יכין
שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים דכתיב ועמדו שני האנשים [אמר בני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א בבחרותו, דקמ"ל כפילא בכולה מתניתין, והרי מדקאמר באנשים א"צ לומר ולא בנשים, וכן בכולהו. אבל קמ"ל דבפסולין אפילו קבלוהו עליהן אינו חייב קרבן, דאע"ג דעדותו מהני [כח"מ פ"י כ"ב], עכ"פ אינו בר הגדה דקרא [ועי' מ"ש לקמן סי' מ"ח]: ולא בפסולין מחמת עבירה [ועי' סנהדרין פ"ג מ"ג]. ואילה"ק הרי כל הנהו מדאינן חייבין אעדות. חייבין משום בטוי [כש"ס דכ"ה ב'] וא"כ מה נ"מ אם חייבין משום זה או משום זה. נ"ל דנ"מ דשבועת עדות צריך בב"ד דוקא. ואפילו בפני ב"ד נמי נ"מ, דבעדות אפילו מושבע מאחרים והשיב לא ידעתי, חייב, משא"כ בבטוי: ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד למעוטי משחק בקוביא ומפריחי יונים, אף דפסולין רק מדרבנן, עכ"פ עדותן לא מהני, ולא מידי אפסדיה. וכ"ש מלך דפסול מדאורייתא: מפי עצמו ר"ל דוקא בנשבע בעצמו אין חילוק בין נשבע בב"ד או בחוץ: ומפי אחרים ר"ל שהשביען אחר ואמר משביעני עליך שתעידני, והשיב לא ידעתי העדות. אבל עניית אמן או ?לשון אחר המובן שמקבל שבועתו, כנשבע בעצמו דמי [כפ"ג. סי' נ"ג]: אינן חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין מיהו השבועה יכול להיות קודם שבא לב"ד [וכמ"ג]: וחייבין קרבן עולה ויורד: על זדון השבועה ר"ל בין שהיו מזידין בהכל, שידעו העדות וידעו ג"כ שכשישקרו חייבים קרבן. או על וכו': ועל שגגתה עם זדון העדות ר"ל ששוגגין הן שסבורין שפטורים מקרבן, אבל זדו בעדות, שיודעין אותה, וגם יודעין שהשבועה אסורה: ואינן חייבין על שגגתה דאע"ג דבחלב ושאר חייבי חטאת אפילו לא ידע מעולם שזה חטא או שהיה תינוק שנשבה בין האומות ולא ידע מעולם מישראל ודתם, אפ"ה לכשידע שחטא מביא חטאת על כל חטא וחטא, וכ"ש בשכח דחייב, [כרמב"ם פ"ב משגגות ה"ו]. בשבועות שאני דכתיב ביה אדם בשבועה דצריך אדם עם ידיעה, להכי פטור מקרבן, כשסבורין ששבועה זו מותרת לגמרי. ומכ"ש כששכחו העדות בשעת שבועה [ותמיהני מאד למה לא תני נמי כה"ג גבי בטוי לעיל פ"ג מ"ז. [ועי' מש"כ בהקדמת פ"ג סי' א']. ובשלמא לרש"י שם יש ליישב קצת, דמשום דעכ"פ בלהבא חייב בבטוי על שגגתה גרידתא, אבל לרמב"ם שהבאתי שם דגם בלהבא פטור בבטוי בשגגתה גרידתא קשיא וצ"ע]: קרבן עולה ויורד *) ולא קתני דחייבים נמי מלקות מדלא שייך בכל מזיד, דהרי ביש שם עונש אחר משום כאשר זמם, אין לוקין משום לא תענה, ורק באין כאן עונש כאשר זמם כריש מכות אז לקו משום לא תענה. ותו דבהודו בעצמן שהזידו בעדות מביאין קרבן ואין לוקין. ותו הרי א"א התראה רק בספק דמי יודע אם יודעים לו עדות: שבועה שאין אנו יודעין לך עדות או שאמר משביע וכו': ואמרו אמן תנא לא נקט רק ב' אופנים דנשבע מפי עצמו [דגם עונה אמן כמוציא שבועה מפיו דמי [כשבועות דכ"ט ב']. דאיידי דמושבע מפי עצמו אתא מדרשא מפקדון [כמכילתן דל"א א'] חביבא ליה. וכ"ש מושבע מפי אחרים דמפורש בקרא גבי עדותו כדכתיב ושמעה קול אלה. ולפיכך בהשיבו אחר שבועתו אין אנו יודעין, או ששתקו אחר שבועה וכבר כפרו קודם שהשביען, דהנך תרתי גוונא מושבע מפי אחרים הוה, דכ"ש דחייבין [כרמב"ם פ"ז ופ"ט משבועות ה"י]. מיהו לרש"י שתיקה לא מהני. [ואי"ל מה מהני שבועה הרי כבר אמרו אין אנו יודעין, ואין חוזר ומגיד. י"ל דמאין אנו יודעין ליודעין אנו לא מקרי חוזר ומגיד, כשנותן אמתלא לדבריו דמפני חומר שבועה חוזר בו [ח"מ כ"ט]: השביע עליהן חמשה פעמים חוץ לבית דין וכפרו כל פעם: ובאו לבית דין והודו אפילו לא השביען שם: פטורים דצריך כפירה בבית דין: כפרו בבית דין: חייבים על כל אחת ואחת ולא דמי לשבועה שאוכל שבועה שאוכל דחייב רק א' [כפ"ג מ"ז]. דשאני הכא דכל ה' חיוביו באין כאחת כשכפר בב"ד חייב למפרע: אינן חייבין אלא אחת אפילו שתקו לשבועות הראשונות לא אמרינן דכפירה דלבסוף, על כל א' וא' קאי למפרע: אמר רבי שמעון מה טעם הואיל ואינם יכולים לחזור ולהודות ר"ל להכי פטור על שבועות האחרונות, דממ"נ אם השתיקות הראשונות ככפירה, שוב אין ראויין להשביען. ואם אינן ככפירה, לא חלה שבועה על שבועה, דהרי מושבעין ועומדין. וא"כ הא דכתיב לאחת, דדרשינן מנה לחייבו על כל א' וא', אנשבעו חוץ לב"ד וכפרו בב"ד קאי, משום דחוץ לב"ד לא היו השבועות שאחר הכפירה לבטלה, דיכולין אח"כ להודות בב"ד. [ונ"ל דלהכי נקט ר"ש מ"ט וכו'. דמלבד דר"ש בכל דוכתא דריש טעמא דקרא [כקידושין דס"ח ב'], הכא כוונתו לגלויי דינא אליבא דר"מ [לעיל במ"א], דס"ל דמושבע מפי עצמו חוץ לב"ד נמי חייב, וסד"א מפי עצמו חוץ לב"ד אליבא דר"מ כמושבע מפי אחרים בב"ד לרבנן, ולא יהא חייב רק א'. קמ"ל דטעמא דרבנן דחייב רק א', מדאין יכולין לחזור ולהודות. משא"כ חוץ לב"ד הרי יכולין לחזור ולהודות]: כפרו שניהן כאחת שניהן חייבין ודוקא בהתחיל השני בכפירתו תוך כדי דיבור של כפירת הראשון [עי' רפ"ד דנזיר], דהו"ל כהעידו ממש כאחת, ויכולין שניהן לחזור תוך כדי דיבור של כפירת הב': והשני פטור דבשבועת העדות צריך שיפסיד להתובע ממון. והכא מדכפר הראשון, שוב אין מועיל עדותו של ב' ואף דעכ"פ ע"י עדותו יתחייב שבועה לנתבע ואפשר שעי"ז יודה. י"ל דעכ"פ דבר הגורם לממון לאו כממון דמי. ואילה"ק אמאי ראשון חייב מ"ש מהשביע עדי קנוי דלכ"ע פטור [כשבועות דל"ב א'] מדעדיין צריך לעדי סתירה וכש"כ רש"י שם א"כ ה"נ מאן יימר שיעיד השני, וכמו שכפר באמת. י"ל דהא דמצרכינן לענין עדות שיהא גורם לממון, אין הכוונה שצריך שבעדות יתחייב ממון, דהרי זה פשוט דכל עד מב' עדים אין עדותו לבד מחייב ממון עד שיעיד גם חבירו, רק צריך שיעיד על דבר שאם יש ב' עדים על דבר זה יצטרך הלה לשלם. לפיכך עדות קנוי, אפילו יהיה שני עדים על הקנוי לא תתחייב האשה עדיין ממון דקנוי בלי סתירה לאו כלום הוא. משא"כ בכל עדות עד א' מהב' עדים [ודוקא לענין שיחשב כממון שלו לא הוה גורם כממש [כרמב"ם רפ"ב מגניבה]. אבל דבר הגורם שהוא כבר שלו, דליחשב כממון, כשורף שטר של חבירו, חייב. דדבר הגורם כממון דמי [כרמב"ם פ"ז מחובל]. ואילה"ק אמאי בכפרו שניהן כאחת שניהן חייבין, הרי כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו, [כקידושין ד"נ ע"ב ועירובין ד"נ ע"א]. נ"ל דזה דוקא כשראשון מונע את השני מלחול, כגון מקדש ב' אחיות, דע"י שקידש הראשונה, א"א לקדושי שניים לחול. וכ"כ כשקנה שביתה הראשונה בצפון א"א שתחול שביתה שנייה בדרום. אבל הכא אין עדות שנייה מועלת, מדאין כאן עדות כלל, והו"ל כאית עד הראשון בעולם, שאין עד השני יכול להועיל כלום. והרי אפילו כבר כפר הראשון, אם היה עוד עד אחר היה גם השני חייב, נמצא שאין עד הראשון מונעו כלום. וקרוב לסברא זאת כתבו תוס' [גיטין דמ"ב א' ד"ה הא]: הכופר חייב נ"ל דלהכי לא קאמר סתם חייב, ופשיטא דאכופר קאי. אלא דקמ"ל כדקאמר בש"ס דמיירי שכפרו שניהם תחלה זה את זה, וחזר א' והודה תוך כדי דיבור. להכי קאמר שפיר הכופר חייב, ור"ל הכופר שעדיין עומד בכפירתו חייב, ולא אותו שהודה אחר כך. וקמ"ל הך בבא, דאפילו היכא, דהוה הודאה של ראשון תוך כדי דיבור של כפירת השני, מהני, וכ"ש בהודה א' ואח"כ כפר הב' שחייב: מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן מיירי שבשעת ראיית העדות רחוקים היו כולם, וכשכפרה הראשונה, היתה השנייה קרובין בנשותיהן לתובע ונתבע, ונשותיהן גוססות. וסד"א מדרוב גוססין למיתה, כמתו דמו, ולפטרה כת ראשונה מדאין מפסידין לו ממון, דהרי יש כת אחרת, דרחוק שנתקרב ונתרחק כשר לעדות [כח"מ ל"ג סי"ג]. קמ"ל דעכ"פ עדיין חיות נשותיהן. אבל באין קרובים, באמת כת ראשונה פטורה, מדאין מפסידין לו כלום בכפירתן. ואף דהכופר בממון שיש עליו עדים חייב, וא"כ מ"ש עדים. י"ל דהכא דכת ב' קמן כפירת דברים בעלמא הוא: ותשומת יד כך נקרא הלואת מעות, שהושם ביד וברשות המקבל לעשות בו כרצונו: ואבידה שמצא אבדתי וכופר. והשיבו העדים על כל תביעותיו אלה, אין אנו יודעין. או שאמר להן בואו והעידוני שיש לי ביד פלוני פקדון וכו', והשיבו הן בעצמן שבועה וכו' [כך נ"ל ומתורץ קו' רתוי"ט. ומצינו דוגמת זה לקמן פ"ו מ"ו. בית מלא וכו', ע"ש]: שבועה שאין אנו יודעין לך עדות בכל אלה שתבעת מפלוני: חייבין על כל אחת ואחת מדפרטו בשבועתן כל מיני הטענות: משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני פקדון חטין ושעורין וכוסמין רישא קמ"ל מין א' ותביעות חלוקות, וסיפא קמ"ל איפכא, וקאמר תנא או שאמרו הן בעצמן שבועה וכו': משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק כולהו או או קתני: וחצי נזק ר"ל חצי נזק צרורות, דבשאר חצי נזק, דהו"ל קנס, פטורים, מדיכול להודות ולפטור, א"כ לא הפסידוהו ממון, דאף דהפסידוהו, דאלו העידו לא הוה תו מצי פטר נפשיה השתא בהודאה. משא"כ השתא שלא העידו עכ"פ משום דבשעת השבועה היה יכול הלה להודות, דהרי אפילו ראה עדים ממשמשים ובאים והודה פטור [ב"ק דע"ה א'] לא הוה כפירת ממון. מיהו נקט תנא כל הנך ואינך לרבותא, דאף בהנך שיש בהן צד פטור, אפ"ה חייבין קרבן. או תשלומי וכו': תשלומי כפל חייבים משום קרנא. או תשלומי וכו': ושאנס איש פלוני את בתי משום בושת ופגם דממונא הוא [עי' כתובות פ"ג מ"ז]. או פתה וכו', או שהכני וכו': ושהכני בני בלי חבורה, דפטור ממיתה וחייב בתשלומין. או שחבל וכו': ושחבל בי חברי או שהדליק וכו': ושהדליק את גדישי ביום הכפורים אחבל בי חבירי נמי קאי. וקמ"ל דאף דחויב כרת חייב בתשלומין, וכולהו או או קתני: שאיני בן חלוצה כלהו או או קתני וכלעיל, ונ"ל דקמ"ל הני, אף שמפסידין להתובע תרומות ומעשרות, עכ"פ אין כאן כפירת ממון, דאין אדם כופר לו ממון. ועוד דלא זכה עדיין בהממון, ואין לו בו עדיין שום זכות לתבעו בדין, כירושה וכתובה, דלכל מי שירצה הישראל יתן, דנתינה כתיב בה [כחולין קל"א ב'] ואין לו לכהן אלא מהרמה ואילך [חולין ק"ל ע"ב]: ופתה את בתו של עצמו, ופטור מטעם קלב"ם. וי"א דבבתו של פלוני אחר קאמר, ופטור מטעם דלא השביעו התובע. והא דלא נקט במשביען ראובן, שמנה לשמעון ביד לוי. ה"ט משום דבכה"ג אף דבשליח פטור, עכ"פ בבא בהרשאה חייב. אבל הנך אפילו בא בהרשאה כטור, מדלא מטי לידו הממון מעולם, דמתנה קריא רחמנא [כנדרים דפ"ג ב'], ומה"ט לא דמי לכתובה וירושה. וה"ט דנקט כל הנך לאשמעינן דוקא בהנך פטורים אף דחייבין עליהן קרבן משום שבועת בטוי, אם היו שוגגים בקרבן. הא במנה פלוני בידך, משכח"ל חיוב קרבן, אם בא בהרשאה מפלוני. או נ"ל דקמ"ל דדוקא מקרבן פטורים הא מלקות חייבים בכולהו, אפילו בשהאיש פלוני כהן וכו' דהרי עכ"פ נשבעו לשקר. מיהו דוקא בענה הלה אמן או הן, אבל בהשיב לא ידענא עדות פטור משום בטוי, וכמ"ש בהקדמה ריש פ"ג: ושחבל בי בני דחייב מיתה ופטור מתשלומין: ושהדליק גדישי בשבת אחבלה נמי קאי, דבכולהו חייב מיתה, ולהכי פטור מתשלומין אפילו לא התרו בו למיתה: ולא נתן לי והשיבו אין אנו יודעין, ונמצאו שקרנים. וכגון שבזמן קרוב קודם השבועה אמר בפניהן ליתן לו המתנה, דאז לא מצו למימר שכחנו [ר"ן שבועות שט"ו א']: הרי אלו פטורים דאפילו המשביע עני לא הוה הנותן רק כנודר לצדקה, שאין ב"ד יורדין לנכסיו, רק שכופין אותו לקיים נדרו, ואין כאן כפירות ממון [ונ"ל עוד דהרי יכול להתיר נדרו, כי"ד רכ"ח ס"כ, וע"ש]: שאין חייבין אלא על תביעת ממון כפקדן נקט פקדון, מדהוא נזכר ראשון בהפסיק: משביע אני עליכם כשתדעון לי עדות שתבואו ותעידוני וקבלו שבועתו, ובזמן קרוב אח"כ ראו לו עדות, ואמר בואו והעדוני וכפרו: מפני שקדמה שבועה לעדות והתורה אמרה והוא ראה או ידע, שראה וידע כבר: ער שיהיה מתכוין להם ר"ל עד שייחד עדיו. מיהו באמר משביע אני עליכם כל העומדים כאן, חייבים דהרי ייחדן. רק דמשנתינו מיירי שאינו יודע מי מבני הכנסת יודע לו עדות והשביע שהיודע יעיד לו: שתבואו ותעידוני נ"ל דר"ל לא מבעייא בדקאמר משביע אני עליכם שתעידוני, דפטורים כשיודעין עד מפי עד, משום דאינן בני עדות. אלא אפילו באמר שאם אתם יודעים וכו' והרי יודעים הם רק שפסולים להעיד. והשיבו אין אנו יודעין. או שאמרו הן בעצמן שבועה וכו' [ועיין לעיל סימן כ"ו]: הרי אלו פטורין מדאינן ראויין להעיד: שילח ביד עבדו דוקא עבד כנעני דאי אפשר להרשותו [כח"מ קכ"ג י"ג]. אבל אחר, הרי אפשר שיכול להשביעו וכגון שבא בהרשאה [ולפוסקים דס"ל שם דגם לעבד מרשה. והכא מיירי, בלא הרשהו, נ"ל דנקט עבדו לרבותא. אף דיד עבד כיד רבו [כב"מ פ"ח מ"ג] וכ"ש דאי נימא דהאי עבדו שלוחו הוא. הרי בכל התורה כולה שלוחו כמותו [כקידושין ד"מ א'] עכ"פ שאני הכא דאפקיה קרא אם לוא יגיד, דר"ל אם לו לא יגיד]: או שאמר להן הנתבע נראה לי דקא משמע לן אפילו בא בהרשאה עכ"פ כיון שהוא ג"כ הנתבע והמורשה הוא כבע"ד עצמו, א"כ אין כאן תביעת ממון: אוסרכם אני בש"ס אמרינן דה"ק משביע אני בשבועה. מצוה וכו' בשבועה. וכתב הרמב"ם [פ"ט משבועות] דצריך נמי שיזכיר השם או כינוי אצל כל א': באל"ף דלי"ת ר"ל בשם אדני, ומרש"י נראה שר"ל שאמר המשביע, אני משביעך בהשם שנכתב בא' ד', והיינו שפיר דכלל בסיפא ובכל הכנויין דגם א' ד' ויו"ד ה"א רק כנוי הוא אלא דקאמר שדי וצבאות שהן מז' שמות שאינן נמחקין, ואינן כנויין: ביו"ד היי ר"ל בשם ידוד: בצבאות אף דלפעמים מלת צבאות הוא חול: המקלל בכולן ר"ל מברך השם: וחכמים פוטרין דבעינן שם המיוחד [ועי' סנהדרין פ"ז מ"ה]: יככה אלהים ר"ל שאמר לכל א' מהעדים יככה אלדים אם לא תעידני: וכן יככה אלהים ר"ל או ששמע א' שקורא בתורה התוכחה. ואמר הוא להעדים וכן יככה אלדים אם לא תעידני [כך פי' רש"י ור"ב. ותמהני א"כ ששמע קורא בתורה ל"ל, או מלת אלדים אחר מלת וכן יככה ל"ל. אמנם בש"ס גרסינן ברישא יככה ה' אלדים. א"כ נ"ל דברישא רבותא קמ"ל אע"ג דבתורה יככה ה' כתיב, והוא מוסיף אלדים אפ"ה הו"ל אלה דקרא. וסיפא רבותא קמ"ל אף ששינה אלדים תחת הויה, אפ"ה ל"ש]: זו היא אלה הכתובה בתורה דכתיב בשבועת העדות ושמעה קול אלה: וייטב לך אם תעידני. ולא העיד. ואו או קתני: רבי מאיר מחייב דס"ל מכלל הן נשמע לאו, והו"ל שפיר ושמע קול אלה: וחכמים פוטרין דס"ל אף דמכלל הן נשמע לאו, עכ"פ צריך לפרש כדכתיב ושמעה קול אלה ולא המדוייק מכלל ברכה דעכ"פ קול ליכא, ולהכי פטור. וכללא דפרקן, שבועת העדות צריך י' דברים. (א) שישביען התובע בעצמו או שלוחו הבא בהרשאה [משנה י"ב]. (ב) שיתבע ממון [מ"ח]. (ג) שיהיה הממון מטלטל [מ"ה]. (ד) שקדמה ידיעתן העדות לשבועה [מ"ט]. (ה) שאין עדים אחרים בדבר כאן [מ"ד]. (ו) ושהתובע ייחד עדיו [מ"י]. (ז) ושהעדים כפרו אחר תביעתו [מ"ג]. (ח) ושהכפירה היתה בב"ד [מ"ג]. (ט) ושהשבועה היתה בשם או בכנוי [מי"ג]. (י) ושהשביען בלשון שמבינים [סוטה דל"ב א'. ועי' רמב"ם פ"ט משבועות]. אם חסר חד מהנך, או שהן קרובים או שאר פסולין לעדות, פטורים משבועת עדות. אבל חייבין משבועת בטוי כשנשבעו הן בעצמן או ענו אמן אחר שבועתו. והחילוק ביניהן עי' בהקדמת פ"ג. ומה דאמרינן בש"ס [דל"ה ב'] כל שלמה האמור בשיר השירים קודש, נדחק רבינו הרא"ש בפירושו דר"ל לידע פירוש מלת שלמה שבשה"ש. ול"מ נ"ל לעניין אם אמר לו הנני משביעך בשם שלמה שבשה"ש, חייב דלא גרע מכנוי:
מלכת שלמה
ואינה נוהגת אלא בראויין וכו' ביד שם בהלכות שבועות ר"פ עשירי ואיתה ר"פ יום הכפורים. בפי' רעז"ל ולא בכסולין וכו' עד וגזלן. ובגמרא מפרש אלא בראויין להעיד למעוטי מלך א"נ למעוטי משחק בקוביא ואי תימא ולמה ליה למיתני כל הני ליתני אינה נוהגת אלא בראויין להעיד וממעטו כולהו וי"ל דלמ"ד בגמרא אינה נוהגת אלא בראויין להעיד אתא למעוטי משחק בקוביא לא הוה מצי למיתני הכי שאילו כן הייתי אומר דוקא לפסולין דאורייתא ממעט הא פסולין דרבנן נוהגת ולהכי פרשו בתחלה כולהו פסולין דאורייתא כי היכי דנשמע מינה דאינה נוהגת אלא בראוין להעיד היינו אפילו פסולין דרבנן דאי פסולין דאורייתא הא תנא להו ולמ"ד למעוטי מלך איצטריך נמי למיתני הכי דאי תנא אינה נוהגת אלא בראוין להעיד בלחוד ה"א במלך נוהגת דכל איש רחוק וכשר שבועת העדות נוהגת בו להכי פריט לכולהו פסולין והדר תני אינה נוהגת אלא בראויין להעיד לאשמועינן דאפילו במלך אינה נוהגת ומדתנן ולא בנשים שמעינן שהנשים פסולות לדון שאילו היו דנות היאך יהו פסולות להעיד והתנן בפרק בא סימן כל הכשר לדון כשר להעיד והא דכתיב גבי דבורה והיא שופטה את ישראל לאו שופטת קאמר אלא מנהגת ואע"ג דאמרינן בסיפרי שום תשים עליך מלך ולא מלכה התם לא מינו אותה אלא נוהגין היו על פיה וא"נ שופטה ודנה היתה שהיו מקבלין אותה כדרך שאדם מקבל אחד מן הקרובים. הר"ן ז"ל:
בפני ב"ד. מפ' רש"ל ז"ל בפירקין דלעיל דף כ"ה דמה שמשביעין הב"ד בפני ב"ד וקבל עליו הוי שפיר בכלל שבועת בטוי לרב:
ומפי אחרים אין חייבין עד שיכפרו בהן בב"ד דברי ר"מ. ס"פ דלעיל רמי עלה והתניא גבי שבועת העדות בין בפני ב"ד בין שלא בפני ב"ד בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון שכפר בה חייבין דברי ר"מ ומשני הא דענה אמן חייבין ומתני' בדלא ענה אמן:
וחכמים אומרים בין מפי עצמו וכו'. ביד פ"ט דהלכות שבועות סי' ב': בסוף פי' רעז"ל במקום שאילו היה מגיד היה מועיל לחייבו ממון וקרא במושבע מפי אחרים כתיב שנאמר ושמעה קול אלה אבל מפי עצמו יליף ר"מ דאפילו חוץ לב"ד משבועת הפקדון בג"ש דתחטא תחטא דסבר ר"מ דון מינה ומינה דון מינה מה פקדון מושבע מפי עצמו חייב דכתיב אשר ישבע עליו אף עדות מושבע מפי עצמו חייב ומינה נמי ילפינן מה פקדון אפי' שלא בב"ד דהא ונשבע על שקר כתיב ומשמע בין בב"ד בין שלא בב"ד אף בעדות אע"ג דמושבע מפי אחרים האמור בשבועת העדות אינו אלא בב"ד מפי עצמו דילפינן מפקדון אפילו שלא בב"ד מייתינן לה הכא כי התם ורבנן סברי דון מינה ואוקי באתרה דון מינה מה פקדון מושבע מפי עצמו חייב אף עדות מושבע מפי עצמו חייב ואוקי באתרה כלומר לאחר שהבאתו לכלל שבועת העדות העמידהו כמשפט המפורש בשבועת העדות מה מושבע מפי אחרים האמור בשבועת העדות אינו אלא בב"ד אף מפי עצמו שהבאת לה ממקום אחר אינו אלא בב"ד: