0:1
Mishnah
משנה א
אֵלּוּ הֵן הַמְמֻנִּין שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, יוֹחָנָן בֶּן פִּנְחָס עַל הַחוֹתָמוֹת, אֲחִיָּה עַל הַנְּסָכִים, מַתִּתְיָה בֶּן שְׁמוּאֵל עַל הַפְּיָסוֹת, פְּתַחְיָה עַל הַקִּנִּין. פְּתַחְיָה, זֶה מָרְדְּכָי. לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ פְּתַחְיָה. שֶׁהָיָה פּוֹתֵחַ בִּדְבָרִים וְדוֹרְשָׁן, וְיוֹדֵעַ שִׁבְעִים לָשׁוֹן. בֶּן אֲחִיָּה עַל חוֹלֵי מֵעַיִם, נְחוּנְיָא חוֹפֵר שִׁיחִין, גְּבִינֵי כָרוֹז, בֶּן גֶּבֶר עַל נְעִילַת שְׁעָרִים, בֶּן בֵּבָי עַל הַפָּקִיעַ, בֶּן אַרְזָה עַל הַצִּלְצָל, הֻגְרַס בֶּן לֵוִי עַל הַשִּׁיר, בֵּית גַּרְמוּ עַל מַעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים, בֵּית אַבְטִינָס עַל מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת, אֶלְעָזָר עַל הַפָּרוֹכוֹת, וּפִנְחָס עַל הַמַּלְבּוּשׁ:
ברטנורה
אלו הן הממונים. חמשה עשר מינים של פקידות ומינוי של שררה דחשיב במתניתין היו תמיד במקדש. מיהו הנך גברי דחשיב, לא בזמן אחד היו, אלא החסידים והכשרים שבכל דור ודור הוא מונה. ורבותי פירשו, על שם שהממונים הראשונים שנתמנו על כך, כך היה שמם, לפיכך נקראו הבאים אחריהם על שמם:על החותמות ועל הסלתות. מפרש לקמן במתניתין:על הפייסות. להורות סדר הגורל מי יזכה בעבודה זו ומי בזו, כמפורש במסכת יומא:על הקינים. מחוסרי כפרה כגון זב וזבה ויולדת שמביאים קיני חובה דהיינו תורים ובני יונה, נותנין מעותיהן לשופרות שבמקדש, והממונים על השופרות לוקחים המעות ומביאין בהן הקינים. והיה צריך שיתמנה על זה חכם גדול ובקי, כדאמרינן במסכת אבות קינים ופתחי נדה הן הן גופי הלכות:שהיה פותח דברים כו׳ והוא מרדכי בלשן שעלה מן הגולה. ונקרא כן, שהיה בולל לשונות הרבה:על חולי מעים. לפי שהכהנים הולכים יחפים על הרצפה ואוכלין בשר הרבה ושותין מים היו מעיהן מתקלקלין וצריכין תמיד לרופא לומר להם זה הסם טוב למעים:חופר שיחין. היה ממונה לחפור בורות שיחין ומערות כדי שיהיו מים מצויין לשתות לעולי רגלים:גביני כרוז. כך שמו של האיש המכריז בכל בוקר בבית המקדש עמדו כהנים לעבודתכם. ושומעים קולו מיריחו:על נעילת שערים. לנעול השערים בערב ולפתחן בבוקר:על הפקיע. להלקות הכהנים והלוים שנמצאו ישנים על משמרותיהם שהיו שומרים את המקדש בלילה, כדאמרן במסכת מדות מי שהיו מוצאים אותו ישן היו חובטים אותו ושורפים את כסותו. ובירושלמי מפרש, הפקיע, הפתילות של מנורה ושל בית השואבה, כדאמרינן בפרק החליל (סוכה נא) מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהם היו מפקיעים פתילות:צלצל. כלי שיר שיש לו קול גדול, לשון תצילנה אזניו, צימבל״ו בלע״ז. וכשהיו שומעין קולו היו הלוים מתחילין בשיר:על השיר. להתחיל את השיר, וכשהיה מסיים היו כולן מסיימין:בית גרמו. שם משפחה:על לחם הפנים. שהיה עשוי כמין תיבה פרוצה והיו אומנים בעשייתו ובאפייתו לרדותו מן התנור שלא ישבר ולעשותו שלא יתעפש:בית אבטינס. שם משפחה שהיו בקיאים לפטם הקטורת ומכירין בעשב ששמו מעלה עשן וכשהיו מערבין אותו עם סממני הקטורת היה עשן הקטורת מתמר ועולה כמין מקל:על הפרוכות. לעשות פרוכות חדשות כשהיו צריכים:המלביש. היה ממונה להלביש הכהנים בשעת עבודה ולהפשיטם אחר עבודה, ולשמור בגדי כהונה בלשכות העשויות לכך:
תוסופות יום טוב
אלו הן הממונים וכו'. פירש הר"ב [*דהנך גברי דחשיב לא בזמן אחד היו אלא] החסידים והכשרים שבכל דור הוא מונה שא"א שאלו הנזכרים שהיו ממונים בכל זמן הבית. דבכל דור ודור היו משתנים הממונים ועיין בספ"ג דיומא. [*אבל מ"ש הר"ב דלא בזמן אחד היו שכן לשון הירושלמי חד אמר כשירי דור ודור הוא מונה וסברא בעלמא הוא. שמכיון שמונה כל הכשרים שכמעט נמנע הוא לומר שכל היותר כשרים היו הכל בדור אחד] יכתב עוד ורבותי פירשו כו' [*אפשר שנתכוין לבעלי התוספות דמסכתא מנחות פרק רבי ישמעאל סוף (מנחות דף ס"ד) אדת"ר כשצרו מלכות בית חשמונאי זה על זה כו' א"ל מרדכי כו' דפירש רש"י מרדכי שהיה בימי אחשורוש. וכתבו התוספות דתימה הוא לומר שהאריך ימים כל כך ונראה על שם מרדכי הראשון היו נקראים הממונים על שמו לפי שאינם [ממנים] אלא בקיאים בעלי שכל ומדע עכ"ל ולמד הרב לומר כן על כולם. ויש לתמוה שאף שכתב פירוש הירושלמי תפס ג"כ פירוש רבותיו. ולמה לא תפס ג"כ לאידך פירוש דבירושלמי דחד אמר מי שהיה באותו דור מנה מה שבדורו. ועוד הסברא הפשוטה היא נוטה כך יותר משני הפירושים האלו דמסתמא המונה מונה אותם שבדורו]:
על הנסכים. הר"ב כתב הסלתות והיינו הך כמ"ש בס"פ דלעיל. וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מהלכות כלי המקדש דזה שעל הנסכים היינו על היין והסולת. וזה שלא כתב שמן לפי שהשמן נבלל בסלת כמ"ש בלול בשמן. וכך עשה ברפ"ב מהלכות מעשה הקרבנות שכתב היין והסלת שמביאין עם הקרבן הם הנקראים נסכים והסלת לבדה נקראת מנחת נסכים ולא הזכיר שמן וז"ל בהקדמתו למסכת מנחות והדבר הנקרא מנחת נסכים הוא סולת בלול בשמן זית. והנסכים הוא היין שמקריבין עם העולה אי השלמים ג"כ והוא מה שנאמר ויין לנסך ולפעמים קוראין לכל ר"ל הסולת בלול והיין נסכים דרך העברה בשמות לפי שאין היין בלא סלת ולא סלת בלא יין. וכולן תכסיסי קרבן ר"ל העולה והשלמים ע"כ ועיין [*משנה ה' פ"ז דלקמן וכן] משנה ד' פ"ט דמנחות:
[*שהיה פותח בדברים ודורשן. כדמפרש בגמרא פרק ר' ישמעאל דמסכת מנחות דף ס"ד דהוה עובדא בתלת נשים דאייתו ג' קינין חדא אמרה לזיבתי וחדא אמרה לימתי וחדא אמרה לעונתי סבור מינה זיבתה זיבה ממש וכו' וכלומר דכולהו חדא חטאת וחדא עולה. א"ל מרדכי שמא בזוב סיכנה*) [שהיתה שופע' דם יותר ונסתכנה למות ונדבה להביא עולת נדבה] שמא בים סיכנה שמא בעינה סיכנה בדוק ואשכח. ומ"ש הר"ב שהיה בולל כו' מפרש התם כאותו ששנינו שם שהביאו מעין סוכר ומגנות [צ"ל ומגגות] צריפין דאילו דידע ע' לשון כולהו סנהדרין נמי ידעי ע' לשון]:
בן בבי על הפקיע. פי' הר"ב להלקות הכהנים והלוים כו' והרצועה שמלקין בה נקראת פקיעה. ולכך נקראת פקיעה שאינה רחבה בראשה כשאר רצועות מלקות אלא מפסקת בראשה לרצועות דקות כדי שירגיש בה יותר. ופקיעה לשון פיסוק וסדקים כמו מבלאי מכנסי הכהנים [היו] מפקיעין לשון קריעה. כ"פ רש"י בפ"ב דיומא דף כ"ג. ואיתא התם אמר אביי מריש ה"א הא דתנן בן ביבאי ממונה על הפקיע אמינא פתילתא כדתנן מבלאי וכו' כיון דשמענא ולא עוד אלא שלוקה וכו' אמינא מאי פקיע נגדא. וכיון דבגמרא דידן דחי לה לפירוש דבירושלמי יש לתמוה על הר"ב שהביאו אחר שפירש פרושא דגמ' דידן. ואולי מפני שראה שהשיג הראב"ד בפ"ז מהלכות כלי המקדש והקשה על שלא מנה הרמב"ם הממונה על הפתילות ס"ל הר"ב דקסבר הראב"ד דאביי ה"ק מריש ה"א כהירושלמי כיון דשמענא אמינא וכו' כלומר ואיכא למימר הכי וכמסתפק בפי' הוא אומר כן וזוהי השגתו של הראב"ד דכיון דאביי לא הכריע בפי' פקיע מאי היא. ה"ל להרמב"ם לכתוב ב' הפירושים. [ומ"ש הר"ב להלקות הכהנים והלוים לא דק דלא מצינו להא אלא גבי לוים במשנה ב' פ"ק דמדות]:
על הצלצל. פי' הר"ב כלי שיר [*כו' צימבל"ו בלע"ז וכן כתב במשנה ג' פרק ו' דתמיד וע"ש גם] עיין במשנה ה' פ"ב דערכין:
הוגרס בן לוי על השיר. פי' השיר שבפה רמב"ם פ"ז מהלכות כלי המקדש. וביומא. סוף פרק ג' קורהו הגרוס ושם פירש"י בן לוי כלומר מן הלוים:
[*ופנחס על המלבוש. והר"ב העתיק המלביש. וכן בסדר המשנה שבירושלמי ופנחס המלביש]:
יכין
מלכת שלמה