0:1
Mishnah
משנה א
הַחֶרֶס שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד מִפְּנֵי אָזְנוֹ, אוֹ שֶׁהָיָה בוֹ חִדּוּד וְהַחִדּוּד מַכְרִיעוֹ, טָהוֹר. נִטְּלָה הָאֹזֶן, נִשְׁבַּר הַחִדּוּד, טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא. חָבִית שֶׁנִּפְחֲתָה, וְהִיא מְקַבֶּלֶת עַל דָּפְנוֹתֶיהָ, אוֹ שֶׁנֶּחְלְקָה כְמִין שְׁתֵּי עֲרֵבוֹת, רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין:
ברטנורה
החרס שאינו יכול לעמוד. כגון חרס הפורש מן החבית ומן הקדירה במקום האוזן, ואינו יכול לעמוד בלא סמיכה מפני כובד האוזן שמכביד ומכריעו, או מפני שהיה בו חידוד שהוא חד בתחתיתו ואינו יכול לשבת שלא מסומך:נטלה האוזן טהור. דכלי חרס כיון שטהר שעה אחת שוב אין לו טומאה לעולם:ור׳ יהודה מטמא. דלית ליה הך סברא:או שנחלקה. לארכה כמין שתי עריבות, ואינה יכולה לישב על תחתיה אלא על דפנותיה:רבי יהודה מטהר. דסבר ר׳ יהודה דהא דתנן הדקים שבכלי חרס יושבים שלא מסומכים שהן טמאים, היינו מן השוליים ולא מן הדפנות, שצריך שיהיה שבר הכלי יושב על שוליו כדרך שיושב כשהוא שלם:וחכמים מטמאין. דסברי כלים עשויין להושיבן על דפנותיהן לפרקים:
תוסופות יום טוב
[*חדוד. פי' הר"ב שהוא חד בתחתיתו כו' ולשון הרמב"ם בולט בקרקעיתו. וימנעהו לנוח בשוה. וכאשר ישב על הארץ נוטה לצד אחד מפני חדודו מכריעו *)נוטה אותו ע"כ. וקשיא לי לישנא דמכריעו שבחדוד דבאזנו הוה שייך טפי. והר"ש כתב ואית דגרסי הדד. דדרך היוצרים לעשות דד לכלי כדי לשתות. ע"כ]:
ניטלה האזן כו' טהור. פירש הר"ב דכלי חרס כיון שטהר כו' תוספתא ופירש הר"ש בפרק דלעיל מ"ג. דדוקא אחרס שפירש מן החבית כו'. אבל חבית עצמה אפי' ניקבה בשוליה למטה מרביעית במוציא זית. אם סתמה בזפת טמאה. וכך פירש עוד בפ"ב מ"ב:
רבי יהודה מטמא. שכשניטל האזן ונשבר החדוד יושבת על שוליה:
חבית שנפחתה. בשוליה. והיא מקבלת כשמטה על דפנותיה. מהר"ם:
או שנחלקה כמין שתי עריבות. פי' הר"ב ואינה יכולה לישב על תחתיה. ואם תשב לא יכולה לקבל דבר. הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה