יכין חומר בקודש מבתרומה בי"א דברים: שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה דכשהכלי הפנימי אינו כבד [ודלא כר"ב], אינו חוצץ [כי"ד פי' ר"ב]: אבל לא לקדש אפילו אין הפנימי כבד, עכ"פ חיישי' שמא לא יהי' בפה החיצון כשפופרת הנוד, דהיינו כשיעור ב' אצבעות חוזרות, נמצא שלא יהיו המים שבכלי חיצון כמעורבין במי מקוה, והו"ל כטובל הפנימי במים שבכלי ולא במקוה. מיהו אם החיצון ג"כ צריך טבילה, אפי' אין בפיו כשפופרת הנוד, מגו דמהני מים שבתוכו לטבילת החיצון מהני נמי לטבילת הפנימיית אף לקודש [רמב"ם פי"ב מאה"ט]: ובית הצביטה [האנדגריף] שיש בו בית קבול [לשון ויצבט לה קלי שהוא לשון השטה. וי"ג הצביע, והוא לשון אצבע [רק שנשמט האל"ף] מדאוחז שם באצבע לטלטלו]: בתרומה דבתרומה אם נטמא א' מאלו השלש מטומאה דרבנן, כגון ממשקין טמאין, דאע"ג דמדאורייתא אין כלי מק"ט רק מאב הטומאה, עכ"פ בנגע כלי במשקין טמאין, גזרו חכמים שיטמא הכלי, משום גזירה שמא יגעו בהכלי משקין של זב וזבה, כרוקו או מימי רגליו שהן אב הטומאה דאו'. להכי בשאר משקין טמאין שטומאת הכלי רק מד"ס, בנטמא א' מאלו *) הג' לא נטמא חבירו: אבל לא בקודש דבנטמא א' מאלו הג', אפילו בטומאה דרבנן, נטמא כל הכלי: הנושא את המדרס הוא כלי או מלבוש שישב עליו הזב [עי' בהקדמתי לטהרות סי' כ"ג] נושא את התרומה ר"ל מותר לישא באותה שעה תרומה, כשאינו נוגע בה נגיעה שיטמא התרומה. כגון שהתרומה בכלי חרס, שאינו מטמא מגבה, והנושאה נוגע בהכלי רק מגבה: אבל לא את הקדש משום מעשה שהיה, שנשא אחד כלי חרס עם יין נסכים ונשתלשל לתוכה רצועה ממנעל מדרס שלבש, ונטמא עי"ז הקודש. וגזרו בקודש דוקא מדראו שהקילו בטהרת קודש, שלא נזהרו בה כראוי: מדרס לקדש ולא נקט נמי נט"י וטבילה כפ"ב מ"ה ו'. דלא נקט הכא רק הנך דיש חשש טומאה. משא"כ נט"י וטבילה מעלה בעלמא: מדת התרומה נ"ל דנקט הך לישנא [עי' תוס' שאחמ"כ תרצו בדוחק]. לומר דיש מרחק הרבה ביניהן, דכל הנך מעלות דנקט מעתה מקלינן בכל א' ב' קולות בתרומה נגד קודש: ומטביל דכשרוצה להטביל בגד לקודש, אם קשור הוא מתירו מקודם אף שצריך לחזור ולקשרו, ואם לח הוא מנגבו תחילה קודם שיטבלו דלא להוי כחציצה, אף שאין זה סברא שלחותו יהא כחציצה במי המקוה: ואחר כך מטביל והיינו ב' קולות דלא די שא"צ לנגבו או להתיר קשורו, אלא אפילו ללחלחו או לקשרו לכתחילה קודם טבילה שרי: כלים הנגמרין בטהרה שמשנגמר וראויין לקבלת טומאה, נזהר היה בהן שלא יתטמאו: צריכין טבילה לקדש דשמא נתז עליהן רוק ע"ה כשעדיין לא נגמרו דאז לא נזהר בהן, וכשנגמר הכלי עדיין היה הרוק לח וטימא להכלי להכי צריך טבילה. אבל א"צ הערב שמש, דכל טומאה דרבנן א"צ הערב שמש [כרש"י ביצה די"ח א']: אבל לא לתרומה והא נמי ב' קולות, דלא די דלא חיישינן לרוק של החבר שעשה הכלי, שגם כן היה ראוי שיתטמא הכלי מרוק החבר שנטמא על הכלי מסתם ידים שלו שמשמשו בהכלי שהן שניות לטומאה לתרומה. אלא אפילו לרוק של הע"ה שרוקו בעצמו טמא, אפ"ה לא חיישינן ליה: הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש דכשהיו חתיכות רבות בכלי, אף שאין להכלי תוך אם נגע טומאה בא' מהן, נטמאו כולן [רמב"ם פי"ב מאה"ט]: אבל לא לתרומה דבתרומה מקלינן ב' קולות לא די דבשאין להכלי תוך, אלא אפילו ש להכלי תוך, השאר שלא נגע בהן הטומאה טהורין: והשלישי בתרומה עי' בהקדמתי לטהרות סי' ה'. וה"נ דומה כאילו יש ב' קולות בתרומה, שהרביעי טיהרו לגמרי, וגם השלישי אמרו שאינו רק פסול ואינו מטמא אחרים: ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו בטומאה דרבנן, כגון שנגעה היד באוכלין או במשקין טמאין, או בספר: חברתה טהורה דהרי מדאורייתא אדם וכלים אין מקבלין טומאה רק מאב הטומאה, להכי בהנך גוונא דטומאתן רק מדרבנן נטמא רק היד: ובקדש מטביל שתיהן שמא נגעה בחבירתה [תוס' דכ"ד א' ד"ה בחיבורין]: שהיד מטמא את חברתה בקדש דכשהיד הטמאה לחה, אז אפילו לא נגעה ביד השנייה נטמא גם היא, וכשהיד הטמאה נגובה עכ"פ בנגע בה בחברתה, ואפילו נגע בידו הטמאה ביד של אחר, נטמא: אבל לא בתרומה הרי שוב ב' קולות בתרומה, דלא די בשלא נגעה יד הטהורה בהטמאה מטהרינן. אלא אפילו בנגעה בה טהורה: אוכלין אוכלים נגובין שאין עליהן משקה, ולא הוכשרו: בידים מסואבות טמאות: בתרומה דהרי א"א שיטמא התרומה מדלא הוכשרו האוכלים: אבל לא בקדש דכשאכל הקודש הנגוב בידים מסואבות. ודאי נטמא הקודש, דאע"ג דלא הוכשר, קודש א"צ הכשר מים, דחיבת הקודש מכשירתו. אלא אפילו אכל הקודש במזלג או מלקחיים [דכוש דנקט הש"ס לאו דוקא, דאפילו לקח בכלי אחר, אין כלי מק"ט רק מאב הטומאה], או שתחב לו אחר לתוך פיו, אסור, דחיישינן שמא שבשעה שיהיה הקודש בפיו, יקח בידיו המסואבות פירות חולין לחים, ויאכלן עם הקודש, והרי המשקה שעל פרי החולין נטמא מידיו, ויטמא את הקודש בפיו. והרי זה שוב ב' קולות בתרומה דלא די במזלג מותר לאכלה, אלא גם בידיו מסואבות להדיא שרי: האונן יום שמת לו א' מז' קרובין, אב ואם, אח ואחות, בן ובת, ואשתו, ורק באותו יום, וקודם קבורה [ש"ך י"ד קמ"א סק"ב]: ומחוסר כפורים זב וזבה יולדת ומצורע שטבלו והעריב שמשן ולא הביאו קרבנותיהן עדיין ביום המחרת: צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה דבתרומה מקלינן ב' קולות, דלא די כשעבר אנינותו, וכבר הביא כפרתו, דאז רמי אנפשיה למדכר אם הסיח דעתו מטהרת גופו, אלא אפילו בשעה שעדיין אונן, ולא הביא עדיין כפרתו, תיכף כשהעריב שמשו אוכל בתרומה. אבל בקדשים אף שעבר יום אנינותו, וכבר הביא כפרתו אסורין לאכול עד שיטבל. אף שלא הסיח דעתו מטהרת גופו, [דבכה"ג גם בתרומה צריך טבילה והערב שמש כזבחים צ"ט א'] על כל פנים מדהסיח דעתו מלאכיל קודש חיישינן שמא הסיח דעתו גם מטהרת גופו. וי"א דאפילו לנגיעת קדשים צריך טבילה [ועי' רמב"ם פ"ג מכלי מקדש, וכהקדמתי לטהרות אות נה, ועי' זבחים דצ"ט ב' דלאכילה עבד רבנן מעלה ולא לנגיעה]. מיהו אונן נוגע בקדשים, אבל לאכול קודש אסור עד שיטבול: שביהודה נאמנים על טהרת יין ושמן כל ימות השנה אף שא"צ הכשר. אפ"ה באמר הע"ה שעשאן בטהרה והתכוון שיהיו למנחות ונסכים, נאמן, דבקודש נזהרין מאד. מיהו דוקא ביהודה. אבל מגליל אי אפשר להביא נסכים משום דנטמאו מארץ העממין שמפסיק בין גליל לירושלים. ואפילו בשידה תיבה ומגדל, שמתזיקין מ' סאה, שאינן מקבלין טומאה, אי אפשר להביאן, דהרי קיי"ל אהל זרוק לא שמיה אהל [כרמב"ם פי"א ממת]. וגם בכ"ח מוקף צמיד פתיל אי אפשר להביאן דרך הגליל, דבקודש אין מציל צמיד פתיל: ובשעת הגיתות בעת שדורכין היין: והבדים דהיינו בזמן שעוצרין השמן: אף על התרומה דאז הכל מטהרין כליהן. ובשאר השנה לא: לא יקבלנה ממנו ר"ל הכהן החבר לא יקבלנה מהע"ה, דשמא נטמא אח"כ, דבתרומה לא זהירי כל כך. [ונ"ל דלהכי נקט "והביאו", לשון רבים, דקמ"ל דאפילו היו המביאין רבים, ומעידין עליה שטהורה היא, אפ"ה אין נאמנין דכל החשוד וכו']: אבל מניחה לגת הבאה ר"ל הע"ה שיודע שנזהר בה רק שלא יאמינוהו, יניחנה עד הגת הבאה. שאז יהיה נאמן עליה: ואם אמר לו הע"ה להכהן: הפרשתי לתוכה רביעית קדש ר"ל הקדשתי להפריש מיין שלתוכם, רביעית אחת לנסכים: נאמן דהרי לקודש נאמן, וגנאי יהיה לקודש שיהיה התרומה שבצדה טמא והיא תקרב: כדי יין וכדי שמן המדומעות ע"ה שהביא לנו כדים מלאים שמן ויין ששמרן להפריש מהן נסכים, והרי צריך להפריש מכל כד תחילה תרומות ומעשרות, נמצא שהכדים מדומעות מתרומה ונסכים וחולין: וקודם לגיתות שבעים יום דאז כבר מתחילין לטהר כליהן, ומדנאמן על הקודש, נאמן גם על התרומה ועל גוף הכדים, משום גנאי הקודש, וכלעיל סי' מ' [והקשו רבעתוס' מה איריא בשעת הגתות בכל השנה נמי וכדאמר לעיל בהפריש לתיכה רביעית קודש נאמן אף על התרומה בכל השנה. ותירץ דהתם בהקדיש הרביעית לחלוטין, אבל הכא לא התכוון רק לכשיצטרך יקח ממנו לנסכים. ונ"ל דלפ"ז הא דאוקמא בקודש רק לרבותא נקטי' דאף דהקדש מעורב בהכד, אפ"ה א"נ רק בזמן גתות, דלא דמי לרישא, דהכא לא הקדיש לחלוטין. ותו נ"ל דהא דמסיים וקודם לגתות ע' יום, רק אכדין קאי, משום דרק בכלים שייך האי טעמא שכבר טהרוהו, אבל ביין ושמן גופיה, הרי קודם זמן הגתות אין כאן שמן ויין]: מן המודיעית הוא כרך רחוק מירושלים ט"ו מיל, ומאותו מחוז רגילין להביא קדירות לירושלים: ולפנים ר"ל מכל המקומות שבין מודיעית לירושלים: נאמנין על כלי חרס ר"ל כלי חרס שצריכין להשתמש בהן קודש, נאמן הע"ה לומר שעשאן בטהרה כראוי לקודש. מדאינן מטמאין מגבן, וגם לא מהני בהו טבילה. ודוקא בכלי חרס דקין כקדירות וכוסות, מדא"א בלעדן, דהרי בירושלים אין עושין כבשונות מפני העשן, לכן כאמן הע"ה על טהרת הכלים בכל זמן לקודש. אבל לתרומה אין נאמנים על הכלים: מן המודיעית ולחוץ אין נאמנין ובמודיעית עצמו יש חלוק, דכשהקדר והחבר שניהן בדרך כניסתן לירושלים או שהקדר בדרך כניסה לירושלים והחבר בדרך יציאה, ופגשו יחד במודיעית, אז דין העיר כלחוץ, משום דיכול החבר לכנס עם הקדר לצד שבין מודיעית לירושלים, ויקח ממנו שם כלים. וה"ה כששניהן בדרך יציאתן והם במודיעית. דינה כלחוץ, מדלא לקח ממנו כשהיה לפנים. אבל כשהחבר נכנס וקדר יוצא, ופגשו יחד במודיעית והקדר מפני משאו לא ירצה לחזור לאחוריו, אז דין העיר כלפנים ממודיעית, ויקח והן טהורין לקודש: נכנס לירושלים: לפנים מן המודיעית ר"ל מלפנים ממודיעים: הוא הקדר ר"ל דוקא אותו קדר שהכניסן נאמן. אבל במסרן הקדר לע"ה אחר שם למכרן אין הב' נאמן: והן הקדירות במסר לו ג"כ קדר אחר שם קדירות, אף דנאמן על שלו, אינו נאמן על של חבירו: והן הלוקחים אותן שראוהו מכניס יקחו, ולא אחרים. ואפשר דר"ל דאפילו אותן שראהו מכניס מותרים ליקח: הגבאין גובי מס המלך, והן ע"ה: שנכנסו לתוך הבית ליקח משכנות על המס, ומיירי שלא היה עמהן עכו"ם, להשגיח עליהן שיחפשו היטב: וכן הגנבים שהחזירו את הכלים שגנבו כלי חרס, ועשו תשובה והחזירום וה"ה שאר ע"ה שנכנס שלא ברשות דבעית שמא יבוא בעה"ב [טהרות פ"ו] רק נקט הנהו לרבותא אף דלא בעית, בשעה שנכנסו מלמשמש הכל: נאמנין לומר לא נגענו ר"ל לא נגענו לתוכו, והרי כלי חרס אינו מתטמא מגבו. ונאמנים בכה"ג אך לתרומה: ובירושלם נאמנין הע"ה: על הקדש אפי' על כלי חרס גדולי', נאמנים לומר שהן טהורים לקודש: ובשעת הרגל דאז הכל מתטהרין שם: הפותח את חביתו חבר שפתח חביתו למכור יין בירושלי' ברגל וע"י זה משמשו בו הע"ה ברגל: והמתחיל בעיסתו על גב הרגל שהתחיל למכור קצת מעיסתו ברגל, שממשמשו בו ידי הע"ה אז: רבי יהודה אומר יגמור ר"ל מותר למכור כל השאר אחר הרגל בחזקת טהרה. דאם לא כן לא יתחיל למכור, ולא יהי' מזון מצוי לעולי רגלים: וחכמים אומרים לא יגמור דנטמא למפרע ממשמוש הע"ה ברגל, ורק ברגל טהור היה: משעבר הרגל היו מעבירין על טהרת עזרה ר"ל מעבירין כלי המקדש ממקומן כדי לטהרן בטבילה, מדנגעו בהן הע"ה ברגל: לא היו מעבירין מפני כבוד השבת מדטרודים הכהנים בבתיהן לצרכי שבת: רבי יהודה אומר אף לא ביום חמישי שאין הכהנים פנויין מדצריכים עוד קודם שבת להוציא הדשן מהתפוח שבאמצע המזבח, שנתרבה שם דשן ברגל מקרבנות של כל ישראל: ואומרין להם לכהנים הע"ה שנכנסו להיכל להשתחות שם ברגל. מיהו ישראל אסור לכנס אפי' לעזרת כהנים, רק לסמיכה וכדומה: הזהרו שלא תגעו בשלהן דא"א לסלקו ולטבלו, מדכתיב לחם הפנים לפני תמיד: ובמנורה ותטמאוהו ל"ג מנורה, כמבואר בש"ס, דהרי רשאי לסלקה לטבלה, דתמיד דכתיב במנורה, היינו שידלק כל הלילה. [ולרמב"ם פ"ג מתמיד שמדליק המנורה גם ביום עכ"פ א"צ להדליקן תמיד ביום. ואע"ג שנר המערבי לכ"ע דולק כל היום מעשה גם הי' משום שהיה בו מדת שמן רק כבחבריו [כספ"ג דתמיד]. ולפי שלא הי' מצוה, רק שאסור לכבותו, כדי לפרסם הנס, לפיכך הי' יכול לטול הנר מהמנורה ולהושיבו במקום אחר עד שיטביל המנורה. ואף למ"ד דנרות קבועין במנורה [כמנחות דפ"ח ב'] והכי קיי"ל עכ"פ כשנטמא המנורה, מסתמא לא דלק בנס]: כל הכלים שהיו במקדש אפי' שולחן, מדאפשר שיטמא: כל הכלים שהיו במקדש כשודאי נטמא: מפני שהן כקרקע מזבח נחושת נקרא בתור' מזבח אדמה, וכלי אדמה אינו מק"ט. ומזבח הזהב איתקש למזבח נחושת: וחכמים אומרים מפני שהן מצופין ר"ל וחכמים מטמאין, משום דצפויין שהוא מתכות הוא העיקר, ולהכי לא מקרי מזבח הזהב כלי עץ העשוי לנחת שאינו מק"ט. וי"א דחכמים ס"ל ג"כ דטהורין, וה"ק דמשום דהן מצופין טהורים, דכל כלי מצופה טהור [כפכ"ב דכלים]. והא דקאמר התם כלי מצופה בשיש טהור לאו דוקא, אלא אורחא דמלתא נקט, וה"ה בחיפן בשאר דברים טהורים [ועי' בש"ס] ואע"ג דשולחן נמי מצופה, ואפ"ה מקבל טומאה ה"ט מדקריי' רחמנא עץ. אבל שאר כלים בטל הכלי לגבי צפוי וטהור:

מלכת שלמה חומר וכו' עד סוף סי' ג' ביד פי"ב דהלכות שאר אבות הטומאות ובספ"ג דהלכות מקואות: ומצאתי ספר אחד מוגה בו חומר בקדש מבתרומה וחומר בתרומה מבקדש חומר בקדש מבתרומה שמטבילין וכו': וכתבו תוס' ז"ל חומר בקדש וכו' י"א מעלות חשיב לרבא ולר' אילא עשר מעלות והיה קשה לה"ר אלחנן ליתני ההיא דלעיל נוטלין לידים וגם טבל והוחזק לתרומה לא הוחזק לקדש ונראה למורי דלא קחשיב במתני' אלא היכא דאיכא דררא דטומאה קצת ואפי' בתרייתא נמי אבל הך ליכא כלל דררא דטומאה וה"נ בפ"ק דנדה לא חשיב מעת לעת שבנדה משום דליכא דררא דטומאה ובגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש איכא דררא דטומאה אף דאורייתא שמא ישבה עליהם אשתו נדה ע"כ: אבל לא לקדש דאמרי' כובדו של כלי וכו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט ר' אילא פי' האי טעמא ובגמ' פריך והא מדסיפא משום חציצה רישא לאו משום חציצה דקתני סיפא לא כמדת הקדש מדת התרומה שבקדש מתיר ומנגב וכו' ומשני רישא וסיפא משום חציצה וצריכא דאי אשמועי' רישא ה"א היינו טעמא דלקדש לא משום כובדו של כלי דאיכא אבל סיפא דליכא כובדו של כלי אימא לקדש נמי לא הוי חציצה וא' אשמעי' סיפא ה"א היינו טעמא דלקדש לא משום דקיטרא במיא אהדוקי מיהדק אבל רישא דמיא אקפויי מקפו ליה למנא לא הויא חציצה צריכא ור' אילא לטעמיה דא"ר אילא א"ר חנינא בר פפא עשר מעלות שנו כאן אלו שבין תרומה לקדש ואנן י"א תנן ביה אלא הני תרתי דחד טעמא חשיב להו כחדא וחמש ראשונות דאית להו דררא דטומאה מדאורייתא גזרו בהו רבנן בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרות הקדש אבל חמש בתרייתא דלית להו דררא דטומאה מדאורייתא גזרו בהו רבנן לקדש ולא לחולין שנעשו על טהרת הקדש: ורבא אמר מדסיפא משום חציצה הוי רישא לאו משום חציצה ורישא היינו טעמא גזרה שלא יטביל מחטין וצנורייאות בכלי שאין בפיו כשפופרת וההיא לאו טבילה היא שאין המים נכנסין לתוכו להיות חיבור למי המקוה ולא טבלו המחטין אלא במיעוט מים שבכלי כדתנן בפ"ז דמסכת מקואות עירוב מקואות כשפופרת הנוד וכו' ורבא סבר י"א מעלות שנו כאן שש ראשונות בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש אחרונות לקדש אבל לא לחולין שנעשו עט"ה: ובפ"ק דנדה דף ו' אמר רב הונא מעת לעת שבנדה לקדש אבל לא לתרומה ומשום דמעת לעת שבנדה ליכא דררא דטומאה דהשתא הוא דחזאי אלא גזרה בעלמא היא מש"ה לא קתני ליה הכא גבי מעלות ופירשו תוס' ז"ל דמעת לעת לית להו אפי' דררא דטומאה דרבנן דאי לא תימא הכי ליתני להו הכא גבי מעלות אתרונות ע"כ. לישנא אחרינא אמרי לה אמר רב הונא מעת לעת שבנדה מטמאה בין לקדש בין לתרומה ממאי מדלא קתני לה גבי מעלות ונהגא ג"כ בחולין שנעשו עט"ה אבל לא בחולין שנעשו ע"ט תרומה: אחוריים ותוך וכו' פ"ז דהלכות שאר אבות הטומאות סי' ג' ו' ובפ"ח סי' ז'. ופי' בערוך בית הצביטה פי' ר' יוחנן מקום שנקיי הדעת שותין בו והוא אצל אזן הכלי שאין דרך בני אדם ליגע בו כי דרך בני אדם להטות הכלי ולשתות מכנגד אזנו מפני שאוחזין אותו ונקיי הדעת משנין ואין שותין ממקום שכל אדם שותה בו אלא שותין מאצל אזנו כמו שאמרנו ושמואל פירש ממקום שצובטו מלשון ויצבט לה קלי פי' ממקום שתופסו וכן משמע בית הצביעה מקום שאוחזו באצבעותיו ע"כ אבל רש"י ז"ל פי' במילתיה דר' יוחנן דרך אחרת וז"ל מקום שנקיי הדעת צובעין פי' איסתנסים מטבלין ואוכלין בחרדל או בחומץ שחוקקין בשולי הקערה בית קבול לעצמו וגובה לו סביב ונותנין שם חומץ וחרדל ע"כ וע"ש בתוס' דבגמרא: אחר זמן רב לעת זקנתי בא לידי משניות הה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל ומצאתי שכתב הצביעה גרסי' בעי"ן ולא גרסי' צביטה ושבוש הוא דהא קאמר מאי צביעה א"ר יוחנן מקום שנקיי הדעת צובעין בו ש"מ שהגירסא היא צביעה ומה שאמר אח"כ מקום שצובטין בו שנאמר ויצבט לה קלי פי' בערוך דלא מייתי ראיה כלל על פירוש המשנה אלא מייתי פסוק זה לפרש מה רצה הוא בזה שאמר שצובטין בו וע"ד זה יש הרבה בתלמוד כגון הא דתנן בפ' שלישי דקדושין ר"מ אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי שנאמר אם יעברו בני גד וגו' שאינו מביא ראיה מכאן אלא ה"ק ומהו תנאי בני גד וכו' שנאמר ויאמר משה וגו' עכ"ל ז"ל: