סי' תרמ"ה וסי' תרמ"ט: לולב שיש בו ג' טפחים פ' התכלת (מנחות דף מ"ב:) כדי לנענע בו פי' וטפח יותר כדי לנענע בו: