יכין אמר להם הממונה הוא הממונה על הפייסות שנזכר לעיל פ"א סי' ל': בואו והפיסו ר"ל הטילו גורל, כמפורש פ"ב דיומא: מי שוחט את התמיד, דאע"ג דשחיטה כשרה בזר [כיומא כ"ז א']. אפ"ה חביבה היתה על הכהנים מדהיא תחלת עבודה, והפיסו עליה דלא ליתו לאנצויי. מיהו היה יכול הזוכה לכבדה לזר: מי זורק המקבל הדם הוא הזורק. רק נקט תכלית עבודת הדם, דהזריקה הוא עיקר הכפרה: מי מדשן את המנורה הוא המטיב הנרות. [ולרשב"א (בתשו' מ"ט וש"ט) בשחרית לא הדליק הנרות שכבו, רק בין הערביים. וכן כתב רכ"מ פ"ג מתמידין י"ב). שכן דעת רש"י והראב"ד ודעת רוב האתרונים. אבל לרמב"ם (שם) מלת הטבה כוללת דישון והדלקה, והמדשן הנרות בבוקר, היה מדליקן מיד. ולדידיה צ"ל דנקט מי מדשן, מדהיה תחלה להטבה. ולא דמי לקבלת הדם לעיל סי' ד'. דנקט תכלית עבודה התם שאני מדהוא כפרה. עוד נ"ל דבשלמא התם שאי אפשר שיזרוק מבלי שיקבל הדם תתלה, ולא יטעה. אבל הכא אם יאמר לפייס מי מדליק. איכא למטעי. שהכהנים החדשים שלא עבדו עדיין יסברו שידליקו אף שלא ידשנו]. מיהו לא היה סדר הפייס כפי סדר עבודתן זה אחר זה, דבאמת סדר עבודתן כך היה, בתחלה מדשן מזבח הפנימי, ובאותו שעה שוחט התמיד, ואח"כ זורק הדם, ואח"כ מטיב ה' נרות, ואח"כ מקטיר קטורת, ואח"כ מטיב ב' נרות, ואחר כך מקטירין אברי התמיד, [כרמב"ם פ"י מתמידין ולח"מ שם. דלא קיי"ל כאביי מסדר מערכה משמיה דאבא שאול, שלא כסדר שזכרנו (עי' יומא דל"ג). מיהו בטור א"ח סי' מ"ח פסק כאבא שאול]. ואפ"ה הפיסו על שחיטת התמיד וזריקת דמו והקרבת אברים קורה לשאר עבודת שקדמום, מדזה היה עיקר עבודת היום, גם כפרתו מרובה [כיומא ל"ג א']: מי מעלה אברים לכבש דהיינו הראש וכו', דתנא והדר מפרש, דא' מעלה לכבש הראש והרגל, וא' ב' הידים, וא' העוקץ והרגל. וא' חזה וגרה, וא' ב' הדפנות, וא' הקרביים: העוקץ ריקגראד: החזה והגרה הוא הצואר שדרך שם מעלה גרה. ובו היה מחובר הקנה והריאה והלב: והסלת הראוי למנחת התמיד: והחביתים הן חצי הי"ב חלות של כה"ג שמקריבין משלו בבוקר, וחציין השני מקריבין בערב: והיין לנסכי התמיד. הפיסו זכה מי שזכה דמי שנפל עליו הגורל הוא השוחט, והסמוך לו זורק [כרמב"ם פ"ד מתמידין ס"ו, ודלא כר"ב], והסמוך לו מדשן מזבח הפנימי, וכן כל הי"ג כהנים זוכין זה אחר זה כסדר הי"ג עבודות ששנויין במשנה. אבל עושין כסדר שזכרנו בסי' ה': אמר להם הממונה צאו מדהיה פייס הנ"ל בלשכת הגזית [כספ"ב] להכי אמר להן השתא צאו. ולא צוה לשום אדם מיוחד, אלא אמר צאו, וכל מי שירצה יזדרז א"ע לזה, היינו כדי שלא להחשיב ידיעתו ואמונתו של א' טפי משל חבירו: וראו אם הגיע זמן השחיטה שהיה הרואה עולה למקום גבוה שהיה במקדש, ומשגיח כעד המזרח אם עלה השחר, דשחיטת התמיד בלילה פסול: אם הגיע הרואה אומר ברקאי הבריק השחר: מתיא בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח מתתיה הוא הממונה על הפייסות [כשקלים פ"ה מ"א], ותנא היה, ופליג בהא את"ק. וס"ל דלא סגי בברקאי שישחטו אז התמיד, דעי"ז טעו פ"א שראו שהאירה הלבנה תחת העבים, וסברו שהבריק השחר. רק אותו שעל המגדל אומר האיר כל פני המזרח, [ולרש"י ותוס' (מנחות ד"ק ע"א) הוא עצמו כשהיה ממונה היה שואל לאותו שעל הגג כך, ע"ש וביומא דכ"ח. ופסק הרמב"ם כמתתיה רפ"ד מתמידין)]: עד שהוא בחברון והוא אומר הין ר"ל שהתחתון חוזר ושואל להעליון אם רואה שהגיעו כנפי שחר במזרח עד נגד חברון. והיינו משום דחברון הוא בקרן דרומית מזרחית מירושלים ושאלו האם נתפשטו כנפי שחר כבר עד שם. [ולהמפרש ד"ל ע"א ר"ל ששאלו אם יכול לראות משם את חברון]. וזה כדי להזכיר זכות אבות הקבורים שם. והעליון משיב הן. [ונ"ל דבהא גם ת"ק מודה. אמנם הרמב"ם (שם) לא הזכיר זה. ואפשר דמשום דהרמב"ם פסק כמתתיה (כלעיל סי' ט"ז) וא"כ לדידיה מדכבר האיר כל פני המזרח, לא שייך שישאל אם הגיעו כנפי שחר עד חברון. ומשום כדי להזכיר זכות אבות, אין ראוי לומר מידי דכדי לגמרי. א"כ לפ"ז לרמב"ם הנ"ל רק לת"ק שואל הכי. וכן כתב הרמב"ם בפירוש בפי' המשניות (רפ"ג דיומא). אבל לישנא דש"ס (יומא דכ"ה ב') משמע טפי דכ"ע הכי ס"ל, ע"ש, וצ"ע. אב"י ועי' רש"י ותוס' [מנחות ד"ק ע"א] שכתבו בשם הירושלמי דרק ביו"כ שאל כן. אמנם גם בהל' יו"כ לא הביא כן הרמב"ם, וצ"ע]: אמר להם צאו והביאו טלה מלשכת הטלאים לשכה שבבית המוקד, שהיה שם בכל עת ששה טלאים מבוקרין לתמידין ולא פחות [כערכין פ"ב מ"ה]: והרי לשכת הטלאים היתה במקצוע צפונית מערבית של עזרה: וארבע לשכות היו שם תוך ההיקף של בית המוקד הגדול: אחת לשכת הטלאים היא עומדת באמצע מערב של בית המוקד, ומארכת לצד צפון ולצד דרום עד קרוב לב' הזויות, ועי"ז למרן דאתא מדרום מתחזי ליה כאילו עומדת בזוית שבצפון, ולמאן דאתי מצפון מתחזי ליה כתלו עומדת בזוית שבדרום. אבל באמת לזוית שבדרום קריבה טפי [יומא י"ז א']: ואחת לשכת החותמות במזרחית צפונית היתה שם, ששם יושב כל היום הממונה על החותמות, שמי שרוצה לקנות סלתות ונסכים טהורים, נותן להממונה שם מעות כפי שער הקבוע, וכפי נסכי קרבן שצריך, אם נסכי פר או נסכי איל, או נסכי כבש, או נסכי מצורע עשיר שצריך נסכים לג' כבשים, ולוג א' למתן תנוך ובהונות, ונותן לו המעות ולוקח חותם ממנו, והולך אצל הממונה על הנסכים, ונותן החותם, ומקבל נסכים כפי שכתוב בחותם [ועי' שקלים פ"ה מ"ג]. ולפי שהיה צריך הממונה לישב שם כל היום, והרי אין ישיבה בעזרה [כיומא דכ"ה א'] לפיכך היתה בנויה בצפון, דהיינו בחול. ועוד משום ששם מונחין אבני מזבח שטמאום בשקוציהם מלכי יון. [כמדות פ"א מ"ו. מיהו להכי מינו ב', א' על החותמות וא' על הנסכים. משום חשדא (כשקלים פ"ג מ"ב). ועוד דאין ממנים שררה בממון על הצבור פתות מב' [כב"ב ד"ח ב']: ואחת לשכת בית המוקד על שם המדורה שיש שם שיתחממו בה הכהנים, ושיקחו ממנה ג"כ אש למזבח, להכי נקרא בית המוקד. והיא עומדת במערבית צפונית, ושש היה פתח ברצפה לירד מתוכה למחילה שתחת המקדש, ולבית כסאות, ולבית הטבילה שהיה שם. ונ"ל דכדי שיתחממו בה הכהנים הנ"ל אחר שטבלו כלעיל [וכפ"א מ"א], שהיו עדיין טבולי יום, להכי עומדת גם היא בצפון, דהיינו בחול. ועוד משום שמשם יורדין ג"כ לבית הטבילה למי שאירע לו קרי שוהין שם אח"כ כשעלו מטבילתן, והם טבולי יום [כמדות פ"א מ"ו]: ואחת לשכת שהיו עושין בה לחם הפנים היא עומדת בזוית מזרחית דרומית. וכל הד' לשכות פתוחות לבית המוקד הגדול: נכנסו ללשכת הכלים לא ידעתי מקומה. ואפשר שהיתה באותן ל"ח לשכות שהיו סביב לכותלי ההיכל [כמדות פ"ד מ"ג]: והוציאו משם תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב הם מספר הכלים שצריכין לעבודת היום. ומניחין הכלים על השלחן שעומד בצד מערב של כבש המזבח [כשקלים פ"ו מ"ה ומ"ו]: השקו את התמיד בכוס של זהב השקוהו סמוך לשחיטה כדי שיהיה נפשט עורו יפה [כביצה ד"מ ע"א]: אף על פי שהוא מבוקר מבערב דתמיד טעון ביקור ממום ד' ימים קודם שחיטה: מבקרין אותו לאור האבוקות שמא הומם ביני ביני. דאע"ג שכבר האיר השחר, אפ"ה לא היו יכולין לבדקו יפה בלי אבוקה: מי שזכה בתמיד לשרטו: מושכו והולך לבית המטבחים ר"ל למקום הטבעות שקבועות בארץ בצפונה של מזבח [כמדות פ"ג מ"ה]: ומי שזכה באיברים הולכין אחריו כדי לאוחזו להתמיד בשעת שחיטה [כרפ"ד]: בית המטבחים היה לצפונו של מזבח דצריך לשחטו על ירך המזבח צפונה: ועליו ר"ל על אותו מקום: שמונה עמודים ננסין ר"ל עמודים נמוכין פחות מקומת איש, כדי שיהיה נוח לתלות בו ולהפשיט: ורביעית של ארז על גביהן חתיכות מרובעות של עץ ארז היו קבועין על ראש העמודים. דהעמודים של שיש היו, ואין האונקלי נאחז באבן יפה: ואונקליות של ברזל היו קבועין בהן בהרביעיות של עץ: ושלשה סדרים היה לכל אחד ואחד ר"ל ג' סדרים אונקלות היו בהרביעיות, בג' צדדי העמוד, ולא במערב העמוד, כדי שלא יהפכו המפשיטין אחוריהן להיכל: שבהן תולין את הקרבן: ומפשיטין על שלחנות של שיש שבין העמודים ר"ל מחמת שהיו העמודים ננסין, כשתלו הבהמה באונקל, היתה עררת על הארץ, ובפרט כבשי התמיד שהיו גדולים מאוד [כתוס' מנחות פ"ז א'], לכן העמידו שולחנות תחת האונקלות, להניח שולי הבהמה עליו בשעת הפשנו. מיהו אינן אותן שמונה השולחנות שהיו יותר קרובים למזבח [כשקלים פ"ו מ"ד], שעליהן מדיחים הקרביים [כפ"ד מ"ב]. אבל אלו בין העמודים עמדו: היו מקדימין ר"ל קודם שישחטו אלו את התמיד, דשחיטה היה בשעת דישון מזבח הפנימי. ואע"ג דהטבת ה' נרות לא היה רק אחר זריקת הדם, אפ"ה היה גם המטיב מקדים לילך לשם מדממהרים לזרוק הדם מיד אחר שחיטה כדי שלא יקרוש הדם ביני ביני, והרי צריך להיטיב מיד אחר זריקה דמצוה שבא לידו לא יחמצנה [מכילתא בא]: הטני הוא טנא זהב, ור"ל סל: והכוז הוא לשון יון ממש ככוס בלשון עברי. ובל"א קעלך: הטני דומה לתרקב גדול של זהב תרקב הוא כלי שמחזיק ג' קבין, ניטריקון תרי וקב: מחזיק קבין וחצי דאע"ג שהיה כמות הכלי גדול כתרקב גדול שמחזיק ג' קבין, אפ"ה לא היה מחזיק בתוכו רק קביין ומחצה, כדי שיהיה נראה שהוא מלא דזה דרך כבוד. [וזה היה מדעשו דופנה עב. דכך היו רגיליו במקדש לעשות כלים שדפנן עב [כיומא פ"ד מ"ד], ונ"ל הטעם כדי להראות שאין עניות במקום עשירות [מנחות פ"ח ב']. ואע"ג דהתרקב היה כדי לדשן לתוכו גחלי הקטורת, והרי הגחלים היו מתחלה ג' קבין [כפ"ה מ"ה], מלבד הקטורת ששמו עליהן שהיה ג"כ קרוב לשיעור הזה [כלשם מ"ד]. נ"ל דאפ"ה אחר שנשרף הקטורת והגחלים, נתמעט מדת הדשן שלהן: והכוז דומה לקתון גדול של זהב קרוג של זהב: ושתי מפתחות שיפתחו עמם הלויים שערי ההיכל השתא כדי שיכנסו אלה לדשן המזבח והמנורה: אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון שהיה בב' צדדי שער ההיכל ב' פשפשין, ר"ל ב' פתחים קטנים לב' תאים, שהיו א' מזה וא' מזה לשער ההיכל. והפתח הקטן שבדרום היה סגור תמיד. והפתח הקטן שבצפון עשוי לכניסה לתא הקטן שהיה שם סמוך לכותל צפוני של ההיכל מבחוץ. והיה לתא זה ב' פתחים, פתח א' לכנוס לתוכו מהחוץ, כמו שאמרנו, ופתח א' להיכל. וכשרוצה הלוי לפתוח שער ההיכל שסגור מבפנים, פותח פתח החיצון של התא, ע"י שמכניס אמת ידו עם המפתח בחור שבכותל בצד הפתח הקטן הזה, עד השחי דהיינו עד תחת הכתף, ושוחה ופותח המנעול שבפנים עם מפתח זה. ולכן נקרא מפתח זה מפתח אמת השחי, מדצריך הפותח בו לשחות ולהושיט אמת ידו עד השחי דרך התור הנ"ל. וכשנכנס לתא, חחר ולוקח מפתח השני ופותח בו הדלת שבין התא להיכל. ואותו המפתח נקרא פותח כיון, ר"ל מהר, דע"י שהיה זה המסגור לפניו נפתח מהר בלי טורח [ועי' רש"י ב"מ דל"ג א']: בא לו לפשפש הצפוני ר"ל שב' הכהנים הנ"ל נותנין ב' המפתחות ללוי, ונוטלן ונכנס בפתח הקטן שבצפון משער ההיכל. [ותמוהין דברי הר"ב ובמ"ו), שכתב שהכהן היה מכניס ידו עד אמת השתי ופותח השער. ובמחכ"ת הוא נגד גמרא ערוכה [ערכין די"א כ'] שכהן העושה כן עובר בלאו. ולאידך מ"ד חייב מיתה. וגם תמהני ארתוי"ט דשתק ליה להר"ב *) וצ"ע]. וכל זה עושין ע"י ציווי בן גבר, שהיה ממונה על פתיחת ונעילת שערים שבמקדש [כשקלים פ"ה מ"א]: ושני פשפשין היו לו לשער הגדול בכל דוכתא נקרא שער ההיכל שער הגדול, משום חשיבותו. אף ששער האולם היה גבוה ורחב יותר ממנו. ובש"ג [פ"ל] כתב שנקרא כן בערך ב' הפתחים הקטנים שבצדדיו: אחד בצפון של [שער] ההיכל: ויאמר אלי ה' השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש לא יבא בו כי ה' אלהי ישראל בא בו והיה סגור ר"ל אע"ג שהוא סגור אפ"ה אפשר להקב"ה לבוא בו. ור"ל שהיה שער הזה סגור רק להורות שאין כל השערים נצרכים רק לצורך בני אדם לכנס בהן, אבל הקב"ה א"צ לשער ולפתח. או דוהיה סגור ר"ל שהיה שער זה להורות שאע"ג שניתן רשות להכהנים לגשת אל אלהים, עכ"פ יגשו באימה וביראה, דמן הדין היה שיהיו כל השערים הללו סגורים כי ה' אלהי ישראל בא בו: נטל את המפתח הוא המפתח שיורד לאמת השחי: ופתח את הפשפש הדלת הקטן שלצד חוץ: נכנס לתא ומן התא אל ההיכל שחוזר ופותח דלת השני שמהתא להיכל, ע"י המפתח השני שפותח כוון: הגיע לשער הגדול העביר את הנגר בריח, ריעגעל בל"א: ואת הפותחות שלאסס: לא היה שוחט השוחט עד ששומע קול שער הגדול שנפתח דילפינן כל הקרבנות משלמים, דכתיב בהו ושחטו פתח אהל מועד, משמע בזמן שהוא פתוח, אבל כששחטן מקודם פסולין. וכששומעין הלויים השוערין שנפתח שער ההיכל ותקע התוקע תר"ת. מיד פותחין כל שערי העזרה: מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח אף שהיה משם י' פרסאות [כיומא דל"ט ב], והוא 6 2/3 פרסאות אשכנזית, דפרסא שבש"ס הוא ח' אלפים אמה, ופרסא אשכנזית היא י"ב אלפים אמה]: מיריחו היו שומעין קול המגריפה הוא כלי זמר שהקנים שלו משמיעים קול נעים וגדול [ונראה לי שהוא ארגעל]. והיה עשוי כדמות מגריפה שגורפין בה הדשן מהמזבח [ולא מיירי כאן מהמגריפה שזורקין אותה ומשמעת קול גדול [כפ"ה מ"ו] דזו מין מגריפה אחרת היתה, וכמ"ש רתוי"ט שם]: מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור בן קטין כה"ג היה, ועשה גלגל שבו תלרי הכיור לשקעו בערב להבאר שתחתיו, ולהעלותו משם בבוקר, כדי שלא יפסלו מימיו בלינה [ועי' לעיל פ"א מ"ד]. וכשמעלין או מורידין אותו להבאר, היה קול דפיקת שיני הגלגל נשמע עד יריחו, ועשוהו כך להשמיע קול גדול, כדי שישמעו הכהנים [כפ"א סי' נ"ז]. מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז כהן ששמו גביני, מכריז בכל בוקר בהר הבית לפני שער בית המוקד הסגור, עמדו כהנים ולוים וישראלים לעבודתכם בביהמ"ק: מיריחו היו שומעין קול החליל פל?טהע: מיריחו היו שומעין קול הצלצל שעללען, והן כמין ב' קערות של מתכות שמקישין זע"ז בכל יום בשיר של ביהמ"ק: מיריחו היו שומעין קול השיר של הלוים שמשוררים בכל יום בפה על הדוכן בשעת הניסוך: מיריחו היו שומעים קול השופר שתוקעין בכל יום כ"א תקיעות [כשלהי סוכה]: ויש אומרים אף קול של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את השם ביום הכפורים קול הכה"ג עצמו [כיומא ד"כ ע"ב] ואשתמיטתא לרתוי"ט שכתב דקול העונים בשכמל"ו הוא שנשמע למרחוק. ואעפ"כ נ"ל כרתוי"ט דכולן בדרך הטבע נשמעו כ"כ מרחוק ולא דרך נס, דמה תועלת במה שיהיה כל הנסים הללו, ולא עביד קוב"ה ניסא בכדי. וכן משמע נמי ביומא [דכ"א א'] דלא קחשיב התם להנך בהדי אינך ניסים שבביהמ"ק. וכן משמע נמי מתוס' שם, ובתוס' (יומא דל"ט ב'), והגם שי"ל דניסא דבראי בראי לא קחשיב. ומדברי תוס' זה מתורץ נמי מה שאומר התנא בכל א' מלת ביריחו, ולא כללם יחד. לאשמעינן דלא היה נשמע בכולן בשוה, ובאיזה מהן לא היה נשמע רק קול הברה בעלמא, וגם לא בכל זמן ובכל אדם, דאל"כ למה שיגר לו אגריפס מתנות לגביני [כיומא ד"כ ע"ב]: אמר רבי אליעזר בן דגלאי עזים היו לבית אבא בהר מכוור שם מקום רחוק מירושלים: מי שזכה בדשון מזבח הפנימי בהיכל היו עומדים שולחן בצפון ומנורה בדרום, ומזבח מכוון בין שניהן, משוך קצת כלפי חוץ. וכולן משליש אורך ההיכל ולפנים [יומא ל"ג ב']. וליונתן בן עוזיאל [תצוה כ' פ"ב] היה גם למזבח הזהב קרנות זקופין. וכן משמע פשטא דקרא שם. מיהו שיעור גבהן ארכן ורחבן לא הוזכר בשום מקום. ולפי הנראה, מדהיה גם זר זהב סביב, ע"כ שהקרנות היה לפנים מהזר, וגבוהים קצת ממנו עד שיהיו ניכרים היטב (וחידוש הוא שלא נזכר מהם דבר בש"ס וברמב"ם]. נכנס להיכל: והניחו לפניו על רצפת ההיכל: והיה חופן ונותן לתוכו לוקח בחפניו הדשן מהמזבח ונותן לתוך הטנא: ובאחרונה כיבד את השאר לתוכו ר"ל באחרונה כשלא נשאר על המזבח אלא דשן מעט, שאינו יכול לחפנו בידו, כיבד במכבדה את הדשן לתוך הטני: והניחו ויצא ר"ל הניח את הטני שם בהיכל, ויצא. [והא דלא הוציאו השתא. נ"ל משום דדשן הקטורת ודישון המנורה שניהן נבלעין בדרך נס כשיניחום אצל מזבח החיצון, והרי דישון המנורה א"א להוציאו עכשיו עדיין, מדהיטיב השתא רק ה' נרות, וב' נרות האחרונים לא ייטיב עד אחר הקטרת הקטורת. לכו היה ממתין ג"כ מלהוציא דישון הקטורת עד אחר הטבת גם ב' נרות האחרונים, כדי להוציא ב' הדישונים יחד, ויבלעו שניהן בנס פעם א' יחד. דאסור להטריח קמי שמיא כביכול להרבות ניסים שלא לצורך, כהך מעשה דרבא [תענית כ"ד ב')]: מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיות דולקים לראב"ד [פ"ג מבחירה] דקיי"ל כמ"ד בהמשך מזרח ומערב מונחים נרות המנורה דהיינו ג' קנים למזרח וג' קנים למערב. הך מ"ד ס"ל, דנר שהוא שני לנר החיצון שבמזרח הוא נקרא נר מערבי, מדהוא הנר מערבי הראשון לנר היותר מזרחי [כך פי' רש"י שבת כ"ב ב' ד"ה נר מערבי]. וא"כ שפיר קאמר הכא שכשמצא ב' מזרחיות דולקין מניחן דולקין במקומן. דמדצריך להניח ב' נרות להיטיבן עד אחר הקטורת [כלעיל סי' ה'] וגם צריך שמנר המערבי יהיה מדליק תחלה ובו יסיים [כמנחות דפ"ו ב'], לפיכך גם הנר הראשון של מזרח, מניח מלהטיבו עד לבסוף, כדי שיהיה ניכר שהנר השני הסמוך לו הוא הנר המערבי. [ולמזרחי פרשת בהעלותך, למ"ד מזרח ומערב מונחים, היה כל פי הפתילות פונים לצד מערב. אמנם תמוהים לי דברי רש"י במנחות (דצ"ח ב') שכתב, דלמ"ד מזרח ומערב מונחים, אותו הנר החיצון שלצד מערב נקרא נר המערבי. לא זו שסותר דברי עצמו במסכת שבת (הנ"ל), דשם כתב דלהך מ"ד הנר הב' ממזרח נקרא נר מערבי, אלא שסותר גם דברי המשנה כאן, שאמרה שמניח ב' המזרחיות דולקין, והרי מנר המערבי צריך להתחיל ולסיים כלעיל, ובב' המזרחיות לא היה נר המערבי של רש"י. ואפשר דרש"י דמנחות הנ"ל ל"ג במתני' דידן מלת מזרחיות אלא מערביות, וכמ"ש המזרחי פ' בהעלותך לרמב"ם בפירושו הכא, שכתב דנר הסמוך לפרוכת הוא הנקרא נר המערבי, והוא הסמוך לו למזרח הם ב' הנרות שמניח מלהטיב עד אחר הקטורת. אב"י עי' בש"ס (דל"ג א') דגרסינן במשנה מצא ב' נרות מערביים]. אבל הרמב"ם בחיבורו [פ"ג מבחירה] כתב דקיי"ל כמ"ד דהמנורה צפון ודרום מונחת, ונר האמצעי נקרא נר המערבי, ומשום שכל הנרות של המנורה, מצודד ראשי הפתילות לצד נר האמצעי, וראש הפתילה של נר האמצעי מצודד כלפי מערב. א"כ ל"ג במתני' מלת המזרחיות, רק יניח השתא מלהיטיב הנר האמצעי והנר שבצדו וכ"כ הרמב"ם שם. [ונ"ל דלרמב"ם נר שבצדו, היינו הנר הסמוך להאמצעי בצפון, כדי שיהיה נר המערבי טפי מימין דשכינה כ"י, דימין חשיב טפי כיומא דל"ט א' ונ"ג ב'). ואילה"ק לפ"ז למ"ד מזרח ומערב מונחת הרי היה נקרא נר המערבי הנר היותר שמאלי של ב' המזרחיות. התם ה"ט משום דנר הימיני הוא המזרחי ולא המערבי. וגם לא אפשר בגוונא אחריתא, דאם גם יניח מלהיטיב תחלה נר ב' וג' מקצה המזרח בכל זה לא יהיה מועיל רק שהנר הב" ממזרח יהיה נר מערבי מאותו שבקצה המזרח שהיטיב תחלה, ויהיה ג"כ ימיני לנר הג' ממזרח שמטיב עמו אבל עכ"פ אנן בעינן שהנר שנכנהו נר מערבי להתחיל ולסיים בו. יהיה נר מערבי להנר שמטיב עם הנר המערבי ביחד. ויהיה ג"כ ימיני לו, וזה אי אפשר כשמונחים מזרח ומערב. ועי' בסידור רבינו יעב"ץ זצוק"ל]: מדשן את השאר ר"ל דשאר הה' נרות אפילו מצאן דולקין מכבן ומדשנן, שלוקח בצבתים של זהב הקטנים את הפתילות הישנים מה' נרות הנ"ל, ושופך השמן הישן לתוך הכוז, ומקנח ומנקה הנרות היטב ע"י מחתות זהב קטנים., כדי שלא ילכלך אצבעותיו. ואח"כ נותן שמן חדש ופתילות חדשים בהן ומניחן כך [ולרמב"ם פ"ג מתמידין אינו מכבה הדולקין רק מתקנן]. ולאחר זריקת דם התמיד מיטיב. אופן זה גם ב' הנרות המזרחיות. מיהו בזמן שמעון הצדיק שהיה נר מערבי נשאר דולק תמיד בדרך נס, אז לא היה מטיב בבוקר אחר הקטורת רק נר א', והניח לנר המערבי דולק עד הערב, דאז אחר שהדליק כל הו' נרות האחרים, היטיב גם נר המערבי והדליקו מחדש: ומניח את אלו דולקים במקומן ב' המזרחיות הניחן דולקין והולכין, ולמ"ד צפון ודרום מונחין, הניח נר האמצעי והנר שבצדו מצפון כלעיל: מצאן שכבו שנתכבו אלו הב': מדשנן ומדליקן מן הדולק לא שמדשנן כמו שמדשן שאר הה' נרות להסיר הפתילה והשמן הישן כלעיל דהרי אין מיטיב ב' הנרות רק אחר הקטורת. רק ר"ל מדשן הב' המזרחיות, דהיינו שמסיר הפחם מראש הפתילות שלהן, וחוזר ומדליקן מן נרות האחרות, אם נשארו בהן דולקין. וכל זה עשה רק כדי לעשות היכר יפה להפסקה שעושה בין הטבת הה' נרות, להטבת הב' נרות, דאילו היה מניחן כבויין ועומדין ולא היה מדליקן, היה יכול הרואה לחשוב שברצון הכהן המיטיב תליא להיטיב איזה שירצה וכמה שירצה. אבל כשחוזר ומדליק מיד אותן הב' נרות, אז ניכר יפה, שאותן הב' שהדליק הן אותן שצריך להניח מלהיטיב עד אחר הקטורת, ולאבא שאול עד אחר שחיטת) [זריקת] התמיד [עי' לעיל סי' ה']. [כך הוספתי בפירושי זה בדברי רבינו ברוך ור"ב. כדי לתרץ בזה קושית הרשב"א בתשובה (ע"ט וש"ט), שהקשה א"כ מה היכר יש בהדלקה]. מיהו אם מצא שכבו כולן, מדליק אותן ב' הנרות מקינסא שמכניס ממזבח העולה [ולרמב"ם שם גם בכבה רק מערבי מדליקו מקינסא]: ואחר כך מדשן את השאר ר"ל דלאחר שהדליק אלו הב' מסיר הפתילות ושמן הישן מה' האחרות ומשים תחתיהן פתילות ושמן חדש, ומניחן כד עד הערב שאז מדליק כל הנרות כולן: ואבן היתה לפני המנורה ובה שלש מעלות שעליה הכהן עומד ומטיב את הנרות לפי שהמנורה גבוה י"ח טפחים, להכי היה צריך הכהן לעלות למקום גבוה כשמטיב ומדליקן. [אב"י עי' שבת צ"ב א' ד"ה אשתכח דרק מכתף אדם עד לארץ יש ג' אמות]: והניח את הכוז על מעלה שניה נראה לי דלפי שלמעלה בראש האבן על המעלה השלישית היה מקום הנחת מלקחיה ומחתותיה [כרמב"ם פרק ג' מבחירה הלכה י"א], להכי אין מקום להניח שם הכוז, רק למטה ממנה על מעלה הב'. לכן מניחו שם ויוצא. וכשיטיב לתיך הכוז גם השתי נרות האחרות אחר הקטורת, אז מוציא הכוז, וכן חבירו מוציא אז הטני. ולא השתחוו השתא קודם שיצאו, כיון שלא גמרו עבודתן עדיין, רק אח"כ כשיוציאו הכוז והטני כשגמרו העבודה, השתחוו בפישוט ידים ורגלים ויצאו:

מלכת שלמה אמר להם הממונה אמתניתין דפירקין דלעיל קאי דקתני ירדו ובאו להם ללשכת הגזית. ועיין במ"ש בפ' שני דיומא סימן ג': העוקץ המפרש פירש שם הזנב (גם הראב"ד ז"ל פירש העוקץ הוא הזנב) אבל הערוך כתב העוקץ הוא העצה כדכתיב לעומת העצה ע"כ: והגרה מקום שמעלה גרה הוא דהיינו הצואר ובו מחובר הקנה והכבד והלב כדמפרש בקונטרס התם במסכת יומא הראב"ד ז"ל גם במפרש. הגיה ר"ב אשכנזי ז"ל מלת כבד וכדמפרש רעז"ל. והקשה בתי"ט דבפירקין דלקמן משנה ג' תנן דכבד תלויה בדופן הימנית: