יכין במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה לרה"ר. דאדם מצווה על שביתת בהמתו מדאורייתא בכל מלאכה מל"ט מלאכות (כלקמן רפכ"ד א'). רק כל משא שמשתמרת בו. לא הוה כמשאוי. אבל כשהוא לנטירותא יתירתא. יותר הרבה מהצורך או שאינה משתמרת בו כלל. או כשהוא לנוי שאינה רגילה בו. הוה כמשא (ש"ה ס"א): יוצא הגמל באפסר (האלפטער). והוא חבל שבצוארה: ונאקה (דראממעדאר). והוא מין גמל נקבה שקלה לרוץ. וחזקה יותר מגמל: בחטם טבעת ברזל שבחוטמה. דצריכה נטירותא יתירתא: ולובדקיס חמור מלוד שחזק ביותר: בפרומביא רסן ברזל שנקראת בלשון רומי פרענום ובל"א (געביס): וסוס בשיר (האלז קעטטע): וכל בעלי השיר ככלבי ציידין: יוצאים בשיר ונמשכים בשיר ר"ל מותר למשכן בחבל שבשיר: ומזין עליהם וטובלין במקומן אמזין נמי קאי. דבנטמאו במת מזין עליהן בג' וז'. ונטבלין אח"כ בעודן בצואר הבהמה. וקמ"ל בהזאה. דלא חיישי' שמא יתכוון להזות אבהמה ונפסלה ההזאה ובטבילה קמ"ל דאינו חציצה מדרפויין בצוארה. ואע"ג דתשמישי בהמה וכלים אמקט"ו. הכא שאני דמדאורחא בהן למשוך הבהמה. כתשמישי אדם דמי (גמ'): חמור יוצא במרדעת (זאטטעלזוים). והוא כר קטן שמניחין על החמור כדי שיתחמם: בזמן שהיא קשורה לו מע"ש. דבשבת אסור לקשרו לו. מדצריך לסמוך א"ע בבהמה כשיקשור לה. ומשתמש בבע"ח ובעבר וקשרו לה. אסור לצאת בו. ודוקא לקשרו לה אסור. הא ליתנו עליה מפני הצינה ושלא תצא בו מותר. ודוקא חמור דגם בתקופת תמוז קריר לי'. אבל סוס אסור ליתן עליו מרדעת כלל. דמחזי כמטעינו משא. ולהסיר מרדעת בשבת. בין מן החמור או מהסוס אסור מדהוה טרחא שלא לצורך. ואוכף הנקרא (זאטטעל). אסור בין ליטול בין להניח בין לחמור בין לסוס (ש"ה ס"ח). אולם בשעה שהקור גדול. ואנו רואים שמזיק לסוס. וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערים לסוס. מותר להניח עליו כל מכסה שירצה. דמה לי צער חמור מ"ל צער סוס. ובלבד שיהיה נזהר שלא ישען עצמו על הבהמה בשעה שמכסה (רט"ז שם סק"ו): זכרים אילים: יוצאין לבובין שמכסין זכרותן בכיס בתמונת לב. רחב למטה נגד הביצים וקצר למעלה נגד הגיד. למנעו מלעלות על נקיבות: רחלות יוצאות שחוזות שקושרין זנבן למעלה. כדי להקל עלית הזכר עליהן (ולשון שחוזות פי' בירושלמי כמו משחזת. כלומר חדודות להבעיר הזכר ובגמ' דילן קאמר שאוחזין אליה שלהן למעלה כדי שיקל לעלות עליהן הזכר): כבולות שכובלין וקושרין זנבן לצד מטה. למנען מהזכרים: וכבונות שמצנפין בגד סביבה שלא יטונף צמר הנקיבות שהוא רך [וכבונות נ"ל שפירושו צעיף (הויבע). כמו תנתן כבינתי לבתי (ב"ב ק"ט) שפירשו צעיף כ"כ ה"נ מלבישין להכבש את הכתונת הזה דרך ראשו כעין (הויבע) כדי לכסות גם הראש חוץ מהעינים והפה]: העזים יוצאות צרורות לפעמים קושרים דדיהן בחוזק שיתיבש החלב. ולפעמים רפוי שלא יטפטף החלב לארץ: רבי יוסי אוסר בכולן חוץ מן הרחלין הכבונות דהו"ל תכשיט: רבי יהודה אומר עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב ר"ל אם כוונתו ליבש חלבן מותר. אבל שלא יטפטף החלב לארץ מדלא מהדק אסור. דשמא יפול ואתא לאתויי (שם ס"ו): לא יצא גמל במטוטלת מטלית או כר שבזנבו. לסימן או לדבר אחר: לא עקוד שקושר חבל מידה לרגלה שלא תוכל לברוח: ולא רגול שקושר א' מידיה כלפי מעלה שלא תברח מדהוה נטירותא יתירתא הרבה מהצורך: לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך האחד. והאחרים נמשכים עמו. דמחזי כמוליכין למכרן: אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך ר"ל דבאינן קשורי' זב"ז. מותר להכניס כל החבלים שבפיהן לידו. ובלבד שלא יצא ראש החבל מתחת ידו טפח. דהו"ל משאוי שנושא ברה"ר. ויש אוסרים (שם סט"ז): ובלבד שלא יכרוך סביב ידו ויקשור. משום כלאים. דא' צמר וא' פשתן. ואף דהו"ל דבר שאינו מתכוון. פסיק רישא הוא. או דאתיא באמת כר"י דס"ל דבר שאינו מתכוון אסור (ועמ"ש לעיל ספ"ב [בועז אוח ו]. אב"י עי' י"ד סי' ש' ס"ו): אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו דלמא נפל ברשות הרבים ואתא לאתויי: ולא בזוג (שעללע): אף על פי שהוא פקוק סתום במוכין שלא ישמיע קול. עכ"פ מחזי כמוליכה למכור לשוק שע"י קול הזוג יתעוררו קונים לראותה: ולא בסולם שבצוארו עצים שקושרין סביב צוארו שלא יחכך מכתו בשיניו: ולא ברצועה שברגלו במנקשת רגלי' זב"ז. קושרין טבעת מעור עב סביב המקום שמנקשת: ואין התרנגולין יוצאין בחוטין ולא ברצועות שברגליהם מלת שברגליהן אחוטין נמי קאי. דחוטין לסימן ורצועות שלא יפריחו: ואין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן שלא יגררו זנבן בארץ: ואין הרחלים יוצאות חנונות שנותנין מין עץ בחוטמן. שיתעטשו ויפלו התולעים שתוך ראשיהן אע"ג דכל צער בבהמה שרי (כשבת נ"ג א'). ואי"ל דעכ"פ דלמא נפל ואתי לאתויי. דא"כ פשיטא וכדקאמר שם. נ"ל דמורני רק צער מועט הוא לה ולהכי אסור: ואין העגל יוצא בגימון עול קטן שנותנין בצוארו להתרגל בעול: ולא פרה בעור הקופר (שטאכעל שוויין) (והוא מלשון מורש קפוד ישעי' י"ד פכ"ג ונתחלף הדלי"ת ברי"ש). ששערותיו חדין. וקושרין עורו על דדי הפרה שלא יינקו משם השרצים: ולא ברצועה שבין קרניה בין לנוי בין לשמירה: פרתו של רבי אלעזר בן עזריה של שכנתו היתה. ומדלא מיחה בה נקראת על שמו:

מלכת שלמה במה בהמה יוצא ובמה בהמה אינה יוצא. כך הגיה [א) וכ"ה בכי"ק (עי" ש"נ) והוא תמוה דלמה השמיטו את הה"א ועי' עוד לקמן בר"פ במה אשה.] ה"ר יהוסף ז"ל: ונלע"ד דאע"ג דשביתת בהמה נזכרה בפסוק אחר שביתת אדם כדכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך מ"מ תנא נקט למיתני דיני שביתת בהמה ברישא משום דזוטרן מילתא ועוד משום שאיסור בהמה יוצאת טעונה קל הוא שאפי' מלקות אין בו שאינו אלא בלאו הבא מכלל עשה כדאיתא בגמ' בר"פ מי שהחשיך ופסקו להלכה הרמב"ם ז"ל שם בר"פ עשרים: יוצא הגמל וכו'. ירושלמי תני ר' ישמעאל ב"ר יוסי משום אביו ד' בהמות נמשכות באפסר ואלו הן הסוס והפרד הגמל והחמור א"ר חזקיה וסימנא וכן תהיה מגפת הסוס הפרד הגמל והחמור: ליבדקס אית תנאי תנא ליגדקס מאן דתני ליבדקס ע"ש ולובים וכושים במצעדיו מאן דתני ליגדקס וכו' כדאיתא התם: ובבכורות פ"ק דף ה' גבי תשעים חמורים לובים פירשו תוס' ז"ל לובים ע"ש שהם ממצרים וכן כתיב כושים ולובים וכתיב בנבואת נחום האלקושי פוט ולובים והיינו להבים דכתיב ומצרים ילד את לודים וגו' [ואת להבים] וכן מוכיח בירושלמי גבי הא דתני והלובדקס בפרומביא וכו' ע"כ אבל רש"י ז"ל פי' התם לובים מעולים: והסוס בשר. בנקודת צר"י תחת השי"ן חח מתרגמינן שרין וכן נמי אצעדה מתרגמי' שרין וכן בריש ספר ישעי' הנטיפות והשרות ואי משכחת סדרי משנה דלית בהו יו"ד בין שי"ן לרי"ש שפיר טפי: יוצאין בשר. פי' יוצאין כרוכין בחבל שבשר וכ"ש שנמשכין בשר לדברי רב הונא אבל שמואל ס"ל דה"פ יוצאין בשר ודוקא אם ע"י משיכה והיינו ונמשכין בשר דקתני אבל כרוכין לא דלאו אורחיה הוא והלכתא כרב הונא: ומזין עליהן במקומן ועי' במה שכתבתי שם פרק בתרא דפרה סימן ג': וטובלין במקומן ס"א וטובלן במקומן וכן הוא בערוך ערך רתך. ובגמ' פריך והאיכא חציצה שטבעת הקבוע בשר קבוע בו בחוזק ואין המים נכנסים שם ומשני ר' אמי בשרתכן פי' רש"י ז"ל הכה בפטיש עד שנתפשט ונתרחב הנקב סביב סביב: במתניתא תני במחוללין פירוש שמתחלה נעשה חלולין רחבים שיש חלל בדביקתם שנתן טבעת בתוך טבעת כמות שהוא רחב: ובערוך במלת רתכן יש שני פירושים שם ערך רתך עיין שם: ובירושלמי תמן תנינן לא תטבול בהם עד שתרפם וכא הוא אומר הכין אמר ר' מנא כאן ברפים כאן באפוצים: וכתבו תוס' ז"ל הכא לא פריך טבילה מאן דכר שמה משום דמתני' מיירי בדין כלים שמחלק בין כלי לכלי איזה מותר לצאת בו ואיזה אסור ואגב אורחיה אשמעי' שאר דיני כלים ומזין עליהם וטובלין במקומן דכן דרך התנא כי ההוא דקיטע יוצא בקב שלו ואם יש לו בית קבול כתיתין טמא אבל בריש במה אשה דמיירי בדיני כלים ואשמעינן דין טבילת אשה פריך שפיר טבילה מאן דכר שמה. ע"כ: