יכין עשרה יוחסיןי' מיני יוחסין שנודע באיזה דרך נולדו ומי אביהן: עלו מבבלעם עזרא. שהוא העלה עמו כל חכמי הדור, ומשו"ה חשש שיתערבו בבבל פסולים בכשרים, להכי העלה עמו כל הפסולים, ולא הניח שם רק כשרים: לויישגם לויים עלו עמו. [ואע"ג דאמרינן [סוטה פ"ט מ"י] דעזרא קנסן מדלא עלו עמו. י"ל דהלויים שעלו עמו היו קצוצי בהונות [כילקוט תילים בפרשת על נהרות בבל], שאינן ראויין לשיר, ולהכי קנס להשאר שבבבל. עוד י"ל דלהכי קנסן מדלא עלו עד ששלח אחריהן. או משום דלא עלו רק מעט מהן, שלא היה בהן כדי לשמש בשיר ובשערי ביהמ"ק. וק"ק וכי מפני אלו יקנסו לדורות גם לאלו שעלו. ודוחק לומר כיון דהרוב לא עלו דיינין להו בעונש כמשפחות בילגה שקנסום אף שלא חטאו אגב אשה שבמשפחות שלהן שחטאה [כשלהי סוכה] וטפי נראה שלא עלו עם עזרא כלל וכ"ש בקרא מפורש ומבני לוי לא מצאתי, והא דקאמר הכא שעלו, היינו אח"כ שהכריחם עזרא שיעלו ואולי ע"י המלכות, שהודיע לכורש שנצרכים ללוויים בביהמ"ק לשיר ולנעילת שערים]: חללישנולדו מפסולי כהונה, או שנבעלו לכהן הפסול להן: וחרוריעבדים שנשתחררו: נתיניגבעונים שמלו בימי יהושע: ואסופימפורשים לקמן: כולם מותרין לבא זה בזהדאין בגבעונים לאו דלא תתחתן בם כבשאר שבעה עממין שבא"י, דמדנתגיירו ליכא טעמא דכי יסיר בנך מאחרי [ולתוס' כתובות [דכ"ט א'] ד"ה אלו, יש בנתינה לאו דלא תתחתן. וצ"ע א"כ למה חללי וגירי מותרות בהם. וצ"ע]: ואינו מכיר לא אביו ולא אמווספק ממזרים הם: אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקישבודקין אמו, דבאומרת לכשר נבעלתי נאמנת [ועי' מ"ש פ"ק דכתובות ועי' אה"ע סי' ד' סכ"ו ול"א]: מותרים לבא זה בזהקמ"ל אפילו גר עמוני ומואבי עם ממזרי שתוקי ואסופי: רבי יהודה אוסרה"ק אפילו רבי יהודא שאוסר גר בממזרת, דקהל גרים לדידיה אקרי קהל, אפ"ה בגר עמוני ומואבי שאסור בקהל, מודה רבי יהודא דמותר בממזרת: ודאן בודאן מותרכגון ממזרים בנתינים: ודאן בספיקןממזרים ונתינים בשתוקי ואסופי: תמוה דהיא היא כרישא. ואת"ל דרישא מיירי שפירש הודאי והלך אל הספק שנשאר במקומו דהו"ל הספק בקבוע כמחצה על מחצה. וסיפא מיירי שפירש הספק והלך אל הודאי שנשאר במקומו בקבוע ליתא, דא"כ איסורא דסיפא כ"ש מרישא דהרי בסיפא י"ל כל דפריש מרובה פריש [יומא דפ"ד ב'] והרי רוב ישראל כשירים, ואסור להנשא להודאי. ונ"ל דה"ק וודאן בספיקן שנתערבו, אז גם ספיקן של תערובות הזה אסור להנשא בוודאן, אע"ג דבכה"ג בספק הזה שנושא את הודאי, יש ס"ס לפסול, דשמא הוא הודאי, ואת"ל שהוא הספק, הרי גם בהספק הזה יש ספק פסול, ושמא פסול. ולפיכך ס"ד דלשתרי להנשא לודאי פסול, קמ"ל. מיהו ביש ספרים לא גרסו הנך ב' מלות, וספיקן בוודאן: שתוקי ואסופי בדוגמתן, ושמא זה כשר וזה פסול: שתוקי אסופי וכותינמי ספק הוא, מדאין בקיאין בתורת גיטין וקידושין: הנושא אשה כהנתכהן שרוצה לישא בת כהן, שהיא ממשפחה שהעידו שנים שנתערב בה ממזר חלל. או שפחה. ולרש"י מיירי שקראו שנים על המשפחה קול שמץ פסול, ולא שהעידו עדות גמור: צריך לבדוק אחריה ארבע אמהותדהיינו אמה. ואם אבי אמה. ואם אביה, ואם אבי אביה: שהן שמנהר"ל עוד ד' אמהות של אמהות הנ"ל. והא דלא בדקינן באבות כמו דבדקינן באמהות. ה"ט דאבות כי מנצי אהדדי, מגנין א"ע ביוחסין, ואם היה בהן בעצמן פסול היה ידוע. משא"כ נשים בקטט, מגנין א"ע בזנות ולא בפסול יחוס, מדלא בקיאי ביוחסין [כלקמן מ"ט סי' ל"ט], הלכך אין פסולן ידוע: מוסיפין עליהן עוד אחתר"ל עוד אם א' לכל צד למעלה, דהיינו אם אם אמה, ואם אם אם אביה, וכן כולן. נמצא הן י"ב אמהות [ובש"ע סי' ב' דסגי רק בב' אלו, שהן בכלל י' אמהות]. ומה"ט צריך בישראלית בדיקה יתירה, משום דישראלית אינן נזהרין כל כך מלהתערב בפסולין: אין בודקין לא מן המזבח ולמעלההתחיל לבדוק, ומצא שאביה עבד בביהמ"ק. א"צ לבדוק אחר אמו. וכ"כ באבי אביה, כשעבד עבודה א"צ לבדוק אמו, ותנא ושייר, דה"ה באכל תרומה, או נשא כפיו, או קרא ראשון בביה"כ, או שכתוב בשטר פלוני כהן, בכל אלו ידוע שמיוחס הוא: ולא מן הרובן ולמעלהאם היה משורר עם הלוויים על הדוכן: ולא מן סנהדרין ולמעלהדלידון דיני נפשות צריך שיהיה מיוחס: וכל שהוחזקו אבותיו משוטרי הרביםשדנין דיני ממונות. ובירושלים מיירי. ששם אף לממונות ממנים דוקא מיוחסים: וגבאי צדקהבכל מקום דממשכנים על הצדקה, ורגילים אינשי להתקוטט עמן, ואם היה בהן פגם אפילו רק מצד אם, היה נודע [ודו"ק]: ר' יוסי אומר אף מי שהיה חתום עד בערכי הישנה של צפוריאצל דייני עיר ששמה ישנה שאצל צפורי. [ונ"ל דנקט כן, משום דישנה אחרת היה. ול"ג הישנה דאין שם עצם עם הא הידיעה כ"א בדרך זרות, כמו עלה העי [יהושע ח'], וכדומה] והיה שם תקנה לבלי להאמין שום עדות ממון, רק כשהן מיוחסין. ויש כח ביד בני עיר לתקן כן אף שהוא נגד דין תורה בדיני ממונות, וכדאמרינן [ב"ק קט"ז ב'] רשאין בני חבורה להתנות שכל מי שיאבד חמורו יעמידו לו חמור אחר. ולרש"י ל"ג עד. ור"ל דמיירי שחתם שם כדיין, ששם לא היו ממנין דיין שאינו מיוחס: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר אף מי שהיה מוכתב באסטרטיאבלשון יון הוא חיל מלך, [ארמעע]: של מלךשלא לקחו לחיל ישראל רק מיוחסין, שיעמוד להם זכות אבות במלחמה [ואף שאתי הגתי שר צבא דוד המלך היה [כשמואל ב' י"ח], והוא היה גוי [כע"ז דמ"ד א']. וכ"כ מצינו שהיו בחיל ישראל חיל אדום [כמלכים ב' ג']. נ"ל שהעמידום חיל מיוחד לסייע את ישראל, ולא ערבום בין המיוחסין. ולבני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א, אסטרטיא של מלך ר"ל שומרי ראש המלך, ובל"א לייבגארדע דעס קעניגס, דרק לחשיבות חיי המלך ויקרותו, היו נזהרים בזה בחיל המסבבים אותו שיהיה לו שמירה מעולה מהקב"ה, ולא בשאר חיל המלחמה. וכדאשכחן שהיו נזהרים בחייו יותר מבחיי כל ישראל, שאמרו לו אם ימותו חצינו לא ישימו עלינו לב, כי אתה כמונו עשרה אלפים [שמואל ב' י"ח]: בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולםאפילו בת בנו או בת בן בנו וכו'. אבל בת בתו מישראל, כשירה לכהן: רבי יהודה אומר בת גר זכראפילו מישראלית: עד שתהא אמו מישראל(ה"ה) [וכ"ש] אביה ישראל סגי: בתו כשרה לכהונהוקיי"ל דבדיעבד לא תצא. ולכתחילה צריך צד א' ישראל [ז' סכ"א]: האומר בני זה ממזרר"ל זה שמחזיקים אותו שהוא בני אינו בני רק ממזר הוא. וכ"ש באומר שבעל הוא ערוה, וזהו בני מהערוה דא"נ, דהרי במזיד אין אדם משים עצמו רשע, ואם אומר שהיה שוגג, עכ"פ קרוב הוא, ופסול להעיד על קרובו: אינו נאמןדאע"ג דעובר לית ליה חזקת כשרות, אפ"ה קרוב פסול לעדות: ואפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינם נאמניםאף דאמו קים לה בגוויה טפי וגם אמרו כן על העובר שבמעיה, שאין לו חזקת כשרות: רבי יהודה אומר נאמניםוהכי קיי"ל דהאב נאמן שזה אינו בנו, ושהוא ממזר, ודוקא בלא החזיקו תחלה בחזקת בנו הכשר דאל"כ א"נ [אה"ע סי' ד' סכ"ט]. אבל רק לפסלו, ולא לפסל זרעו דביש להבן בנים אז גם על הבן א"נ [שם]: מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו והלך הוא וקדשהשקבל אביה קדושין מאחר: וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה וקדשה את עצמהוצריכי ב' בבי, רישא אף דאב אינו מקפיד כל כך אם תנשא בתו לבעל כל דהו, דבתך בגרה שחרר עבדך [כפסחים ק"י ב'], אפ"ה אמרינן מדאשכח מיוחס טפי, בטליה. לשליחותיה. וקמ"ל אשה, אף דאשה אינה בקיאה ביוחסין כאיש, אפ"ה אמרינן דבטלה לשליחותה: מי שיצא הוא ואשתושכבר נבדקה שהיא מיוחסת: למדינת הים ובא הוא ואשתו ובניוואין אדם מכירה מדשהתה ימים רבים: אין צריך להביא ראיה לא על האשהדמדידעינן שהיה לו מיוחסת, לא חיישינן שמתה או גירשה וזו אחרת היא: ולא על הבניםודוקא בכרוכים אחריה, שהן קטנים ודבוקים אחר אמן: מביא ראיה על הבניםשהן מאשתו שמתה: ואינו מביא ראיה על האשהדאמרינן אותה שמתה היא שהלכה, ולא חיישינן שנשא שוב אחרת ומתה גם היא ואלו בניה [כך נ"ל, ועי' רש"י ותוס' ומהרש"א ומהרש"ל]. ואע"ג דכל אדם בחזקת כשרות, רק בקרא עליו ערעור [כלעיל סי' י"ח]. היינו דמי שאינו חושש שיהיה זרעו מוחזק לכהן, מותר לישא מהן. אבל משפחה בדוקה לכהן אין נושאין מהנ"ל עד שיבדקו אמותיהן. ועל הבניםר"ל בודק גם מאם ולמעלה וצריך נמי להביא ראיה שהבנים הללו הם מזאת האשה שבדקו יחוסה: לא יתיחדיחוד אינו בחדר הפתוח לר"ה. מיהו בלילה גם בזה אסור [אה"ע כ"ב]. וכ"כ ביש עמהן תנוקת שיודעת טעם ביאה, שבושה לעמוד ערומה, ואינה מוסרת עצמה לביאה, משום קטנותה, מותר ביום להתיחד. וי"א דבדרך גם בכה"ג אסור [שם]: אדם עם שתי נשיםואפילו עם הרבה, ואפילו עם זקנות. וי"א דעם ג' נשים מותר להתיחד, כל שאין עסקו עם הנשים. ויחוד א"א דאורייתא, ועם פנויה מדרבנן: אבל אשה אחת מתיחדת עם שני אנשיםדסתם אנשים. כשרים הם. ודוקא בעיר. אבל בשדה או בלילה, צריך ג' אנשים. מיהו בפריצי, אפילו י' ואפילו ביום, אשור [שם]: שאשתו עמוובכה"ג אפילו עם אשה א' מותר להתייחד. מיהו ישראלית עם עכו"ם אסור אע"ג שאשתו עמו [שם], ומשו"ה לדיוקא לבד נקט ב' נשים דבעכו"ם גם כה"ג אסור: וישן עמהם בפונדקיהוא כעין חדר שעושין במדברות ללון שם עוברי דרכים, ואין בני אדם מצויין שם לדור: וישן עמהם בקרוב בשרוה"ה לחבקה ולנשקה. וה"ה אח עם אחותו קטנה: ואם הגדילושיהיו שדים נכונו ושערך צמח, אפילו אין הקטנה בת י"ב, והקטן אינו בן י"ג [סי' כ"א]: וזה ישן בכסותוואפילו אם היא נשואה. מיהו אפילו בכה"ג ' באחות אסור [ב"ש שם]: לא ילמד אדם רווקפנוי שאין לו אשה: סופריםר"ל לא ילמוד עם תנוקת, דעי"ז מתרגל עם אמותיהן של הילדים. ואפילו לא יתיחד עמהן אסור [סי' כ"ב]: ולא תלמד אשה סופריםמשום יחוד עם אבות הילדים שבאין אצל בניהן: ר' אליעזר אומר אף מי שאין לו אשהר"ל שאין אשתו אצלו: לא ילמד סופריםוהכי קיי"ל. וי"א כת"ק [ב"ש שם]: וחכמים מתיריןדלא נחשדו ישראל על הבהמה או זכר. והכי קיי"ל: כל שעסקו עם הנשיםשמשתכר במלבושיהם וקשוטיהן: לא יתייחד עם הנשיםאף שצריך להן לפרנסתו, וכ"ש אחר דאסור באין אשתו עמו. ולרש"י בעסקו עם נשים אסור להתייחד אפילו עם ג' נשים, דבכה"ג מותר באחר, עכ"פ זה מדלבו גס בהן יחפו עליו: רבי מאיר אומר לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלהנ"ל דר"מפרושי קמפרש דברי ת"ק, דאע"ג דלא ילמוד בין הנשים שבמורגל עוסקים במלאכה קלה, אפ"ה ישתדל ללמוד מלאכה שנקייה מחשד נשים ואע"פ כן תהיה קלה: שאין אומנות שאין בה עניות ועשירותולא תאמר שע"י שהיא קלה א"א שירוויח בה הרבה. ונ"ל דהמשך המשנה כך הוא, ילמד מלאכה נקייה וקלה, ולא יאמר משום דקלה היא כמות שהיא, אין בה לקוות רווח ועושר, שעל העושר יתפלל להקב"ה שהעושר שלו דלא לבד במלאכה קלה, אלא אפילו במלאכה שנאותה להשתכר בה, צריך שיתפלל על ההצלחה בה. מדאין מלאכה שאין בה עניות ועשירות, יש מתעסקים בה ומתעשרים, ויש שמתענים בעסקה: ולא עשירות מן האומנותר"ל שלא האומנות גרמה העניות או העשירות, דהרי בכולן יש עשירים ועניים: אלא הכל לפי זכותור"ל הכל לפי מזלו [כך פי' התוס'] ואין להקשות, אם הכל תלוי במזל, א"כ מה תועיל התפלה. על זה נשיב, שאין הכוונה במלת "מזל" על מעמד הכוכבים בשעת עיבור ולידה, ח"ו לא תהיה כזאת בישראל. וכבר צעקו כי כרוכיא על זה רבותינו גאוני עולם, ובראשם ע"ר רבינו הרמב"ם שמש החכמים, באגרותיו היקרים, בתשובתו לעיר מרשיליא, בתשובה המתחלת, הגיעה שאלת אלופינו וכו' יע"ש. ואם נמצא לרבותינו חכמי הש"ס אשר מימיהם אנו שותים, דברים בזה שיתדמו בהפך מדברינו, מחוייבים אנחנו לומר שהם דרך משל ומליצה כשאר אגדות שבש"ס. וכ"כ ג"כ הרמב"ם שם. אולם הפי' האמיתי של מלת "מזל", כבר הארכנו בו בפי' (הארוך)[בועז]עם ראיות מוכיחות, וכאן לקצר אני צריך, דתוכן הענין הוא כך: א) הנה ידוע כי לכל דבר שבעולם יש סבה: ב) יש סבה מכריחה התכלית, ויש עושהו רק אפשרי: ג) והנה כל השתדלות האדם בעולם, הוא להשיג שמחה, וכבוד: ד) והם ישוגו ע"י כח הגוף, כח הממון, כח הנפש: ה) והסבות להשיג ג' כחות אלה, הוא או ע"י השתדלות האדם, או ע"י הצדקת, או ע"י מזל: ו) ההשתדלות והצדקת, אינן סבות מכריחות להשיג כח הגוף והממון והנפש: ו) רק המזל הוא המכריחה. ולכן נקרא מזל, שנוזל כשטף מים כבירים מרום לתחת: ח) יש ב' מיני מזל, מזל הגלוי, ומזל הנעלם: ט) הגלוי הוא הטבעי, והוא תלוי בששה עניינים: א) בטבע אביו ואמו: ב) בטבע האקלים שנולד בו ודר בו: ג) בטבע הזמן שנולד בו וגדל בו: ד) בטבע מאכלו ומשקהו של אדם: ה) באיזה אופן הדריכוהו וגדלוהו: ו) באיזה מלאכה הוא עוסק בה. ע"י ו' דברים אלו יתחזק גופו או יחלש, יתרבה עושר או יתמעט, יתגדל חכמתו או יתמעט. אמנם למה נולד זה באחד מו' דברים אלה לטובה, ולאחר היו לריעותא: י) זהו מטעם מזל הנעלם הנקרא [בעשטיממונג] שכך גזרה חכמתו ית' עוד טרם הולדו מטעם עמוק ונעלם. כמ"ש חז"ל [בנדה דע"ז ב'] המלאך הממונה על הריון וכו' ושואל טפה זו מה תהא עליה גבור או חלש, חכם או טפש, עשיר או עני, עתה נבוא לפרש המשנה, שר"מ אמר שלעולם ילמד אדם אומנות נקייה וקלה, וא"כ יהיה לו השתדלות נאה להצלחתו. אבל לא יאמין שההשתדלות לבד תצליחהו, רק גם בכוחות הטבע של העניינים תליא מלתא, לכן יאחז זיין הצדקת נגדה, ויתפלל להקב"ה שיסיר מלפניו דברים המונעים בטבע את הצלחתו ויסייעו ברחמיו וחסדיו להצלחתו. אבל עכ"פ לא יחשוב שעבור תפלתו ישנה הקב"ה כל סדרי הטבע, וטבעי הסבות שזכרנו, דמלבד שזה מזכיר עונותיו של אדם, דזהו בכלל עיון תפלה [כר"ה ט"ז ב'], מלבד זה מסוכן לו מחשבה כזאת, שכשיראה שעם כל התאמצתו בתפלה אפ"ה לא נעשה בקשתו, יוכל להתרפה חלילה מלהאמין בהשגחתו ית'. לכן הודיעו התנא, אלא הכל לפי מזלו, ר"ל גם השתדלותו גם תפלתו אינן דברים המכריחים טובתו, כי גבול יש להם, אם ועד כמה יסייעוהו, ולפי מיעוט ורבוי הסבות, לפיהן ישיב גאולתו לטובתו. זאת יקוה בתקותו, וה' הוא נחלתו באמתתו: אלא שהרעותי מעשיבחטאי נגד ד': וקפחתי את פרנסתישגם לא השתדלתי כראוי בגופי לטובה שלי. דב' דברים צריכים לי שייטיב לי בעוה"ז, א' שלא אתחייב לפני המקום ב"ה במעשי, ב' ושאשתדל בכל מה שבכחי להשיג הטובה שגזר הקב"ה עלי, וכמשחז"ל [ילקוט ראה] למען יברכך ד', יכול יהא יושב ובטל, ת"ל בכל אשר תעשה: מוליכין תבואות על חמורים, למכור מעיר לעיר: גמלמוליכי סחורות על גמלים למקום רחוק יותר: ספרבש"ס גרסינן "קדר", והוא המוליך קדירות למכור מעיר לעיר [וכן מסתבר]: רועהכולן לסטות, דכשנוסעין בדרך רועין בהמתן בשדות אחרים. וכ"כ רועה. זה כל עניינו [ולגרסת הספר דנקט "ספר", והוא המגלח, גם כן אומנתו לסטית, ליטל לפעמים יותר מהראוי, בראותו שהזמן נחוץ להמתגלח, כתספורת בן אלעשה [שבת דף ט' ב']: וחנונימלומד באונאה לזייף היין במים וכדומה: החמרין רובן רשעיםמפני לסטות: והגמלין רובן כשריםשפורשין למדברות בין חיות ולסטין, לכן משברין לבן לפני המקום: הספנין רובן חסידיםמדסכנתן מצוייה יותר מגמלין, ותמיד הם בפחד ורעדה כי אין ביניהן לבין המות רק קרש דק: טוב שברופאים לגיהנםנ"ל דאין מאמר זה גנאי לרופא רק שבח הרופא המומחה, והוא על פי מה שמ"כ דבר נחמד שכשהוציא משה רבינו ע"ה את ישראל ממצרים, שמעו עמים ירגזון וגו', ויתמהו מאד על זה האיש משה, כי על ידו נעשו כל הגבורות והנפלאות האלו, ולכן התעורר מלך ערביי א' וישלח צייר מובחר לצייר תמונת המנהיג הגדול הזה ולהביאו אליו, וילך הצייר ויצייר תמונתו ויביאהו לפני המלך, וישלח שוב המלך ויביא ויאסף יחדיו כל חכמי חרשים אשר לו, וישאל להם לפשוט על פי פרצוף פניו של משה כפי המצוייר, לדעת תכונת טבעו ומדותיו, ובמה כחו גדול, וישיבו כל החכמים יחדו אל המלך ויאמרו, אם נשפט על פי ציור קלסתר פניו של האיש הזה המפורסם לגדול, נאמר לאדונינו כי הוא רע מעללים, בגאות וחמדת הממון ובשרירות הלב, ובכל חסרונות שבעולם שיגנו נפש אדם המעלה, ויקצוף המלך מאד ויאמר, מה זה, הכי תתעללו בי, הלא בכל אלה שמעתי מכל עבר ופינה בהפך מזה האיש הגדול, ויחרדו האנשים מאד, וישיבו את המלך בשפל קול התחנה, ויתנצלו א"ע הצייר והחכמים, כל א' בחסרון ידיעת חבירו, הצייר אמר, אני ציירתיו כהוגן, והחכמים שגו בידיעתם, והחכמים גללו כל החסרון על הצייר שלא צייר תמונת משה כהוגן, והמלך אשר נכסף לדעת מי משניהן יצדק, נסע ברכבו ובפרשיו ויבוא אל תוך מחנה ישראל, ובבואו וישא עיניו וירא את משה איש אלהים מרחוק וימהר ויקח את הציור מתוך חצנו, ויבט והנהו כתמונתו וכצלמו כאשר ציירו הצייר, קולע אל השערה ולא יחטא, ויפג לבו ויפלא ויתמה עד מאוד, וילך ויבוא בעצמו אל אהל איש האלהים ויכרע וישתחוה לאפיו, ויספר למשה כל הדברים האלה אשר נעשו, ויאמר עוד, בי אדוני איש האלהים, הנני קודם ראותי פניך פני אלהים אמרתי אך אולי הצייר שגה במלאכתו, לבעבור חכמי מפורסמים לבקיאים מאד בחכמת [הפיזיאנאמי] ואין דוגמתם, אך עתה אחרי ראותי כי תמונתך מכוונת אל הציור אשר הביא הצייר, לא נותר בי אשמה רק לומר כי חכמי בגדו בי, וכי חכמי אליל הם וחכמת מה להם, והם אוכלי שולחני, ויתעוני מאז בהבליהם, ויען משה איש אלהים ויאמר, לא כן, גם הצייר, גם חכמיך, נפלאים הם בידיעתם וחכמתם, אולם דע לך, כי לולי הייתי בטבע באמת כפי ששמעת ממדותי, לא טוב אנוכי מבול עץ יבש, כי גם ממנו נמנעו ונחשכו כל חסרונות האדם, ואם כן, הכי בעבור זה אהיה יקר בעיני אלהים ואדם, אמנם כן ידידי, לא אבוש לומר לך, כי כל החסרונות אשר שפטו עלי חכמיך, כולם קשורים בי בטבע, ואפשר עוד יותר מאשר שפטו חכמיך, ואני בכח אמיץ הנה התחזקתי ורדיתי וכבשתי אותם, עד אשר קניתי לי הפוכם לטבע שני, ולכן ובעבור זה יקרתי והתכבדתי בשמים ממעל ובארץ מתחת. ועל פי זה נבין היטב שבח הרופא ממאמר זה, דמדלא קאמר כשר שברופאים כבסיפא בטבחין. ש"מ שהטוב הזה אין כוונתו כשר, רק מי שחושב את עצמו שהוא המומחה היותר טוב שברופאים, הוא מעותד לגיהנם. דבגאותו זאת סומך על ידיעתו בספק ואינו מתיעץ עם חביריו, כראוי למי אשר בפיו ובקולמסו מונח חיים או מות. וגם ברוב גאונו אינו מסתפק שמא יטעהו דמיונו, ואינו חושש לעיין היטב בספרי הרפואות קודם שיתן להחולה סמי רפואה קודם שידע מהן שלא יוכלו להזיקו כראוי, לילך לאט לאט בענייני סכנת נפשות. וראה שלא אמר התנא, שהוא רשע, או יבא לגיהנם, רק אמר "לגיהנם', ר"ל יש לו הכנה שיוכל לבא על ידה לגיהנם. אבל כל עוד יותר שיהיה לו הכנות לגיהנם כל עוד יגדל שכרו ושבחו כשיכבש הכנותיו: והכשר שבטבחים שותפו של עמלקדמדעוסק כל היום בשפיכת דמים, מתאכזר בטבעו כעמלק. שלחם בישראל, לא לנחל ארצם גם לא לקחת ממונם, כי מבית הכלא יצאו עם עני ודל, וכי ידע אכזר זה מביזת מצרים ומשלל הים. רק בגאותו התפקר באכזריות חמה להשחית עם עני ודל. אמנם לא נקט תנא לגיהנם כדנקט ברופא לעיל. דהכא כיון דבטבעו מוכרח לכך מה אית ליה למעבד. וגם האכזריות שבטבעו, אינו דבר שיכריחו כל כך שיבוא לגיהנם עי"ז כהגאוה של הרופא. אמנם רק שותפו של עמלק הוא, ונ"מ להתרחק ולגזוזי מניה: או לידי יסוריןהיינו צרות הנפש, כדאגה וכעס וכדומה שכולן חוץ מגופו: ונותנת לו אחריתר"ל קיום: ותקוה בזקנותוכשאינו יכול לעסוק בה מחמת זקנה או יסורין חלילה, אוכל משכר יגיעתו בה בנערותו, כדכתיב עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו, להגיד כי ישר ה': ואברהם זקן וה' ברך את אברהם בכלולא תקשה, מאי ראיה מאברהם, הרי לא היה תורה עדיין בימיו. על זה משיב מצינו וכו':

מלכת שלמה עשרה יוחסין פ' יש מותרות (יבמות דף פ"ה:) עלו מבבל להכי לא תנא הלכו לארץ ישראל לאשמועינן אגב אורחיה דארץ ישראל גבוהה מכל הארצות כדכתיב לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה וגו' ולהכי נמי תנא עלו מבבל ולא קתני עלו לארץ ישראל לאשמועינן שכל עצמו של עזרא לנקות את בבל נתכוון והפריש פסוליהן והעלן עמו והדור שראו הפרשתן הכירו בהן ולא חשש שנתערבו בהן לעולם ובגמרא פליגי אביי ורבא דאביי אמר עלו תנן מאליהם כיון שראו שהכירו בהן אנשי מקומם ורבא אמר העלום תנן בעל כרחם שלא יתערבו עם המיוחסים מאחר שאין שם בית דין לבדוק עליהם: ונתינים בהדיא כתיב בעזרא סי' ב' כל הנתינים ובני עבדי שלמה שלש מאות תשעים ושנים גם בסי' ח' כתיב ומן הנתינים שנתן דוד והשרים לעבודת הלוים נתינים מאתים ועשרים. ומצאתי כתוב בתוי"ט כהני הנו"ן בחיריק כמו שאתה קורא החנוכי הפלואי ע"כ. משמע שג"כ בכולהו גרסינן להו הכי ותימה הוא בעיני דבשלמא אי הוה תני הכא הכי עשרה יוחסין עלן מבבל יחס הכהני לשון יחיד כדכתיב התם לחנוך משפחת החנוכי וכו' ניחא דגם הכא גרסינן לה כי התם אבל השתא דלא תנא אלא יוחסין לשון רבים נלע"ד דגרסי' לכולהו בנקודת צירי שהוא לשון רבים בלשון תרגום והוי כאילו תנא עשרה משפחות כהנים לוים וישראלים חללים גרים חרורים ממזרים נתינים שתוקים אסופים שנקודת הצירי בלשון תרגום לרבים תשמש במקום חיריק לרבים בלשון הקודש: כהני לויי וישראלי מותרין לבוא זה בזה לויי וישראלי חללי גרי וחרורי מותרין לבוא זה בזה גרי וחרורי ממזרי ונתיני שתוקי ואסופי מותרין לבוא זה בזה כך צ"ל וצריך למחוק מלות ור' יהודה אוסר דבמתני דהכא ופי' רש"י ז"ל אבל כהנים בחללי גרי וחרורי לא שחללה בלאו וגיורת ומשוחררת בחזקת זונה ע"כ. ור' אלעזר פליג בסמוך אמתניתין. ומכאן ג"כ הוכיחו תוספות ז"ל בר"פ אלו נערות דנתין היינו כשהוא גר דאי עדיין הוא בעבדותו לישראל ולמזבח ה' היכי קתני דחרורי מותר בנתין הא תנן לישא שפחה אינו יכול ע"כ ובסמוך אכתוב לשון הר"ן ז"ל. ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר"מ פי' מתני' דקתני דעלו פסולין לארץ ישראל ומשמע דאין כל הארצות בחזקת מיוחסות חוץ מבבל בלבד אבל חכמים אומרים כל ארצות בחזקת כשרות הן עומדות ואמוראי נינהו אליבא דשמואל דאיכא מ"ד משמו דכל הארצות עיסה לארץ ישראל וארץ ישראל עיסה לבבל. עוד בגמרא הלל שונה עשרה יוחסין עלו מבבל ומותרץ לבוא זה בזה. ועיין עליו בתוספות דף ע"ה שפירשו בתירוץ אחרון דמותרין לבוא זה בזה היינו כסדר דמתני' גם בתוספות רי"ד כתוב הלל שונה יוחסין וכו' פי' היינו מתני' שהיתה שנויה כך מימות הראשונים ומשום דרבי קאתי מדבית הלל להכי אמר הלל שונה וכדי לייקרה ושאין לחלוק עליה אמרינן ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל הא דתנא חרורי דמשמע דעבדים לא אליבא דר' טרפון דקיימא לן כותיה ה"ה לממזרים דמותרין בעבדים אלא דמשום דאינך השנויים במשנתנו שאין מותרין בעבדים תנא חרורי. וא"ת והני כולהו גרי וחרורי ממזרי שתוקי ואסופי היאך מותרין בנתינה והא קיימי בלאו דלא תתחתן בם דקאי אשבעה עממין בגירותן אליבא דרבא בפרק הערל וי"ל דלא מחייבי בלאו דחיתון אלא היכא דאיכא חששא דכי יסור לפי שלא חששה תורה לייחס אלא המיוחסין אבל הפסולין לא אלא דבגיותם אסורי משום חשש הסרה אבל נתינים שהם גרים וחייבין בכל המצות לאו בני הסרה נינהו. ועיין במה שכתבתי בשמו מה הם נתינים ברפ"ג דכתובות. וכתוב בתוס' רי"ד עשרה יוחסין עלו מבבל זה שאינו מונה עבדים עמהם מפני שאינם בתורת קדושין וכל הני פסולין דמתני' קדושיהן קדושין דהא נתגיירו ואינם עבדים גמורים אלא גזרו עליהם ועשאום כעבדים להבדל ישראל מהם ותנן ואלו נערות שיש להם קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית אלמא מדיש לה קנס כגיורת חשיבא ולא כגויה ועדיפא משפחה דאין לה קנס ע"כ. וביד ספט"ו דהלכות איסורי ביאה ובפי"ט סימן ט"ו י"ז. ובטור א"ה סימן ח':