יכין לא היו כופתין את הטלה ר"ל שלא היו קושרין לטלה התמיד בשעת שחיטה, את ב' ידיו לעצמן וב' רגליו לעצמן, דכך הוא חוקית הגוים כששחטו קרבנות אלילים. וג"י.' דמה"ט גם בשאר קרבנות באמת אסור אלא נקט הכי בתמיד משום דביה איירי. [ועל כרחך צ"ל כן, דהרי לאידך טעמא דנקט הש"ס משום בזיון קדשים, וודאי דמה"ט גם בשאר קרבנות אסור. ואי נימא דלטעם חוקות עכומ"ז רק קרבן ראשון אסור. משום דרק בקרבן ראשון של יום לפ"ז נהגו כך, א"כ מה מקשי הש"ס מאי בינייהו, נימא שאר קרבנות איכא בינייהו]: אלא מעקדין אותו שקשרו כל יד עם רגל שלאחריו כעקידת יצחק [ועי' רש"י [שבת נ"ד א] דעקידת יצחק כפף ידיו ורגליו לאחוריו, ע"ש ד"ה רישא]. ולרמב"ם לא קשרוהו כלל, רק עוקדין ר"ל אוחזין. וכדמפרש תנא ואזיל, מי שזכו באיברים וכו': וכך היתה עקידתו ראשו לדרום דהיה נשחט על ירך המזבח צפונה. לכן שם הניח השוחט ראש הקרבן לדרום. ר"ל לצד המזבח, וזנבו לצפון, ולא איפכא שלא ירביץ גללים נגד המזבח, ויהי גנאי למזבח כשיגלה בית הרעי לעומתו: ופניו למערב דמעקם את ראשה, כדי שיהיה פני הקרבן בשעת שחיטה לעומת ההיכל, כדכתיב ושחט אותו לפני ה': השוחט עומד במזרח ופניו למערב ג"כ מטעם הנ"ל. ועוד כדי שלא יהא אחוריו נגד ההיכל: של בין הערבים היה נשחט על קרן מזרחית צפונית על טבעת שניה דבצפון המזבח ח' אמות מהמזבח היו קבועים ברצפה כ"ד טבעות לכ"ד משמרות שכל משמר היה משתמש בשבוע שלה בטבעת המיוחד לה [כסוכה נ"ו א']. והטבעת עשוי כקשת, ראשו א' מחובר ברצפה בציר, ומגביה הקשת בצירו, ומכניס תחתיו צואר הבהמה בשעת שחיטה וחוזר וכיפף הקשת ממעל לצואר הבהמה, ומחבר ראש השני של הקשת ברצפה, כדי שלא תתנועע הבהמה צוארה אנה ואנה בשעת שחיטה [ועמ"ש מדות פ"ג סי' נ']. דאי אפשר שאותן שזכו באברים ואוחזין בה כלעיל, יאחזו גם ראשה בשעת שחיטה. דהרי אצל הראש של הבהמה עומד המקבל הדם, והרי הוא צריך שיהיו ידיו פנויות לקבל הדם שצריך זהירות יתירה, לקבל רק דם הנפש, דדם העור פסול [יומא מ"ח א' וזבחים כ"ה א']. והכ"ד טבעות הנ"ל היו מונחים ברצפה בו' שורות, שורה אחר שורה, מדרום לצפון. ובכל שורה היה ד' טבעות ממזרח למערב כזה ומן המזבח למקום הטבעות @@@@ היה ח' אמות, ומקום הטבעות היה כ"ד אמות על כ"ד אמות, ומן שורה לחבירתה היה ד' אמות בקירוב. ומדכתיב בשחיטת התמיד שנים ליום, קבלנו שיהיו התמידין נשחטין נגד היום, דהיינו נגד השמש כמ"ש ובתחפנחס חשך היום [יחזקאל ל']. ור"ל שלא יהיה צל על מקום השחיטה. ולהכי אף שכל הקרבנות שוחטין אותן כל משמר ומשמר בטבעת הקבוע להם. אפ"ה התמידין שוחטין אותן בטבעות היותר מקורבות למקום השמש. דהיינו בשחרית ראוי לשחטו בא' מטבעות שבקצוות השורות במערב, במקום שיכול לפול שם קרני השמש שבמזרח, ולא יאפיל לשם צל כותל המזרחי של העזרה שהיה גבוה מאד [עי' מדות פ"ב מ"ד]. וכמו כן תמיד של בין הערביים מה"ט ראוי לשחטו בא' מטבעות שבקצוות השורות במזרח כדי להרחיק מקום השחיטה כל מה דאפשר מתחת הצל של ההיכל שהיה במערב ממקום הטבעות. מיהו אעפ"כ לא שחטוהו בשחרית בשום א' מטבעות המערב, רק בטבעת המסומנת באות @א בצורה שלפנינו. ובין הערביים לא שחטוהו רק באות @ב בצורה זו: שחט השוחט וקבל המקבל ועומד המקבל בשעת קבלת הדם כנגד השוחט באלכסון, דהשוחט עומד במזרח, ופניו למערב, והמקבל עומד במערב הבהמה, אחוריו לצפון ופניו לדרום, כדי שלא יהא אחוריו כלפי ההיכל. ולהכי פני המקבל לדרום ולא לצפון, כדי שיהיה מוכן להוליך הדם למזבח ולזרקו, דהמקבל הוא הזורק: בא לו לקרן מזרחית צפונית של מזבח: ונותן מזרחה צפונה דעומד למטה ברצפה נגד קרן מזרחית צפונית של מזבח, וזורק הדם מהכלי כמצליף, ומתכוון שיבוא קלוח הזריקה נגד זוית ההוא, למטה מחוט הסקרא, כדין כל עולה, כדי שיגיע הזריקה במזרח וגם בצפון, ויהיה הזריקה א' נראית כשתים. ואח"כ הולך נגד קרן מערבית דרומית, וזורק ג"כ נגד קרן ההוא כנ"ל: לא היה שובר בו את הרגל כדרך שהקצבים עושין, רק שהן חותכין הכרעים קודם הפשט. אבל בהעולה הרי צריך להפשיט גם הכרעיים, וצריך נמי להפשיטן קודם נתוח: אלא נוקבו מתוך ערכובו ותולה בו ערכוב לפעמים פירושו ברכיים, ולפעמים פירושו עקב [ועי' מ"ש בכורות עי' מ"ד ל"ט. ועי' רתוי"ט פ"ז דסנהדרין מ"ב]. והכא ר"ל שנוקבו למעלה מברכיים, במקום צומת הגידין, ותולה שם, דאי אפשר לתלותו ברגליו ממש, דהרי צריך לחתכם עד הברכיים בעוד שאר הבהמה נשארת תלוי בעמוד [ודלא כמשמע לכאורה מהר"ב דתולה בהרגלים עצמן למטה מהברכיים]: היה מפשיט ויורד עד שהוא מגיע לחזה אז הניח מלגמור ההפשט עד שיחתוך תחלה הראש שא"צ הפשט, ואם יפשיט החזה תחלה יפול העור ממילא למטה עד סמוך לראש, דהרי הצואר אין העור מחובר בו [כחולין פ"ט מ"ג], ועי"ז יהיה קשה לחתוך הראש בצמצום סמוך לצואר: ונתנו למי שזכה בו ולהכי חותך הראש קודם הכרעיים, לסימן שהוא קרב תחלה, יהא דלא חתך הראש קודם הפשט, ה"ט מדכתיב הפשט תחילה, והפשיט ונתח: חתך את הכרעים ר"ל שמכל רגל מד' רגליה חותך הפרק התחתון עד הברך. ואע"ג דהנך כרעיים אינן נקרבין עם הראש רק על הקרביים בסוף, אפ"ה חותכם השתא מיד, מדכבר הופשטו כולן. ועוד שאותן ב' שסמוכין לחזה בולטין בפני המפשיט, ומעכבין אותו בנתחו ממנה אברים: ונתנן למי שזכה בהן והזוכה בהן הולך ורוחצן במים, כדכתיב והקרב והכרעיים ירחץ במים. והטלפים שבהן הניחן מחוברין, ואם פירשו מהן לא יעלו [רמב"ם פ"ו ממעשה הקרבנות ה"ב]: מירק את ההפשט ר"ל אז גמר להפשיט גם החזה והשאר: קרע את הלב והוציא את דמו לא שקרע הלב ממקום חבורו, דהרי עדיין הבהמה סגורה. גם אי"ל שאחז הקנה שתלוי דרך הצואר ותלשו מהלב. דהרי לקמן [במ"ג] קאמר שנשאר הלב תלוי בקנה ובגרה. וגם אי"ל דר"ל דקורע הבהמה נגד הלב, דהרי הלב מונח נגד החזה, והרי תנן לקמן שקודר החזה שלם. וכתב הרא"ש שנראה שמשנה זו אין מקומה כאן, אלא אחר אותה משנה דקרעו ונמצא כולו גלוי לפניו. ואחמ"כ רבינו דוחק הוא לשבש כל הנוסחאות. [ועי' מ"ש לעיל פ"ב סי' ל"ו]. ולולא מסתפינא היה נ"ל דר"ל דתוחב ידו דרך בית השחיטה עד שמגיע ללב, וקורעו ופותחו בעודו מחובר, כדי שהדם שכנוס בו בשעת שחיטה, יזוב דרך בית השחיטה לארץ, שלא יתלכלכו הנתחים אח"כ כשינתח הבהמה, והרי גם מקום השחיטה מכסה בפדר מה"ט. או נ"ל דלהכי מוציא דמו שלא יזוב דם שבו אח"כ על ידי הכהן המקריבו ולא ירגיש, והרי דם יבש חוצץ [כי"ד קצ"ח ט"ו]. או יזוב על בגדי כהונה, והרי בגדי כהונה שנתלכלכו ועבד בהן עבודתו פסולה [כזבחים די"ח], וגם אין מכבסין אותן מלכלוכן [שם]. משא"כ המפשיט כשתחב ידו לתוך בית השחיטה, היה נשמר מללכלך בגדיו, ורוחץ ידיו ומנגבן מיד אח"כ. אמנם אין להקשות א"כ מה"ט היה ראוי לקרוע הלב מיד קודם הפשט וחתיכת הראש. דנ"ל דה"ט, משום דראש העולה אינו בכלל הפשט [כחולין דכ"ז א'], ואם היה קורע הלב קודם שחתך הראש, היה הדם זב על הראש ויתלכלך: חתך את הידים היינו ב' רגליה הראשונים, חותכן עד למעלה מכתף שהוא מקום חבורן בגוף. אבל פרקים התחתונים של הרגלים עד הברכיים, כבר חתך תחלה: עלה לרגל הימנית היינו רגל האחרוני הימיני עד חבורו בגוף, חוץ מפרק התחתון שכבר חתכו תחלה, דהן הן הכרעיים שחתך: חתכה ונתנה למי שזכה בה הוא הכהן שזכה בהראש. ועדיין נשארת הבהמה תלויה ברגל השמאלי: קרעו ונמצא כולו גלוי לפניו דקודם שחתך הרגל וב' ביציו עמו אפילו אם היה קורע הבטן לארכו לא היה כל מה שבפנים גלוי לפניו, כמו עתה: נטל את הפדר הוא החלב המכסה הקרב: ונתנו על בית שחיטת הראש מלמעלן כדי שלא יראה בו לכלוך דם השחיטה. דבשלמא בית הצואר, אע"ג שג"כ מלוכלך בדם, היה יכול להפוך מקום השחיטה לעומת עצמו, באופן שלא יראה הדם. משא"כ הראש שצריך שיהיה חוטמו השחור כלפי זרועו כלקמן, ע"כ שיהיה מקום לכלוך הדם מגולה: והכרס מדיחין אותה בבית מדיחין הוא שהיה בדרום העזרה בצד מזרח לשער המים [כמדות פ"ה מ"ג]: כל צרכה ולא קבע כמה פעמים מדיחין אותה, דהכל לפי הטינופת שהיה בה, לפעמים מעט ולפעמים הרבה. להכי קאמר שידיחוה כל צרכה עד שתתנקה יפה. מיהו להכי אין מדיחין אותה בין העמודים עם שאר הקרביים, שלא תטנפם, דטנופתה מרובה: והקרבים מדיחין אותן שלשה פעמים במיעוטה ר"ל לכל הפחות וברצה להוסיף יוסיף. וי"א דבמעטן גרסי' ר"ל בכלי, כמו מעטן של זיתים, מלשון עטיניו מלאו חלב [הרא"ש]: על שולחנות של שיש שבין העמודים הן עמודי הננסין שתולין בהן הבהמה, כלעיל [פ"ג מ"ה]: נטל את הסכין ר"ל דלפי שאחר שחתך רגל הימין וקרע בטן הבהמה, הניח הסכין מידו, שלא יתטנף מהבני המעים שיטול. ולהכי נמי קאמר נטל הפדר, נטל הבני מעים, ר"ל שנטלן ביד, שלנטילתן א"צ סכין. להכי קאמר הכא, דהשתא חזר ונטל הסכין, מדהוצרך להסכין כדי להפריד בצמצום יפה הריאה מהכבד, שלא יקרע בשר הריאה שהוא רך וספוגיי: והפריש את הריאה מן הכבד ר"ל חתך הריאה מהכבד במקום חבורן, וכמו כן חתך אצבע הכבד מהכבד במקום חבורן, דהריאה נשארת בקנה ובגרה, אבל הכבד נשארת בדופן ימיני, ואצבע הכבד נשארת בעוקץ. ותמוהין דברי רש"י [יומא כ"ה א'] שכ' שם במתני' דכבד נשאר בגרה, והרי משנה ערוכה לפנינו דהכבד נשארת בדופן. וצ"ע: ולא היה מזיזה ממקומה ר"ל לא הזיז אצבע הכבד ממקומה בגוף. דמפני שאצבע הכבד דבר מועט הוא, ומחובר רק קצת, ואם היה מנענע אותו קצת, היה נפל מיד, והרי רוצה שישאר בעוקץ. והא דהפריש הריאה מהכבד וכו' קודם שקודר החזה והרי לא היה צריך להפריש כל אלו רק קודם שיחתוך הדופן כדי שתשאר בו הכבד. י"ל דעשה הפרשה זו קודם קידור החזה, מדחשש שע"י שיקדר החזה יתלשו הריאה והכבד שלא במקום הראוי: נקב את החזה ר"ל חתך וקדר החזה בעיגול סביב ממקום חיבורו בגוף. ולפי שהחזה כמו אהל על הדפנות, לפיכך כשנטלו משם נשאר בין הדפנות כמו נקב חלון, להכי קאמר ניקב את החזה: היה חותך ויורד עד השדרה ר"ל חותך מלמעלה למטה את הדופן מהבהמה. סמוך לשדרה: ולא היה נוגע בשדרה דהשדרה נשארת כולה שלימה בדופן שמאל: עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות ר"ל שחותך כל דופן הימיני עד ב' צלעות רכות שסמוך לצואר שהניחן מחובר בצואר. וכמו כן הניח ב' צלעות רכות ממנה למעלה, מחוברות לעוקץ. וכן מניח למעלה ולמטה בדופן האחרת וכדמפרש לקמן: בא לו לגרה ר"ל להצואר. ושתי צלעות מכאן ר"ל אותן ב' צלעות שהניח תחלה בהבהמה כשחתך דופן הימיני, לקחן עתה מחוברין בהצואר כשחותכו מהבהמה. ועוד הניח ג"כ מחוברים בהצואר עוד ב' צלעות אחרים בצד שמאל, מהדופן השמאלי שלא חתכו עדיין מהבהמה: והניח בה המפרש כ' בש"ס של"ג מלת בה, שהרי לא הניח הב' צלעות רכות מחוברים בהדופן, דהרי כבר נחתכו עם הצואר שנשארו מחוברים בו. ול"מ אפשר לקיים הגי', רק דאינו ר"ל שהניח הב' צלעות מחוברים בהדופן, כהניח בה שהזכיר גבי גרה, אלא ר"ל הניח אצל הדופן ב' צלעות וכו', דהיינו שהב' צלעות אלו חסרים מהדופן למטה וכן למעלה וכדמסיק: שתי צלעות רכות מלמעלן שנשארו מחוברים בהעוקץ: ושתי צלעות רכות מלמטן שכבר נטלו כשהן מחוברין עם הצואר: וכך היה מניח בחברתה אצל דופן הימיני. מניח בשתיהן אצל ב' הדפנות כשחתכן מהבהמה: ושתים שתים מלמטן נמצא נשארו מחוברים בגרה, ב' צלעות מימין וב' צלעות משמאל, וכ"כ בעוקץ נשארו ב' מימין וב' משמאל: שהכבד תלויה בה דמדמחובר לו הכבד שאינו מין דופן, להכי נקרא גדול. ואף דגם בהשמאלי טחול תלוי בה, כבד שאני דדבוקה ממש בדופן ימיני: בא לו לעוקץ ריקגראד. והוא החלק שמאחורי הבהמה, ממקום שאצל הכליות עד סוף הזנב: ואליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמו ושני צלעות שמכאן ומכאן שנשארים ג"כ מחוברים בו, לא חש תנא להזכירן, מפני שקטנים וקצרים הם ואינן נכרין: הראש בימינו משום דחשוב וגם כבד טפי, יותר מן הרגל, להכי לוקחו בימינו [כיומא דמ". א']: וחוטמו כלפי זרועו דמדחוטמו שחור אינו הדור שיהיה כלפי חוץ: וקרניו בין אצבעותיו כדי שלא יתנועע ממקומו כשיוליכו למזבח: ובית שחיטתו מלמעלן משום דהגולגולת עגול למעלה, ויכול לאחזו שם יפה בקרניו, להכי הניח תחתית הראש כלפי מעלה: והפדר נתון עליה על מקום השחיטה, שלא יראה לכלוך הדם שם: והרגל של ימין בשמאלו אע"ג דהולכת אברים לכבש עבודה היא, ועבודה פסולה בשמאל, עכ"פ מדאינה מעכבת כפרה, שרי אפילו בשמאל: ובית עורו לחוץ דהרגל במקום חבורו בגוף אין עליו עור, וקאמר הכא דצד חוץ של הרגל שמפשיטין משם העור יהיה ביד הנושא נמי כלפי חוץ, דהיינו כלפי ראשי אצבעותיו. דהכי שפיר טפי: העוקץ בימינו והאליה מדולדלת בין אצבעותיו כדי שיהיה נאחז בו שם. וכיון שהאליה תלוי בין אצבעותיו א"צ לפרש שיהיה בית עורו כלפי חוץ: ואצבע הכבד ושתי הכליות עמו נשארו תלויין בו: וצלעותיה בין אצבעותיו כדי שיהיה נאחז בהם שם. וה"נ מדקאמר שיהיו הצלעות בין אצבעותיו, על כרחך שבית עורה לחוץ, וא"צ לפרש: בקרבים הנתונים בבזך כף גדול של זהב. דמדהן מרובים, צריך לתתן בבזך: וכרעים על גביהם מלמעלה ר"ל ד' ארכובות הרגלים היו מונחים על הקרביים: בסלת למנחת נסכי התמיד. וא"צ לפרש שהוליך הסולת והחביתין והיין בכלים. בחביתין הן החצי מי"ב חלות שמקריבין משל כה"ג בכל בוקר, וחציין השני מקריבין בכל ערב. והא דאפסיק בחביתין, בין סולת לנסכים, והרי אלו הב' שייכות לתמיד. ה"ט משום דסולת וחביתין שניהם מין מנחה [כיומא דל"ד]: ביין לנסכי התמיד: הלכו ונתנום מחצי הכבש ולמטה במערבו לעומת ההיכל. מיהו בשבת, דהמוספין דחשיבי טפי הניחום שם לעומת ההיכל, אז הניחו אברי התמיד כלפי המזרח כנגדן. והא דהניחו האברים על חצי התחתון של הכבש. ה"ט כדי שיהיה אח"כ ניכר יפה הולכתן למזבח אחר שיקראו ק"ש, כריש פ"ה: ומלחום כדכתיב וכל קרבן מנחתך במלח תמלח: לקרות את שמע והקשה רבינו באר שבע למה לא קראו ק"ש בעזרה. ונלפע"ד משום דאחר הק"ש התפללו מיד כריש פ"ה, ובגזית שעוסקים שם בתורה, בטוח טפי שתקובל תפלתם שיתפללו קודם שיקטירו ויקריבו הקרבנות, דבמקום רנה שם תהא תפלה, ואוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב (כברכות ד"ח א' ומגילה כ"ח א') להכי קרא גם ק"ש שם. ואחי הגאון מהו' אליעזר זצוק"ל, כתב בספרו בית אל כ"י, דמה"ט נ' שלא יאמר פ' הקטורת ופ' שאר הקרבנות קודם שיקרא ק"ש ויתפלל. ולכה"פ יקרא שמע תחלה דהוא ק"ש דר"י הנשיא. עכלה"ט בקיצור. ונ"ל דר"ל בשלמא פ' התמיד שאומרים תחלה שהוא נגד דם התמיד (כמג"א א' סקי"ב), והרי שחטוהו קודם התפלה. משא"כ הקטורת אף שהוקטרה בין דם לאברים, וא"כ ה"נ היה ראוי בזה"ז לאומרו בין פ' התמיד שהוא נגד דם התמיד, ובין השמונה עשרה שהוא נגד הקרבת האיברים. עכ"פ שאני ביהמ"ק, דעכ"פ התפללו מקודם. וכ"כ בשאר קרבנות]:

מלכת שלמה לא היו כופתים אותו את התמיד עכ"ל רעז"ל אמר המלקט בכל הספרים מצאתי מפורש. במשנה בגרסא את הטלה: אוחזין בו פירוש בשעת שחיטה מסייעין אותו: של שחר היה נשחט ספר אחר תמיד של שחר וכו'. ואיתא ברייתא ר"פ שני שעירי. ועיין במ"ש שם ר"פ שני שעירי: על טבעת שניה ולכך לא היה נשחט מטבעת שלישית ואילך דכל מה שהוא לפנים לצד המזבח הוא קריוי לפני ה' יותר הראב"ד ז"ל. אבל בטבעת ראשונה לא מן הטעם שפירש כנר רעז"ל. וכתב רש"י ז"ל שם ר"פ שני שעירי וטעמא דטבעת שניה לא ידענא ואני שמעתי כדי שתהא הראשונה מסייעתו להאחז בה רגלי הבהמה ע"כ. ותוס' ז"ל כתבו שם נ"ל דמן הדין היה לו לישחט בטבעת ראשונה אלא לא רצו להקריבו כולי האי למזבח בלי הפסק גזרה שמא יטיל גללים ע"כ. ובעל המאור ז"ל כתב בפ' טרף בקלפי שמעתי טעמו של דבר שהיה נשחט על טבעת שניה ולא על טבעת ראשונה לפי שהיה נשחט כנגד ליום ותניא מעולם לא יצאה חמה מקרן מזרחית צפונית ולא שקעה בקרן מערבית צפונית וכשם שהחמה מופלגת בזריחתה ובשקיעתם אפילו בתקופת תמוז מן הקרנות של צפון העולם כך היה התמיד מופלג בשחיטתו מן הקרנות של צפון המזבח עכ"ל ז"ל. והמפרש שבתלמוד פירש על טבעת שניה לאו בטבעת שנית של סדר ראשון שהוא אצל המזבח אלא בטבעת ראשונה שהיא אצל הקרן בסדר השני המשוכה לצד צפון ופני השוחט וצואר הבהמה לצד מערב צפון באלכסון כדי שלא יעכב אור השמש לבא ובטבעת שניה שהיא מתרחקת מן המזבח שגבוה עשרה יוכל לראות דרך עליו השמש ויותר מכאן לא היה צריך להרחיק ואם היה שוחט כסדר הראשון א"כ היה המזבח מעכב אור השמש לבא על ידו של שוחט שהרי המזבח גבוה עפרה אמות וסדר ראשון של טבעת אינו רחוק אלא שמנה אמות כדתנן בסוף מדות ע"כ. בפירוש רעז"ל צ"ל ושל בין הערבים שחמה במערב ומאירה כנגד המזרח וכו': וקבל המקבל שעומד כנגד השוחט באלכסון ומצדד עצמו כדי שיהא פניו כלפי דרום מן המפרש שבתלמוד: שחט השוחט וקבל המקבל ובא לו לזרוק גרסינן כן פירש רש"י ז"ל ביומא דף כ"ה דממתניתין מוכיח התם דזורק הוא מקבל הדם ואע"ג דאיכא למיחש דילמא אגב חביבותא דזריקה שהיא עבודת מזבח לא מקבל ליה לכוליה דם ואנן בעינן שיקבל כל הדם שנאמר ואת כל הדם ישפוך וגו'. ואפשר לומר שמה שכתב שם רש"י ז"ל דגרסינן ובא לו לזרוק כוונתו לומר שהתלמוד שם רצה לקצר המשנה דקתני בא לו לקרן וכו' ולא לומר דהכא במשנה גרסינן ובא לו לזרוק: בא לו לקרן מזרחית צפונית וכו' פ"ק דיומא דף י"ד ודף ט"ו: על יסוד דרומית מחק התי"ו הרי"א ז"ל. ופירש הרא"ש ז"ל מזרחית צפונית ומערבית דרומית היה להם יסוד ונותן בהם שתי מתנות שהן ד' שמתפשטין לד' רוחות המזבח אבל קרן דרומית מזרחית לא היה לה יסוד ומה שמתחיל בקרן מזרחית צפונית לפי שהוא סמוך למקום שחיטה וגם מסיים בקרן מערבית דרומית לפי ששיירי הדם ניתנין בסמוך לו על יסוד דרומית ע"כ והוא מבואר שם ביומא דף ט"ו דבעי התם מ"ש דיהיב מזרחית צפונית מערבית דרומית ניתיב דרומית מזרחית והדר צפונית מערבית ומשני אמרי עולה טעונה יסוד וקרן דרומית מזרחית לא הוה לה יסוד ובעי תו ומ"ש דיהיב ברישא מזרחית צפונית והדר מערבית דרומית ניתיב ברישא מערבית דרומית והדר מזרחית צפונית ומשני כיון דאמר מר כל פונות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין ברישא בההיא פגע שהיא ראשונה לקרנות שיש בהן יסוד בעלותו לכבש ליתן מתנות חטאת באצבע בקרנות המזבח והה"נ למתן דם עולה אע"פ שאינו עולה בכבש דהא על הרצפה עומד והכלי בידו וזורק למרחוק כדכתיב וזרקו אפ"ה לא פלוג רבנן ואע"ג דהני בעיי משמע התם מדברי תוספות ז"ל דליתנהו רק אליבא דר"ש איש המצפה דהתם תני עלה ר"ש איש המצפה משַׁנֶה בעולת התמיד מכל שאר עולות וס"ל דבא לו לקרן מזרחית צפונית נותן מזרחה צפונה מערבית דרומית נותן מערבה ואח"כ נותן דרומה להפסיקו והתם מפרש טעמיה דאמר קרא ושעיר עזים אחד לחטאת לה' על עולת התמיד יעשה ונסכו עולה הוא ואמר רחמנא עביד בה מעשה חטאת הא כיצד נותן אחת שהיא שתים כמעשה עולה שתים שהן שתים כמעשה תטאת מ"מ גם לדידן דס"ל כרבנן ילפינן מינייהו טעמא דמתניתין דנקט סדר זה וכמו שכתבתי בשם הרא"ש ז"ל: שיירי הדם היה שופך על יסוד דרומי תוספות פ' איזהו מקומן (זבחים דף נ"ג.) וביד פ"א דהל' תמידין ומוספין סימן י' י"א. וכתב הראב"ד ז"ל ומעתה נתחיל לפרש סדר התמיד דלא ליקשי משניות דסדר התמיד אהדדי כי לפי סדר משנתנו בפירקין דלעיל הוה משמע דשחיטת התמיד קודם לדישון מזבח הפנימי והמנורה מדקתני בפירקין דלעיל מי שוחט מי זורק ברישא דכולהו עבודות ואח"כ מי שזכה בדישון מזבח הפנימי ואח"כ במנורה והכא בהאי פירקא קחשיב שחיטת התמיד וזריקתו אחר כל הנך עבודות דלעיל ומשום דבעי למימר כאבא שאול דבדם התמיד היה מפסיק בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות שהרי בקטורת לא בעי למימר הכא דהוה מפסיק להו דהא לקמן בפ' בתרא קתני דאחר הטבת שתי נרות היה מקטיר קטרת וא"כ ע"כ י"ל כאבא שאול היא הך מתניתין דתמיד ובדם התמיד הוה מפסיק להו ולעיל משמע דשחיטה וזריקה היתה קודם לכולם לפיכך אנו צריכין לפרש הך מתניתין דבפירקין דלעיל דקתני מי שוחט דהיינו משמע לפום ריהטא דשחיטה וזריקה הוי ברישא מדישון מזבח הפנימי והמנורה ולא היא דלא הוות אלא בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות והא דקתני מי שוחט מי זורק ברישא דכולהו עבודות משום דתחלת עסיקת התמיד היתה ודאי קודמת לכולן כדקתני דאמר להם צאו והביאו טלה מלשכת הטלאים וגם השקו את התמיד ומבקרין אותו לאור האבוקות ומי שזכה בתמיד מושכו והולך לו וכו' וכיון שעסיקתו תליא במי שזוכה בשחיטה קתני לה ברישא ואע"ג דמשמע שלא היתה אלא בין הטבת חמש נרות להטבת שתים ואיידי דנקט שוחט תנא נמי זורק וכן פירשו המפרשים בתוספי יומא שנתייסדו לפני ריב"א הלוי ז"ל ואע"ג דאיכא פרכא קצת למילתייהו מדקתני לעיל דהם אומרים הגיע ומשמע לפי פשיטותא דמילתא כמו שכתבנו למעלה דלא קאי אלא אקול שער הגדול ושמעינן דלאלתר היה השוחט שוחט ועוד בשום מקום ממסכת יומא אינו מזכיר שהיה בדם התמיד והשחיטה מפסיק להו אלא דוקא בדם התמיד ועוד דכמה שנויי דחיקי נינהו דמחמת משיכת התמיד לבית המטבחיים שהיה קודם לכל העבודות נקיט לה לשחיטה קודם לכולן לפיכך היה נראה לומר יותר לאלתר כשהיו שומעין קול שער הגדול היו מתעסקין בשחיטה בעוד שהיו שם בפנים מדשנין ומטיבין אבל ודאי לא היו זורקין את הדם עד שהיו רואין שכבר הטיב את הנרות ויצא וא"ת מ"ש שחיטה מזריקה וי"ל משום דשחיטה כשרה בזר אינה בכלל הפסקת הנרות ואינה בכלל סדר העבודות דמסדר אביי משמא דגמרא במסכת יומא פ' א"ל הממונה וכמו שמשיכת התמיד לבית המטבחיים היתה קודמת כמו כן שחיטה לא חיישינן לה בהקדמה אבל ביום מיהא צריך שהרי מ"מ עבודה היא לענין פגול והרבה דברים לפיכך כשהיו שומעין קול שער הגדול היו שוחטין לאלתר דיכול להיות שעד שלא היה מספיק לדשן המזבח ולהטבה היה כבר נשחט התמיד ואע"פ שלא היה חשש בזה כי כיון ששחיטה לאו עבודה ממש חשובה בכל מה שהיה יכול למהר בעבודות שאין לחוש בהקדמתם והטבת הנרות הי' עושה כדי שיוכל אח"כ להקריב קרבנות הרבה אם יבא לידו מנדרים ונדבות וחטאות ואשמות ועוד דזריזים מקדימין למצות ואין מעבירין על המצות ואין לאדם לחמץ המצוה בידו אחרי שיכול לעשות לאלתר לפיכך בשחיטה לא היו מאחרין אבל בזריקה לא היה זורק עד שהיה יוצא מן ההיכל ויודעין שכבר הטיב ולפי אלו השתי לשונות שכתבתי צריכין אנו לפרש כמו כן ההיא דמס' יומא פ"ק דקתני כל ז' הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות ופרכינן בגמרא אלמא קטרת ברישא והדר נרות וקפריך סדר יומא אסדר יומא דבפ' אחרינא דהתם קתני פייס שלישי לקטרת אחר הטבת הנרות ומשני אביי דכאן שתי נרות וכאן חמש נרות כלומר ההיא מתניתין דכל ז' ימים הוא זורק את הדם וכו' היינו בהטבת שתי נרות דלא תיקשי לן אשנוייא דאביי מידי שהרי לכאורה איכא פרכא למילתיה דאביי דקא משני ההיא מתניתין בהטבת שתי נרות ובעי למימר דבקטרת הוה מפסיק להו דאכתי תיקשי ליה לפי אותו הסדר דקתני כל ז' הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות דבזריקה ובהקטרה הוה מפסיק להו והא ליכא למ"ד דבתרתי הוה מפסיק להו לפיכך על כרחי אני צריך לפרש ולומר דזורק את הדם אינו בכלל הסדר שלאחר הטבת חמש נרות כמו מקטיר את הקטרת אלא בכלל שוחט הוא ובדין הוא דהל"ל דכ"ג כל שבעת הימים הוא שוחט וזורק ומקטיר וכו' אלא משום דבעי למימר דכ"ג כל ז' הימים לא היה עושה כי אם זורק בלבד מפני שהוא עיקר עבודה אבל שחיטה והעלאת אברים הכל היה עושה הכהן הזוכה בתמיד ואיידי דנקיט ליה תלמודא לזורק בדוכתא אחרינא קודם כל העבודות כגון הכא דקתני בפירקין דלעיל מי שוחט מי זורק אע"פ שאינו כך דהא בין חמש לשתים היה זורק וכדאבא שאול ס"ל הכא נקיט ליה נמי התם לפתוח בו כסדר העבודה ואע"פ שאינו ממש מן הסדר וה"נ במתניתין דהביאו לו את התמיד וקרצו ומירק אחר שחיטה על ידו וקבל את הדם וזרקו ונכנס להקטיר קטרת ולהטיב את הנרות לאו דוקא היא ממש ההיא זריקה על הסדר דהתם נמי בהטבת שתי נרות מיירי כמו התם במתניתין דכל ז' הימים הוא זורק וכו' וכמו שפירשתי לשם מ"ט נקיט לה לזריקה בתחלה הכא [נמי] איכא למימר גם בההיא מתניתין דאההיא מתניתין דקרצו לא שייך למימר בסדרא לא קמיירי כדמסיק התם פ" א"ל הממונה אבבא אחריתי בסדרא לא קמיירי דבשלמא אההיא בבא דקתני קטרת של שחר היתה קריבה וכו' התם שייך לומר דבסדרא לא קמיירי משום דלאו בלשון מעשה קתני לה אבל הכא דבלשון מעשה קתני לה שכך היה כ"ג עושה היכי שייך למימר דבסדרא לא קמיירי דאי לת"ה א"כ קשה הא דרמי בפ"ק דיומא בהדי מתניתין דקרצו וכן סדר התמיד אסדר יומא וכן סדר יומא אסדר יומא דלישני ליה נמי דבסדרא לא מיירי בחד מהנהו מתניתין אלא ע"כ משום דהנהו באבי דקא מייתי התם כולהו לשון מעשה קתני להו כגון ז' ימים וכו' וכן מי שזכה בדישון מזבח הפנימי וכו' כולהו עובדא נינהו דההיא בבא ליתא הכא במסכת תמיד בהאי לישנא אלא דבעל התלמוד נקט לה למילתיה דרך קצרה כסדר שהן שנויין המעשים במסכת תמיד בכאן כגון דישון מזבח הפנימי תחלה ואח"כ המנורה ואח"כ הקטרת וכן פייס השני מי שוחט וכו' כל הנך בלשון מעשה קתני להו ואין שייך לשנות בלשון מעשה אלא כענין הסדר ומש"ה התם לא שייך לשנויי דבסדרא לא קמיירי והכי נמי גבי קרצו אין שייך לומר אין סדר למשנה אלא לענין זורק בלבד וכדפרישית. וגם זה נראה לומר כמו כן לכאורה דכ"ג ביום הכפורים לא היה מתעסק לא בתרומת הדשן ולא בדישון מזבח הפנימי ולא בהטבת חמש נרות מפני שכל עבודות שהיו נוהגין קודם שחיטת התמיד לא היה צריך לעבוד כי אם רק מה שהיה נוהג אחר שחיטת התמיד כגון הקטרה והטבת שתי נרות כל זה היה עושה משום דעיקר עבודת היום לא היתה מתחלת אלא משחיטת התמיד ואילך שהרי גם לשם עבודת חנוכו של ז' הימים מוכיח שלא היה עוסק אלא במה שהיה נוהג אחר שחיטת התמיד ולא בהטבת חמש נרות וכ"ש בדישון מזבח הפנימי וגם במתניתין דקרצו נמי מוכיח שלא היה מטיב חמש נרות. ולפי דעתי שגם ריב"א הלוי ז"ל פירש שכ"ג לא היה תורם תרומת הדשן ולשם תעיין בתוספי יומא וקצת היה מוכח כדברי ריב"א הלוי ז"ל מלישנא דקאמר התם דמעסיקין אותו עד זמן השחיטה היינו משמע דלגמרי עד שיאיר המזרח היו מפיגין עמו על הרצפה אבל ההוא טעמא דקמסיק התם דבשביל כך היו תורמין את המזבח ביום הכפורים מחצות משום חולשא דכ"ג היה משמע שהיה כ"ג תורם את המזבח ועוסק מכאן ואילך בתוך אותם עבודות שהיו נוהגין לעשות קודם שחיטת התמיד אלא דהתם מוכח בהדיא דכ"ג לא היה מתחיל לעבוד כי אם משהאיר המזרח והכי אמרינן התם כי קאמר ברקי הורידו כ"ג לבית הטבילה אלא שאז היה מתחיל בעבודה שאם היה תורם את הדשן מאז היו צריך לטבול ולינה לא אשכחן בשום דוכתא דפסלא בטבילה כי אם בקדוש ידים ורגלים לפיכך גירסת ר"ח עיקר דהכי איתא במסכת יומא פ"ק ביום הכפורים דאיכא חולשא דכהן הדיוט עבדינן מחצות. ונראה שכך הוא הפירוש ביום הכפורים דאיכא חולשא דכהן הדיוט משום תענית לפיכך היו מתחילין מחצות כדי שיהא להם שהות הרבה בלילה לעלות האפר לתפוח לעשות כל העבודות שהיו רגילין לעשותם קודם שיאיר המזרח וכשיקדימו מחצות יהיה להם שהות ואז יכולין לעשות בנחת ואין צריכין למהר כמו בשאר הימים. פירוש כשאדם ממהר במלאכה מתחלש יותר ועוד שיש עמהם כהן גדול והן טרודין עמו כל הלילה ונמצא זה מחליש אותם ועוד שאינם יכולין כולן להתעסק בעבודות מחמת כ"ג שצריכין מקצתם להתעסק עמו והרי הם מועטין וצריכין להקדים ולפי זה הפירוש גם גירסת הספר אתי שפיר דגרסינן בהו חולשא דכ"ג דהיינו מחמת עסיקתם עם כהן גדול הכהנים מועטים וגם שאינם ישנים ואם יאחרו בדבר כמו בשאר הימים יהיו חלושים הרבה אח"כ כל היום מחמת שטרחו ומיהרו במלאכתם יותר מדאי. ונראה כמו כן לומר דהא דלא קתני התם פ' א"ל הממונה גבי הביאו לו את התמיד קרצו אלא הטבת שתי נרות שהיתה אחר הקטרת לאו משום דהטבת חמש נרות לא הוה עביד אלא מש"ה לא קתני הטבת ה' נרות משום דלישנא קלילא נקט דרך קצרה להקטיר קטרת ולהטיב את הנרות משום שהם גמר הטבה כדי שיוכל אח"כ לאלתר לתפוס עבודה אחרת היינו הקרבת הראש. אבל הה"נ שגם חמש הנרות היה מטיב דמה לי הטבה זו מה לי זו וכמו שזו צריכה כ"ג כך זו שהרי הכל היה ביום וכבר שנינו דמשהאיר המזרח לא היה רשאי לעבוד כי אם כ"ג כדתנן הורידו כ"ג לבית הטבילה. ועדיין טעם אחר כמו כן נראה לומר במה שמקדים זריקה להטבה אע"פ שלא היתה קודם משום דעסיקת הזריקה דהיינו קבלת הדם היתה צריכה להיות לאלתר אחר שחיטה קתני לה תחלה כמו שחיטה דכיון דקבלה תליא בשחיטה וזריקה היא גמר קבלה קתני לה ברישא דשחיטה נמי אמרינן לעיל דמש"ה קתני לה ברישא משום דעסיקת התמיד משיכתו לבית המטבחיים היתה קודמת לכולן קתני לה נמי ברישא וכן מצינו בקטרת כמו כן בכה"ג כדבעינן למימר קמן עכ"ל הראב"ד ז"ל: