יכין
ואני ואני ר"ל וכן הב' שמע ואמר ואני, והוא הדין ק': כולם נזירין והוא שאמרו כן כל א' תוך כדי דבור של חבירו. דהיינו בכדי שיאמר שלום עליך רבי [עי' ש"ך ח"מ רנ"ה סק"ה]: וכולם אסורין ועי' נדרים [פ"ט מ"ז]: ושמע חבירו ואמר פי כפיו או שאמר: ושערי כשערו והוא שאמר כפיו מיין, וכשערו מלגזזן: אינו יכול להפר דכשאמר ואני, קיים נזירותה, מדאי אפשר שיהיה הוא נזיר אם לא יקויים נזירותה. מיהו באמר אחר ואני, והפר לה הבעל, לא הותר זה, דבעל לא עקר הנדר כחכם, רק גוזזו ומבטלו מכאן ולהבא: ואמרה אמן ונראה לי דכל שכן באמרה מלת גם כן: ושלו קיים מיהו באמר בניחותא ואת וענתה אמן, הרי קיים לה [ונ"ל דלא דמי למ"ש בנדרים פ"י מ"ז דהקים קודם לנדר לא מהני. דהרי תוך כדי דבור כדיבור דמי. ותו דגלי אדעתיה ששתיקותו מיד אח"כ תהיה הקמה]: הרי זו סופגת את הארבעים אפילו היפר לה אחר כך, דבעל רק מיגז גייז כלעיל סי' ו' ולפיכך לא הוה התראת ספק דכל עוד שלא הפר הנדר קיים, וגם בלא זה כל נדר לית ביה התראת ספק שמא יתיר נדרו, מדהוא דבר חדש לגמרי שמא לא יזקקו להתירו [כתוס' מכות ט"ז ב']: והיתה שותה ביין ומיטמאה למתים אחר כך: ר' יהודה אומר אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכת מרדות להכותה מדרבנן לפי אומד בית דין וכפי צורך השעה, על שמרדה בדברי חכמים: [וי"א דמרדות לשון ייסור, כמו יפה מרדות אחת בלבו של אדם [ברכות ד"ז א']. וי"א שהוא י"ג הכאות שליש של מלקות. ועמ"ש פ"ג דמכות סי' ג'. מיהו הממאן מלקיים עשה אפילו דרבנן, מכין אותו מדרבנן עד שימות או עד שיקיים העשה [כתובות דפ"ו א']: ואם שלה היתה בהמתה שנתן לה א' על מנת שאין לבעלה רשות בהמתנה [כפי"א דנדרים מ"ח]: החטאת תמות ולא הוה כהקדש בטעות דאינו הקדש [כרפ"ה], דהכא ידעה שיוכל בעל להפר ואפ"ה הקדישה: ונאכלין ליום אחד כשאר שלמי נזיר, ולא ככל שלמים שנאכלים לב' ימים ולילה א': ואינן טעונין לחם ולא כשאר שלמי נזיר: היו לה מעות סתומים שלא פירשה אלו יהיו לחטאת, ואלו המטבעות יהיו לצורך עולה, ואלו לשלמים. ולרמב"ם [פ"ט מנזירות] דדוקא כשהפריש סתם ולא אמר כלום מחשבו סתומים אבל כשאמר אלו לחובתי, אף על גב שלא פירש עולה וחטאת, דינן כמפרש וילכו כולן לים המלח: יפלו לנדבה ר"ל לתיבות שבעזרה, שקונין מהן עולות נדבה כשהמזבח פנוי, אף על גב דדמי חטאת מעורב בהן, וכל בדאורייתא אין ברירה [כביצה ל"ז א']. אפ"ה הלכה למשה מסיני הוא שיהיו כולן באין לנדבה [ש"ס]: לא נהנים לכתחילה: ולא מועלים בהן דבנהנה פטור מקרבן מעילה. דמדאזלי לאבוד לאו קדשי ה' הוו: דמי שלמים יביאו שלמים ואין מועלין בהן ככל שלמים שאין מועלין בהן רק באימורין אחר זריקת דמן כספ"א דמעילה: ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם מיהו בהיו המעות של בעל כולן יוצאין לחולין: אינו יכול להפר דכבר מותרת ביין, ואין כאן ענוי נפש שיפר [אבל משום טומאה בל"ז אינו מפר. ולא דמי לנדרה שלא תלך לבית האבל דמפר [כנדרים דפ"ג ב']. דנ"ל דהתם עכ"פ א"צ להטמא]: אינו יכול להפר משום הפסד קדשים: יפר אף שקרבו הקרבנות דתגלחת טומאה: שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת כלומר מעונה מיין: ר' אומר אף בתגלחת הטהרה יפר אף לאחר זריקת דמים, וקודם גלוח, אף שכבר עבר ענוייה מיין: שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מגלחת דאף דאסורה לילך פרועת ראש [כא"ע קמ"ו], ואפילו [בפאלשע טור] אסור משום מראית עין, דאסור אפילו באיסור דרבנן [כא"ח ש"ה י"א ותרע"א ח', וי"ד ש"ך ספ"ז סק"ו], וכ"ש הכא דבפרוע כגמרי דאורייתא הוא [ככתובות דע"ב א'], וביוצאים מתחת [להויבע], עכ"פ דת יהודית הוה. יש לומר דמיירי בחצר שאין רבים מצויים שם דשרי [כב"ש שם סק"ט, ועי' מ"ש שבת פ"ו סימן מ"ז]. ולת"ק אפשר בפאה נכרית: האיש מדיר את בנו בנזיר הלכה למשה מסיני, והוא שהבן קטן עד בן י"ג ויביא ב' שערות, ואז לרש"י ותוס' מתבטל הנזירות שהדירו אביו, ולר"ב צריך להשלים גם אח"כ [ועתוי"ט סוטה פ"ג מ"ח]: כיצד אהדירו אביו קאי: מיחה הבן הקטן: או שמיחו קרוביו אז ג"כ מתבטל הנזירות שהזירו אביו. וכולן, דוקא מיד כששמעו מיחו: האיש מגלח על נזירות אביו הלממ"ס: ואין האשה מגלחת על נזירות אביה אפילו בת שיורשת אביה: ואמר הבן: זה הוא שמגלח על נזירות אביו אף דמסתבר דזה מגרע גרע מאילו אמר ע"מ שאגלח על מעות אבא, דהרי הכא נזר על מעות עצמו, וקיימא לן דאפילו לא היה נזיר כשמת אפ"ה מגלח על נזירות אביו:
מלכת שלמה
ואני ואני וה"ה טובא ואפילו עד מאה ויותר ובלבד שיהא כל אחד בתוך כדי דבור חברו שלפניו ומוכח בגמ' בהדיא דתרי ואני [הגה"ה אכן ה"ר יהוסף ז"ל הגיה ואני שלישי] בלחוד גרסינן דתנא לאו כי רוכלא ובחד ואני נמי הוה סגי אלא משום דבעי למיתני סיפא הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין מכלל דאיכא אמצעי ומש"ה קתני ואני ואני הרי זימני. ותוס' ז"ל כתבו וא"ת דהיא גופה תיקשי דליתני חד ואני וסיפא ליתני הותר הראשון הותר השני הותר השני לא הותר הראשון וי"ל דלמ"ד לקמן חד בחבריה מיתפיס נקט למידק מיניה אחרון הוא דליכא אחריני בתריה אבל אמצעי דאיכא אחריני בתריה משתרי אותו שאחריו כדדייק לקמן ולמ"ד דמקמא מתפיס נקט אמצעי למידק כדבסמוך ראשון הוא דשרי אחריו הא אמצעי לא הותר שלאחריו דבקמא מתפיס ע"כ. ובירוש' כן היא מתניתא ואני ואני מאן תנא ווין ר' יהודה ברם כר' מאיר אני אני. וביד פ"ג דהלכו' נדרים סימן ג' ובפ"ד סימן ט' י'. ובטור יו"ד סימן רכ"ט. וכתב הר"ב אלפסי ז"ל בר"פ שבועות בתרא דלרבא דהתם אע"ג דמתפיס בשבועה לאו שבועה מתפיס בנדר מיהא נדר הוא והביא ראיה מדתנן הכא ואני ואני הרי כולם נזירין וכתב שם עליו הר"ן ז"ל וכי תימא והא אוקימנא לההיא מתני' בגמ' דוקא תוך כדי דבור אבל לאחר כדי דבור לא ואי מתפיס בנדר נדר אפילו לאחר כדי דבור נמי. לאו קושיא היא דאי אמר ואני כמוך הכא נמי אלא התם לא אמר אלא ואני ולאחר כדי דבור לא משמע מידי וכי תימא וכיון דבתוך כדי דבור מיתוקמא מנלן דמשום דמתפיס הוא דילמא טעמא דכולן נזירין משום דכל חד מינייהו אמר ואני נזיר לאו מילתא היא דקתני סיפא הותר הראשון הותרו כולן ואילו אני נזיר קאמר אמאי הותרו כולם אלא ודאי ואני כמוך וש"מ דמתפיס בנדר נדר ותנן נמי הריני כשמשון כבעל דלילה ה"ז נזיר כ"ש היכא דאמר הריני נזיר כפלוני נזיר שהוא בימיו ותנן נמי כאמרא כדירין כעצים כאשים וכן מוכח בגמ' דנדרים בכמה דוכתי וכל זה סיוע לדברי הרב אלפסי ז"ל ע"כ בקיצור. וכתב עוד שם דמתפיס בנדר סוף דבר היינו שתלאו בנדרי הקדש דהיינו כאמרא כדירים וכו' דבלאו הכי נדר ראשון לא משכחת לה אבל שבועות במתפיס ליכא כלל דאי איתא שבועה במתפיס שבועה קמייתא במתפיס היכי משכחת לה והאריך ע"ש:
פי כפיו וכו' פ' שני דהלכות נזיר סימן ד'. בפי' ר"ע ז"ל והוא שיאמר פי כפיו מיין. אמר המלקט אבל אם לא פירש כך אפילו אמר פי נזיר ושערי נזיר הוי כאומר ידי נדרה או רגלי נזירה דלא אמר כלום אבל אם אמר באבר שהנשמה תלויה בו כגון שאמר ראשי נזירה או כבדי נזירה ה"ז נזיר:
הריני נזיר ושמעה אשתו וכו' ביד עד סוף סימן ב' פי"ג דהלכות נדרים סימן י"א י"ב י"ג י"ד. ובטור י"ד סימן רל"ד:
הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני נדרים פ' נערה המאורסה (נדרים דף ע':)