יכין משילין ר"ל משליכין: פירות דרך ארובה כל חלון הוא בכותל, משא"כ ארובה הוא בתקרה. וקאמר הכא, דאם פירותיו על הגג, ומתירא שיופסדו בגשמים, מותר בטרחת השלכתן דרך הנקב שבתקרת הבית. אבל להגביהן ולהשליכן דרך חלון שבדופן, אסור: ומכסים פירות אפילו מוקצין [וי"ח]: בכלים ר"ל בכל עת אפילו בשבת: מפני הדלף טפות מועטות שנוטפין מהגג. וכ"ש מפני גשמים עצמן דמרובין, דשרי [כך נ"ל]: וכן כדי יין וכדי שמן מכסין אותן מפני הדלף. וכולהו לא זו אף זו קתני דלא זו פירות שכשיתלחלחו יתרקבו אלא אפילו יין שאינו נפסד כ"כ ע"י שירדו לתוכו איזה טפות מטר. ולא זו יין שעכ"פ כשיתערב בו מים יתחלש, אלא אפילו בשמן שא"א שיתערב עם מים, ואפשר ע"י סינון להפרידם אפ"ה שרי לכסותן: בשבת לקבל הנוטפין, ובנתמלא שופך ושונה. ודוקא בדלף הראוי לרחיצה [של"ח], ומלת בשבת אכולהו קאי: כל שחייבין עליו ר"ל שאסרוהו חכמים: משום רשות ר"ל אפילו אם יש בו קצת מצוה, ואפ"ה אסרוהו חכמים: משום מצוה ר"ל או שיש בו מצוה ממש ואסרוהו חכמים בשבת: חייבין עליו ביום טוב נ"ל דר"ל כמו בשבת, אם עשאן חייב מכת מרדות מדרבנן, כ"כ ביו"ט: לא עולין באילן בין לח או יבש. וכמו כן אסור להניח או ליטל שום חפץ שם, דגזרו שמא יתלש ענף משם. מיהו מותר ליגע באילן אם לא ינידנו. וכמו כן מותר לילך או לישב על גבי עשבים. ועכ"פ אסור למשמש בהן בידיו [רט"ז סי' של"ו]: ולא רוכבין על גבי בהמה שמא יחתוך זמורה להנהיגה [ועיין שבת פכ"ד סי' ג']: ולא שטין על פני המים שמא יעשה בשבת חבית שלמדין לשוט עליה: ולא מטפחין כף אל כף [קלאטשען] בל"א: ולא מספקין להכות כף היד על ירך: ולא מרקדין [טאנצען]. וכולהו אסירי שמא יתקן כלי שיר. מיהו בעושה לכבוד התורה, הכל מותר. [ונ"ל דבכה"ג ליכא למיחש לשמא יתקן כלי שיר. דדמי להך דאמרינן [פסחים די"א א'] איהו גופיה מחזיר עליו לשרפו, מיכל אכיל מניה. ה"נ כבוד התורה ואימתה תזכירהו [ועפ"מ של"ט]: לא דנין דנקרא רשות ולא מצוה, דמיירי דיש גדול ממנו בעיר: ולא מקדשין לארס אשה, והוא רשות, דמיירי דאית ליה אשה ובנים. וי"א דבאין לו אשה ובנים שרי [של"ט]. ואלו ב' אסורים גזירה שמא יכתוב: ולא מיבמין ונקרא רשות דמיירי שיש אח גדול ממנו: לא מקדישין אסור משום מקח וממכר, דאסור מדברי קבלה [נחמיה י"ג. כך כתב רש"י ביצה דכ"ז ב']. ושם [דל"ז א'] כ' משום דבר דבר. ועי' שבת [קי"ג ב'] ברש"י ותוס' שם. ועמ"ש לעיל פ"ג סי' כ"ז]. ודוקא כלי ידוע אסור להקדיש, אבל לנדור מעות שרי. וי"א דוקא למקדש אסור לנדור, מדמוציא לגמרי מרשותו דמי למו"מ. אבל הקדשות דידן חולין נינהו, ולא נפיק לגמרי מרשותו, ושרי [מג"א ש"ו סקי"א]: ולא מעריכין לומר ערכי עלי, או שאומר ערך פלוני עלי, נותן לפי ערך השנים [עי' ויקרא כ"ז], דאם הנערך זכר, מבן חודש עד ה' שנים, נותן ה' שקלים. ומבן ה' עד כ', נותן כ' שקלים. ומכ' עד ס' נותן נ' שקלים. ומס' ולמעלה נותן ט"ו שקלים [וסי' הכן יה]. ואם הנערך נקיבה, עד ה' שנים, ג' שקלים. ומן ה' עד כ' י' שקלים, ומכ' עד ס' ל' שקלים. ומס' ולמעלה נותן י' שקלים [וסי' בת ג'י'ל'י'. ונ"ל דבנקבה הים ראוי שיהיה ערכה חצי זכר, מדאינה חשובה רק כפלג גופא. רק שאין נותנין חצי ולא חצי עשירית. להכי תחת ב' ומחצה תתן ג'. ותחת ב' עשירית וחצי עשירית, תתן ל'. וכ"כ תחת ז' ומחצה תתן עשירית שלם]: ולא מחרימין סתם חרמין הוא הקדש לבדק הבית. וכולהו אסירי מדדמי למו"מ. ומה"ט נמי אין פודין הבן וכו'. וכולן שעשאן בשוגג או במזיד, מהני [שם]: ולא מגביהין תרומה ומעשר דדמי למתקן. אבל להפריש חלה מעיסה הנלושה היום, שרי [תק"ו]. אין בין יום טוב לשבת ר"ל אין דבר שמותר לכתחילה ביו"ט, ואסור בשבת: אלא אוכל נפש בלבד זהו לב"ש. אבל לב"ה כל שיש בו צורך יו"ט קצת, אפילו אינו צורך אוכל נפש שרי ביו"ט, דמתוך שהותר לצורך מותר נמי שלא לצורך אוכל נפש [תוס' ביצה די"ב א' ועי' פ"א סי' ל']: כרגלי הבעלים שאין מוליכין אותן רק למקום שבעלים שלהן רשאין לילך לשם [שצ"ז]. וה"ה לגבי שבת, אלא דלהכי נקט לה הכא גבי יו"ט לאשמעינן פלוגתא דר"י ורבנן גבי עיסה [במשנה ד']: המוסר בהמתו לבנו דבמפקיד לבנו אין דרכו למסור ברשותו לגמרי: או לרועה מיירי שיש ב' רועים בעיר ומסרה מעיו"ט לשניהן ולא בירר עד יו"ט מי ירענה, להכי לא הו"ל כמסרה לו מעיו"ט [רי"ף]. אבל ברועה א' שפסק עמו מעיו"ט שירעה בהמתו, אפילו לא מסרה לו רק ביו"ט, ואפילו הוא עכו"ם, הוא כרגלי הרועה [שם]: הרי אלו כרגליו אע"ג שאינו לובש משלו, רק מתפוסת הבית ולכשירצו אחיו יכולים למחות בו ביו"ט [כח"מ רפ"ו ס"ב]: הרי אלו כמקום שהולכין ר"ל למקום שיכולין כולם לילך לשם. ובעירב א' לצפון וא' לדרום לא יזיזנה ממקומה: כרגלי השואל אף שלא קבלה עד יו"ט ואף אחר שהחזירה: ביום טוב כרגלי המשאיל אף שרגיל להשאילה לו: האשה ששאלה מחברתה ביו"ט: הרי אלו העיסה והתבשיל: כרגלי שתיהן כלעיל סי' ל"א. ולא אמרינן דמים ומלח בטלין בעיסה. דמשום שמהן נעשית העיסה, הו"ל יחד כמין במינו דלא בטל בדשיל"מ [תוס']. או י"ל דוקא דבר שאינו מותר רק אחר זמן, בטל באינו מינו. אבל מים ומלח הכא, שגם עכשיו יש לו היתר במקום שרגלי שתיהן מותרים, אפילו באינו מינו לא בטל [ר"ן נדרים נ"ב א']. ונקט הך דינא בנשים משום דאורחא דמלתא נקט דאשה רגילה בעשיית עיסה [כב"ק פ"ב א'] מיהו אפילו ביש לה בעל מיירי אפ"ה הוה כרגליה ולא כרגלי בעל האשה, דלא גרע אשה מרועה במשנה ג': מפני שאין בהן ממש שאין ניכרות בעיסה או בתבשיל עבים: ושלהבת אם הדליק בשלהבת של חבירו: בכל מקום מותר לטלטלה בנר שלו אף שלא כרגלי בעליה: ושלהבת לא נהנין לכתחילה מדרבנן: ולא מועלין ר"ל אין חייב קרבן מעילה כשנהנה ממנה: המוציא גחלת לרשות הרבים בשבת: ושלהבת שדחפה בידו לר"ה: כרגלי היחיד מימיו כרגלי בעל הבור: כרגלי אנשי אותה העיר אלפים לכל רוח חוץ לע' אמה וד' טפחים, ולב"י המים כרגלי הממלא ובמילאן עכו"ם דינו כסי?' ל"א: ושל עולי בבל שעשו בני הגולה כשעלו לצורך עוברי דרכים: כרגלי הממלא דבירא דהפקירא הוא, וקנה אותן הממלא כשהגביהן: לא יביאו לו מדלא עירב הוא. ודוקא בייחד להפירות מקום. אבל בהפקידן בידם, דינן כרועה סי' כ"ט: פירותיו כמוהו ע"י עצמו או ע"י אחר שעירב למקומו. אע"ג שאותו שהפקיד אצלו לא עירב למקומו הרי יחד לו מקום: מי שזמן אצלו אורחים ביום טוב: לא יוליכו בידם מנות למקום שאין בעל הסעודה יכול לילך לשם: אלא אם כן זיכה להם מנותיהם מערב יום טוב ע"י אחר, שהגביהן אותו אחר מעיו"ט שיהיו המנות מעכשיו שלהן: אין משקין ושוחטין את המדבריות להשקות בהמות מדבריות, ודאי שרי, דהרי מזונתן עליך, כלעיל רפ"ג. רק הכא לאו בהיתר השקאה מיירי רק איידי דנקט שחיטה נקט משקין, דאורחא להשקות בהמות קודם שחיטה, כדי שיהיו נוחין להפשיט עורן, גם שעי"ז נמוכים סרכות דקות שבריאה: אלו הן בייתות הלנות בעיר שבאות ממקום המרעה, ולנות תוך התחום של העיר, ונמצא שהם בכל יום מוכנות: מדבריות הלנות באפר באחו. ר"ל שבכל לילה לנות חוץ לתחום, ונמצא שהן מוקצין, דהכא דדחינהו בידים גם ר"ש מודה. ודוקא בבהמת ישראל. אבל בהמת עכו"ם אם לא הובאו מחוץ לתחום לצורך ישראל מותרין [תצ"ח, ועי' לעיל פ"ג סי' י"א]:

מלכת שלמה משילין פירות וכו'. פ' כל הכלים (שבת דף קכ"ד) וביד פ"ה דהלכות י"ט סי' ה' ובטור א"ח סי' של"ח וסי' תקכ"א. ובגמ' אתמר רב יהודה ורב נתן חד תני משילין וחד תני משחילין אמר מר זוטרא מאן דתני משילין לא משתבש ומאן דתני משחילין לא משתבש מאן דתני משילין דכתיב כי ישל זיתך ומאן דתני משחילין דתנן בפ' ששי דמסכת בכורות השחול וכו' איזהו שחול שנשמטה ירכו דכולהו לשון השפלה נינהו אמר רב נחמן בר יצחק אי הוה תנא דתנא משירין לא משתבש ואי הוה תנא דתנא משחירין לא משתבש ואי הוה תנא דתנא מכשירין לא משתבש מאן דתני משירין דתנן בפ' שלשה מינין מפני שמשרת את השער ומאן דתני מנשירין דתנן בשבת פ' חבית מי שנשרו כליו בדרך ותנן נמי בפ"ד דמסכת פאה איזהו לקט הנושר וכו' ומאן דתני משחירין דתנן בפי"ג דמסכת כלים השחור וזוג של ספרים וכו' פי' רש"י שמשחיר את השיער אלמא לשון השפלה הוא ע"כ. וכן קרא בהדרי קדש מרחם משחר דבספר תלים סי' ק"י פי' רש"י ז"ל וז"ל זאת תהיה לך בזכות הדרות קדושה שהיה בך מבטן אמך שהכיר בוראו בן שלש שנים מרחם משחר משנפל מן הרחם כמו משילין פירות ואיכא דתני משחירין עכ"ל ז"ל וכתבו תוס' ז"ל מי שנשרו כליו בדרך כאן משמע שהוא לשון נשירה מלשון פירות הנושרים ולא כמו שפי' רש"י ז"ל בפ' חבית לשון שרייה ומיהו לכך קאמר הכא ותנן איזהו לקט דהא איכא לדחויי ולפרושי לשון שריה כדפירש בקונטרס עכ"ל ז"ל. ובערוך משלשלין משחילין משחירין משירין מנשירין משילין כולן פי' אחד להם לשון הורדה ושלשול ע"כ. ובגמ' איבעיא לן הני פירות דמשילין עד כמה וא"ר יוחנן כאותה ששנינו רפי"ח דמסכת שבת מפנין אפי' ד' וה' קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני בטול בית המדרש ומספקינן עלה דדילמא שאני התם דאיכא בטול בית המדרש אבל היכא דליכא בטול בית המדרש לא כלומר דלא שרינן כולי האי א"נ לאידך גיסא דהתם היינו טעמא דארבע וחמש קופות אין טפי לא משום דליכא הפסד ממון אבל הכא דאיכא הפסד ממון אפי' טובא נמי ולא מסיימינן בה מידי והרי"ף והרמב"ם ז"ל ס"ל דכיון דלא איפשיטא נקטינן בהו לקולא אבל הר"ז הלוי סובר דלא דחינן מאי דפשיטא ליה לר' יוחנן משום דחיישא בעלמא. ועוד גרסי' בגמ' אמר רב נחמן לא שנו אלא שהארובה והפירות בגג אחד אבל מגג לגג לא ואפי' בשגגותיהן שוין ע"כ ובירושלמי פליג עלה בשאינו שוה אבל אם היה שוה מותר ע"כ ודוקא דרך ארובה אבל דרך חלון כגון גג שמוקף מחיצה כמו מעקה אסור וכבר פירשו רעז"ל: בפי' ר"ע ז"ל משילין פירות דרך ארובה מי שיש לו פירות או תבואה שטוחה על גגו וכו' אכן לשון רש"י ז"ל מי שיש לו חטים או שעורים שטוחין וכו' ונלע"ד דלאו דוקא נקט רש"י ז"ל חטים או שעורים אלא כל מין פירות הראויות להטלטל וכמו שיתבאר עוד בסוף מתני' דהיינו פירות שאינם מוקצים התירו לו להשילן דרך ארובה ולטרוח טרחא זוטא כי האי ואפשר שלזה כיון ר"ע ז"ל בשנותו את לשון רש"י ז"ל: ולשון הטור שם סימן תקכ"א מי שיש לו פירות בראש הגג וראה מטר שבא יכול לשלשלן למטה דרך ארובה שבגג שיורדים למטה בחבל אבל לא יטרח להורידם לא בסולם ולא במדרגה ולא בחלונות שבמעקה אפי' להפילם דרך שם ולא יושיטם מגג לגג ע"כ. וכתב שם בית יוסף ביאור דברי רבינו יכול לשלשלם למטה דרך ארובה שבגג ושלשול זה דוקא שמורידם בחבל אבל ע"י סולם ומדרגה לא ואפי' שלא ע"י סולם ומדרגה אלא ע"י הורדה בחבל דרך ארובה אבל דרך חלונות לא ול"מ בהורדה בחבל דלא אלא אפי' להפילם שלא בחבל נמי לא דהא אפי' מפילם דרך שם מ"מ יש טורח להעלותם בחלון. ודע דלהרמב"ם ז"ל פי' אחר במשנה זו שכתב בפ"ה מי שהיו לו פירות על גגו וצריך לפנותן למקום אחר לא יושיטם מגג לגג וכו' אבל משילין אפי' דרך ארובה ממקום למקום באותו הגג ע"כ: ומכסין פירות וכו' ובגמ' אמר עולא ואפי' אוירא דליבני שמתיירא שלא ימוחו מטלטל כלים לצרכן ולדידיה הא דקתני פירות לאו דוקא אלא משום רישא נקט לה ויין ושמן דקתני במתני' מוקי לה בטבלא דלא חזי כל כמה דלא תקנו דאי לא תימא הכי היינו פירות דרישא פי' דהא ודאי פירות דרישא בראויין להטלטל מיירי דהא מטלטל הן עצמן ומשילן ור' יצחק אמר דוקא פירות הראויין דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל והא דקתני במתני' יין ושמן בתר דתנא פירות איצטריך סד"א להפסד מרובה כגון שמרקיבין חששו אבל להפסד מועט לא חששו קמ"ל ולדידיה דלף דקתני במתני' ונותנין כלי תחת הדלף בדלף ראוי פי' שהן צלולין וראויין לבהמה ולא קיימא כר' יצחק אלא כעולא: ואיתא להאי סיפא בשבת פ' כירה (שבת ד' מ"ג) וביד פכ"ה דהלכות שבת סי' כ"ד וכתב שם והוא שיהיה הדלף ראוי לרחיצה וכתב עליו הטור שם בסימן של"ח דלא נהירא דהא דמוקי לה בגמ' הכי היינו לר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ואין הלכה כמותו ע"כ ועיין במה שרצה להשיב כסף משנה בעדו ז"ל: והר"ן ז"ל ג"כ כתב ומיהו דוקא בדלף הראוי דאי בשאינו ראוי אסור לתת כלי תחתיו דאסור לבטל כלי מהיכנו ע"כ: וכתב ה"ר יהוסף ז"ל י"ס דגרסי' נותנין כלי בלא וי"ו וצ"ע כי לפי הספרים דגרסינן ונותנים קאי בשבת אלעיל נמי אמכסין פירות וכו' וכן נראה עיקר ע"כ: