0:1
Mishnah
משנה א
גָּדִישׁ שֶׁלֹּא לֻקַּט תַּחְתָּיו, כָּל הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ הֲרֵי הוּא שֶׁל עֲנִיִּים. הָרוּחַ שֶׁפִּזְּרָה אֶת הָעֳמָרִים, אוֹמְדִים אוֹתָהּ כַּמָּה לֶקֶט הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת, וְנוֹתֵן לָעֲנִיִּים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, נוֹתֵן לָעֲנִיִּים בִּכְדֵי נְפִילָה:
ברטנורה
גדיש שלא לוקט תחתיו. מי שאסף והגדיש את העומרים למקום אחד בתוך השדה שעדיין לא לקטו שם העניים את הלקט:כל הנוגעות בארץ לעניים. דקנסוהו רבנן לפי שהגדיש על גב הלקט, ואפילו הגדיש חטים על גבי לקט של שעורים הוי כל הנוגע מן החטים בארץ לעניים:הרוח שפזרה את העמרים. על גבי הלקט:כדי נפילה. כדי שיעור שרגיל ליפול בשעת קצירה, שהם ארבעה קבין לכור זרע, והכור הוא שלושים סאין. ומשום דאמר תנא קמא אומדים כמה לקט ראויה לעשות קא משמע לן רבן שמעון בן גמליאל אין הדבר צריך אומד שכבר קצוב ועומד כדי נפילה, בשלשים סאין של זרע רגיל ליפול ממנו בשעת קצירה ארבעה קבין וכך יתן לעניים:
תוסופות יום טוב
כל הנוגע בארץ. מחובר אל מה שיהיה שם מן הלקט. לשון הרמב"ם:
הרי הוא של עניים. כתב הר"ב דקנסוהו רבנן וכו' ולכך אין אומדין כמו בסיפא ומפרש בירושלמי דהפקר ב"ד היה הפקר ולהכי פטורים מן המעשרות:
ונותן לעניים. בתורת [לקט] ופטור מן המעשרות שמן הספק נותנים לעניים וספק לקט לקט לכולי עלמא כדפי' בסוף פרק דלעיל:
בכדי נפילה. פירש הר"ב כדי שיעור שרגיל ליפול בשעת קצירה וכו'. ואין כדי נפילה דהכא כההוא דמשנה ה' פרק ט' דבבא מציעא דהתם כדי שיעור שזורעים בה. והרמב"ם פירש הכא נמי שיעור מה שנזרע בה בשעת הזריעה. ומהאי טעמא נמי לא פסק כרבן שמעון ב"ג אבל בהדיא איתא בגמרא דב"מ [קה:] כפי' הר"ב ואף הרמב"ם בחבורו חזר בו ופסק כרשב"ג:
יכין
מלכת שלמה