0:1
Mishnah
משנה א
סָפֵק אָכַל חֵלֶב, סָפֵק לֹא אָכַל. וַאֲפִלּוּ אָכַל, סָפֵק יֵשׁ בּוֹ כַשִּׁעוּר, סָפֵק שֶׁאֵין בּוֹ. חֵלֶב וְשֻׁמָּן לְפָנָיו, אָכַל אֶת אַחַד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל. אִשְׁתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ עִמּוֹ בַבַּיִת, שָׁגַג בְּאַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵיזוֹ מֵהֶן שָׁגָג. שַׁבָּת וְיוֹם חֹל, וְעָשָׂה מְלָאכָה בְאַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵיזוֹ מֵהֶן עָשָׂה. מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי:
ברטנורה
ספק אכל חלב ספק לא אכל. והיכי דמי, כגון חלב ושומן לפניו ואכל את אחד מהן, כדתני בסיפא. ופרושי קמפרש, ספק אכל חלב ספק לא אכל כיצד, כגון שהיה חלב ושומן לפניו ויש כאן איסור קבוע אבל אם היתה לפניו חתיכה אחת, ספק שהיא חלב ספק שהיא שומן ואכלה, פטור, דלא איקבע איסורא:ואפילו אכל. ודאי חלב, ספק יש בו כזית. וכגון שבשעה שאכלו סבור שומן הוא ואח״כ נודע לו שהוא חלב, וספק יש בו כזית ספק אין בו:אכל את אחד מהן. וכסבור שומן הוא, ואחר כך נודע שהאחד היה חלב, וזה אינו יודע איזו אכל, מביא אשם תלוי. אבל אם בשעת אכילה היתה לו ספק והזיד ואכלה מספק, הוי מזיד ופטור:שגג באחת מהן. כסבור זו אשתו, ואחר כך נתספק איזו מהן היתה, מביא אשם תלוי:
תוסופות יום טוב
ספק אכל ספק לא אכל. כתב הר"ב וה"ד כגון חלב ושומן לפניו וכו'. דיש כאן איסור קבוע. מסברא בעלמא אמר הכי רב נחמן. אע"ג דרבא דריש ליה מקרא. דמצות כתיב ומצוות קרינן ויש אם למקרא. וכבר הניח זה הכ"מ בפ"ח מהל' שגגות בצ"ע על הרמב"ם. דתפס ג"כ לטעמא דר"נ והא רבא בתרא הוא. ולי נראה דמשום הא לא איריא דכיון דגמ' קבע לרב נחמן אחר רבא ודאי דהיינו טעמא דמשום דס"ל לגמרא. דהלכתא כרב נחמן [*וסברא אלימתא היא. שכן ראיתי שכתב הרא"ש כיוצא בה בפ"ק דב"ק סי' ה'. גבי אמר רב הונא או כסף או מיטב] אבל הא קשיא לי דקודם רבא קאמרה סתמא דגמרא טעמא דיש אם למקרא. וא"כ תקשה סתמא דגמ' אהדדי. אלא ודאי סתמא דגמרא סבירא ליה דטעמא דיש אם למקרא כדאמר סתמא דגמרא בהדיא. והיינו נמי טעמא דקבע לדרבא קודם רב נחמן. משום דאיהו קאמר נמי כסתמא דגמ'. וזהו מה שצ"ע כיון דנראה דהכי סברה סתמא דגמרא. ומ"מ נ"ל ליישב דעת הרמב"ם והר"ב משום דקא חזינן בפרק דלקמן דר"ע ור' יוסי סברי על כרחין טעמא דאקבע איסורא. דהא מחייבי לשני שאכל השנייה אע"ג דבעידנא דאכל ליכא מצוות. וכמ"ש שם מ"ד. מש"ה פסקי לדרב נחמן. ודתנן בר"פ דלעיל עד אומר אכל [כו']. מביא אשם תלוי. פי' הראב"ד בפ"ח מה' שגגות. בכגון שיאמר העד חתיכה של חלב שהיתה עם השומן אכלת ואחד אמר לא אכל אלא השומן ע"כ. והכ"מ כתב דשפיר מיירי אקבע איסורא ע"פ עד אחד. אע"פ שאין שם אלא חתיכה [אחת]. ע"כ. והא דכתב הר"ב בספ"ב דיבמות בע"א שהעיד לאשה שמת בעלה וכנסה דלא יוציא. וכתבתי שם דמיירי שהיא אומרת ג"כ ברי לי שמת דאל"ה הויא באשם תלוי. התם נמי אקבע איסורא שהיא בחזקת אשת איש. א"נ התם לאו אשם תלוי ממש קאמר. אלא כלומר באיסור אשם תלוי. תוס' פ"ב דכתובות דף כ"ב. ומ"ש הר"ב אבל אם היתה לפניו חתיכה אחת כו' פטור דלא אקבע איסורא. מקשה בגמ' דתנן במ"ב פ"ד דיבמות ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון יוציא כו' וחייבים באשם תלוי. ומשני דהא מני ר"א היא. דאמר כוי חייבים עליו אשם תלוי. דלא בעי קביעותא לאיסורא. ואשתמיטתיה להכ"מ בפ"ח מהלכות שגגות. דמשני לה מדנפשיה דצ"ל דאתיא כמ"ד א"צ איסור קבוע. והרי תלמוד ערוך הוא. ותו בגמ' דהא דתנן במ"ב פ"ב דנדה. נמצא על שלה לאחר זמן פטורין מקרבן. דהיינו מחטאת. אבל חייבים באשם תלוי. כדפירש שם הר"ב. דההיא נמי ר"א היא דלא בעי קביעותא לאיסורא. ולפי מ"ש לעיל דנראה דסתמא דגמרא סברה דטעמא משום דיש אם למקרא מתרצים בגמרא להנהו מתני' נמי דכר"א ודס"ל יש אם למסורת מצות כתיב. חדא משמע. וקשיא לי דהכא אמרינן דר"א ס"ל יש אם למסורת. ובמ"ח פ"ח דתרומות. דתנן דר"א ס"ל תרומה תלויה בעי שימור. ופירש הר"ב דס"ל יש אם למקרא. ואע"ג דהתם רבי יהושע פליג עמיה. והתוס' דף י"ח בד"ה באנו למחלוקת ר"א וחכמים. כתבו דהך ר"א. לאו היינו ר"א בר פלוגתיה דר' יהושע. לרש"י ליתא. גם מסקנת דבריהם אינם מובנים לי. ומצאתי בפ"ה דבכורות דף ל"ד דהכי א"ר יהודה אמר שמואל וכן אמר ר"ל וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה. דזהו טעמא של ר"א. ורמינן עליה מפלוגתא דר"א ור"ע בפסוק בבגדו בה דגבי אמה העבריה דמוכח מינה דס"ל לר"א דיש אם למסורת ומשני אלא טעמא דר"א דתרומה תלויה נמי ראויה היא שמא יבא אליהו ויטהרנה. אך ראיתי ג"כ לרש"י דנסיב ליה לטעמא דיש אם למקרא דמש"ה מחייב ר"א שימור בתרומה תלויה. בפ"ק דפסחים דף ט"ו והראה מקום אמסכת בכורות [פרק כל פסולי המוקדשים] [דף ל"ד] דהתם מפרש לה הכין. ולכן נראה בעיני דמשום דאמוראי קמאי טובא קאמרי האי טעמא נסבינן ליה. אע"ג דבגמ' אדחי ממאי דשמעינן לר"א גבי בבגדו בה. דשמא יש להנהו אמוראי תרוצא אחרינא. א"נ דהוו יודעין דההיא ברייתא דבבגדו בה משבשתא היא. והרי כתב רש"י שם בבכורות שיש שמשבשין השמועה במס' קדושין בההיא דבגדו בה וגורסים ר"א סבר יש אם למקרא כו' וטעות היא בידם. דא"כ מאי מקשה הכא בבכורות ע"כ. ויכולני לומר דהנהו דמשבשין הספרים לאו בשבוש הוא. אלא היה בידם שיטה מוחלפת. ומטעם הנהו אמוראי קמאי. ואף רש"י במסכת פסחים דנסיב לדרשא דאמוראי. הכי ס"ל. והדר ביה ממאי דכתב בבכורות שהוא טעות. ומעתה גם הר"ב במסכת תרומות נתכוין כהלכה על שפירש כן. וא"ת ואכתי תקשה לכולהו אמוראי מדהכא דשמעינן ליה לר"א דס"ל יש אם למסורת. י"ל כמ"ש בשם התוס' בפ"ק דמסכת סוכה משנה ב' דהיכא דמקרא ומסורת לא מכחשי אהדדי. ס"ל נמי יש אם למסורת. דלא לחנם נכתב המסורת וה"נ אפשר לקיים שניהם שבא המקרא דמצוות קרינן. לחייב בשני מצוות דהיינו שתי חתיכות. והמסורת בא לחייב על כל מצוה אחת. ואע"ג דהתוס' שם בפ"ק דסוכה דף ו' כתבו דליכא למימר הכי בהך דמצוות. בפ"ק דסנהדרין דף ד' סתמו וכתבו כן. ונ"ל ראיה מדלא מקשה הגמ' דבכורות מהך דהכא. כמו דמקשה מההוא דבבגדו בה. אלא דהכא איכא למדחי משום דלא מכחשי אהדדי. ואע"ג דהתם נמי ר"ש דריש לתרווייהו. הא אשכחן לר"ע דלא דריש אלא חד וכבר הוקשה זה להתוס' דסוכה ודסנהדרין בההוא דר"ע ור"ש ואין להאריך בזה. אך עלה בידי דל"ק על פי' הר"ב דמסכת תרומות:
ואפילו אכל ספק יש בו כשיעור ספק אין בו. צ"ל דמיירי שיש שתי חתיכות לפניו ובשתיהן כשיעור [ואכל מאחת מהן כזית ומסופק אי הוי כזית שלם או פחות מעט] ואשמעינן דאפילו בספק ספיקא מייתי אשם תלוי. שהרי אמרינן לקמן בגמ' וכו'. (וגם) [וגבי] שבת ויום חול נמי מצינו למשכח שתי חתיכות. כגון שעשה מלאכה בין השמשות דספק יום או לילה וגם איקבע איסורא פירש שעשה מלאכה בבין השמשות קרוב למוצאי שבת דאקבע איסורא כל היום. כ"כ התוס'. אבל מפשט דברי הרמב"ם פ"ח מה' שגגות. אין נראה שסובר כן:
יכין
מלכת שלמה