יכין אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש – בהכנעה ובכפיפות ראש ממש מעט [א"ח צ"ה]: חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת – בכ"מ שעה ל"ד. והכא דוקא: ומתפללים כדי שיכונו את לבם למקום – ברוממות הקב"ה: אפילו המלך – מלך ישראל דוקא: שואל בשלומו לא ישיבנו – ודיבור הוה הפסק. ולא הליכה במקום הצורך: ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק – דוקא בליכא סכנה. וקיי"ל דבהפסיק בשתיקה. בשהה כדי לגמור כולה מרישא לסופה [כמגילה דף י"ח ב'] כל חד וחד כי אורחיה חוזר לראש. ואם לאו חוזר לתחלת ברכה שפסק בה. ובפסק בג' ראשונות או אחרונות. בכל גוונא חוזר לתחלתן [א"ח ק"ד] ובהפסיק בדיבור. אם בשוגג דינו כשתיקה. ואם במזיד. בכל גוונא ובכל מקום חוזר לראש [שם קי"ד]: מזכירין גבורות גשמים – מוריד הגשם ונקרא גבורת גשמים. ולא כח גשמים. דכל כח היינו באין דבר אחר המתגבר נגד הפעולה. משא"כ גבור היינו שהתגבר נגד דבר אחר שרצה להתגבר ולהתנגד נגד הפעולה. וכן הוא עם הגשמים שיורדין בגבורה נגד מדת הדין המקטרג דלפעמים עבדא נהמא כריס' לא שוויי'. ואפ"ה רחמיו יכבשו כעסו מעל בני עולם. וכן כתיב נותן לחם לכל בשר. ר"ל אפילו מי שהוא רק חתיכת בשר בעלמא ואינו ראוי להקרא אדם. אפ"ה הקב"ה נותן לו לחמו. כי לעולם חסדו אע"פ שאין האדם ראוי להטובה: בתחיית המתים – דתחה"מ וגשם דמו אהדדי. וקיי"ל [שם קי"ד] באמרו בקיץ. אם לא סיים הברכה חוזר לראש הברכה ובסיים הברכה חוזר לראש התפלה. ובלא אמרו בחורף. אם נזכר קודם שהתחיל אתה קדוש אומרה שם. ובהתחיל אתה קדוש חוזר לראש התפלה. וקיי"ל נמי דבין במוסף א' של פסח. ובין במוסף שמיני עצרת. הקהל אומרים משיב הרוח: ושואלין הגשמים – ותן טל ומטר: בברכת השנים – ברך עלינו. דאע"ג דברך עלינו הוא תפלת פרנסה וזה אינו תלוי בגשם ברכה. דהרי אר"י נהירנא דהוו מזדבנן ד' סאין בסלע ואפ"ה הוו נפישין נפיחי כפן בטבריא. מדלית איסר [ב"ב דצ"א ב']. אפ"ה שניהן צריכין מאד לאדם ודמיין אהדדי. וקיי"ל [א"ח קי"ד] באמרו בקיץ או לא אמרו בחורף. בנזכר קודם שעקר רגליו חוזר לברך עלינו. ולאחר שעקר רגליו חוזר לראש התפלה. ובנזכר בחורף שלא אמרה. קודם שומע תפלה. כוללה שם: והבדלה – אתה חוננתנו: בחונן הדעת – דאם אין דעת הבדלה מנין. והכי קיי"ל [א"ח רל"ד ורצ"ח] ובאם שכחו אינו חוזר לראש. אבל אסור אפילו במלאכה קלה כהדלקת הנר [אבל טלטול הנר מותר] עד שיבדיל על הכוס. או עד שיאמר ברוך המבדיל בין קודש לחול. והא דהזכיר תנא ברכת השנים קודם הבדלה. היינו משום דלא בעי לאפסוקי בהבדלה דאית בה פלוגתא. בין כל הנך ההוספות שבברכות שמ"ע שהזכיר במשנה: ר' עקיבא אומר אומרה ברכה רביעית בפני עצמה – וחותם ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לחול ואחר כך יאמר אתה חונן [כש"ס כ"ט]: רבי אליעזר אומר בהודאה – קודם ועל כולם: האומר על קן צפור יגיעו רחמיך – בשלוח הקן. כן תרחם עלינו. ובאמת לאו מצד רחמנות צוה כן הקב"ה. רק חוקה היא: ועל טוב יזכר שמך – והרי מברכין עה"ר כשם שמברך על הטובה: מודים מודים – מחזי כב' רשויות: משתקין אותו – מיהו ביחיד מותר. כירושלמי: העובר לפני התיבה וטעה יעבר אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה – אף שכל שא"ל שיתפלל לצבור יסרב קצת. הכא לא יסרב. מפני גנאי ההפסק: העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן – בסוף כל פסוק: מפני הטירוף – שלא יתבלבל: ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו – כתב ע"ר הגאון זצוק"ל. דמדל"ק אפילו אין שם וכו'. משמע כהגמי"י דגם במובטח. לא מהני כ"א באין שם כהן זולתו. וקתני אם במציעתא. משום מובטח דסיפא. מיהו בנ"כ הקילו במובטח כדי שלא תתבטל נ"כ. אבל לענין עניית אמן אף במובטח לא יענה. וי"א דגם אמן רשאי לענות במובטח. וכן נ"ל מצד כ"ש: אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא כשהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת – ולא אמר זה יחיה וזה ימות שלא לפתוח פיו לשטן אלא אמר זה מת בדרך שאלה. א"נ נ"ל דאמר ל"ד. אלא חשב. כמו ויאמר המן בלבו. והבינו מתוך תנועותיו שחולה מטורף הוא: אמרו לו מנין אתה יודע אמר להם אם שגורה – שלוחה וסדורה: תפלתי בפי יודע אני שהוא – החולה:

מלכת שלמה כובד ראש. בברייתא בבלי וירושלמי פליגא אמתניתין דבעינן נמי מתוך דברי תורה ולהכי נוהגין לומר זמירות ואשרי קודם תפלה ובגמ' בברייתא נמי גרסינן אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה כגון ההיא דר' זירא דבנות ישראל החמירו וכו' וה"נ גרסינן תו בברייתא בגמ' אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה כגון דברי תנחומין של תורה כגון סמוך גאולת מצרים לתפלה או סמוך לתהלה לדוד שהוא שבח ותנחומין כגון רצון יראיו יעשה וכגון שומר ה' את כל אוהביו וכתבו תוס' ז"ל דכוותייהו קיי"ל: שוהין שעה כו'. כתב ה"ר יונה ז"ל ואע"פ כו' הכא אינו כן אלא שעה ממש דהכי אמרי' בגמ' היו שוהין שעה א' קודם תפלה ושעה אחת בתפלה ושעה א' לאחר תפלה ושאלו התם כיון שכך היו שוהין בכל תפלה ותפלה תורתן ומלאכתן אימתי נעשין ומהדרינן מתוך שחסידים הן תורתן מתקיימת ומלאכתן מתברכת (ונלע"ד דמדלא קתני היו שוהין שעה א' קודם תפלה לרמוז לנו מ"ש בגמ' שהיו שוהין שעה א' קודם תפלה ושעה א' בתפלה וכו' וז"ש היו שוהין שעה א' ומתפללין ג"כ לכה"פ שעה א' הנזכרת דו"ק) כדי שיכוונו את לבם למקום כדי שיהי' לבם שלם בעבודת המקום ויבטלו מלבם תענוגי העוה"ז והנאותיהם כי כשיטהרו לבם מהבלי העוה"ז ויהיה בכוונתם רוממות ה' תהיה תפלתם רצויה ומקובלת לפני המקום ע"כ. ואמרי' בגמ' דהאי דהיו שוהין שעה א' וכו' אסמכוה אקרא דכתיב אשרי יושבי ביתך והדר עוד יהללוך סלה: ואפי' נחש כו'. פי' בס' לבוש תכלת סי' ק"ד סעיף ג' וז"ל ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק לדבר כגון לומר לאחר שיסירנה אבל ללכת ממקומו לנענע רגליו כדי שיפול הנחש מרגליו מותר שאין זה הפסק ע"כ והוא לקוח מדברי ה"ר יונה ז"ל שאכתוב בסמוך. ובגמ' ובירושלמי דוקא נחש אבל עקרב פוסק לפי שהוא מועד להזיק יותר ולשון הירושלמי משום דמחיא בתר דמחיא. ובכ"מ שפוסק אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ואם לאו חוזר לתחלת הברכה שפסק בה ואם פסק בג' ראשונות חוזר לראש ואם בג' אחרונות חוזר לרצה. ובירושלמי אפילו נחש אם היה בא כנגדו מתרחק לצד אחר פי' שהוא כעוס. וכתב עוד ה"ר יונה ז"ל ואע"פ שאין לו להפסיק ולדבר אפ"ה יכול ללכת כדי שישליכנו מעליו שלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום ע"כ משמע מדבריו אע"פ שאינו בא כנגדו דאלת"ה מאי אתא לאשמעינן טפי מן הירושלמי. ואפשר שכשהוא בא כנגדו ס"ל דמפסיק אפילו בדבור והיינו שכתב בסוף לשונו ומיהו היכא דאיכא סכנה מפסיק בכל ענין ע"כ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל והא דתני נחש בהדי מלכות במדרש ילמדנו מפרש טעמא מה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות אר"ש בן פזי קולה כנחש ילך מה נחש מלחש והורג אף מלכות רומי מלחשת והורגת ד"א מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות רומי מעקמת דרכיה ע"כ: