יכין
הקדש טעות הקדש נקט לה הכא איידי סיפא דנזירות בטעות: כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון היינו ראשון לכל השוורים שיצאו מביתו. הא אלו לא הוה אמר מלת ראשון ויצא לבן, גם לב"ש אינו קדוש דהרי רק שחור לכשיצא הקדיש. אבל מדקאמר מלת ראשון, אמרינן דנתכוון רק לשור שיצא ראשון, ושחור דקאמר לאו דוקא דרק סבור היה שיצא שחור ראשון: בית שמאי אומרים הקדש דסבור שיצא שחור: ובית הלל אומרים אינו הקדש נ"ל דקמ"ל בבא דשור בקדוש קדושת הגוף, לרבותא דב"ה. ובבא דדינר בקדושת דמים, לרבותא דב"ש. ובבא דיין לרבותא דתרווייהו, לב"ש אף דטעות גמור הוא דלמה דחזי יין לא חזי שמן, ותו דמסתבר דרק ליין נתכוון, דמצוה לפרוש ממנו [כב"ב ד"צ ע"א ועירובין דס"ה א']. ולרבותא דב"ה, מדקיי"ל דמקדיש בעין יפה מקדיש [כרמב"ם מערכין פ"ד הט"ו], א"כ סד"א דוקא שור שחור דמעלי טפי מלבן [כש"ס הכא], וכ"כ דינר זהב עדיף מכסף משא"כ שמן דעדיף מיין [כש"ס הכא] סד"א דמודה ב"ה דלשמן וודאי ג"כ נתכוון, קמ"ל: מי שנדר בנזיר וסבר שאין בלשון קבלתו לשון נזירות, ושתה יין: מונה משעה שנדר אף דהו"ל לפרוש מספק אפ"ה לא קנסינן ליה. מיהו טומאה וגלוח סותרים [כפ"ו מ"ה]: נשאל לחכם והתירו שאמר שאין בלשונו לשון נזירות: תצא ותרעה בעדר דהפרשה בטעות היה. ולא דמי לאשה שהפר לה בעלה [פ"ד מ"ד]. דהתם בעל מיגז גייז, משא"כ הכא שהנדר היה בטעות נעקר מעיקרא. וכ"כ במדיר בנו [פ"ד מ"ו] דבמיחו הקרובים אפ"ה הבהמות שהפריש נשארו בקדושה, התם מדידע האב שיכולין למחות ואפ"ה הקדיש, בכל גוונא הקדיש, וכ"כ אכ"ל בנזירות אשה [כפ"ד סי' י"ג], ואפילו בהותר ע"י פתח, חכם עוקר הנדר מעיקרא. ואף דלב"ש אין שאלה בהקדש, הכא שאין הלשון טוב שהרי אמר הרי אלו לקרבנות נזירותי והרי אינו נזיר, כ"ע מודו: שתצא ותרעה בעדר ומ"ש מבבא דטעות שבמשנה א' דפלגיתו שם: אי אתם מודים במעשר בהמה: ולאחד עשר עשירי שהוא מקודש והכא בנשאל לחכם שאני שנעקר הנדר ופטור מעיקרא: לא השבט קדשו אף שסמנו בשבט בטעות להתשיעי והי"א, לא בשביל זה נעשה קודש. דהרי ומה אלו וכו': ואת אחד עשר וגזירת הכתוב הוא ולא ילפינן מנה: מי שנדר בנזיר אדעתא שיביא קרבנותיו. שהן חטאת עולה ושלמים, מבהמות שהיו לו אז: והלך להביא את בהמתו ומצאה שנגנבה ואפילו לא נגנב רק א' מג' בהמות שחייב, ועי"ז מתחרט שנדר בנזיר: אם עד שלא נגנבה בהמתו נזר ואין זה פתח חרטה, דגניבה נולד דלא שכיח הוא, ואין פותחין בו: אינו נזיר דמותר להתיר נזירתו ע"י פתח זה: שנזרו קודם שחרב המקדש. ואי"ל דמלת גולה ר"ל ח"ל, דא"כ הרי דינן שסותרין הכל [כלעיל פ"ג מ"ו] וא"כ לנחום דס"ל מתירין בנולד ל"ל למתלי התרתן בחורבן הול"ל אילו ידעתם שתסתרו הכל. וגם דוחק לומר שבאמת לא מנו עדיין אלא עלו למנות בא"י ימי נזירותן. דפשטות המשנה משמע שעלו להקריב קרבנותיהן. אלא נ"ל דבאמת מתושבי א"י היו, ואפ"ה קרי להו גולה, משום שכשעלו כבר חרב המקדש, ואז כל ישראל היו נעין ונדין כה וכה כאילים לא מצאו מרעה: נזיר דחורבן ביהמ"ק נמי נולד דלא שכיח הוא: היו מהלכין בדרך ששה בנ"א: אמר אחד מהן הריני נזיר שזה פלוני ר"ל אם פלוני הוא הריני נזיר: ואחד אמר הריני נזיר שאין זה פלוני אם אינו פלוני הריני נזיר: שאין אחד מכם נזיר ר"ל שאחד מכם אינו נזיר. משא"כ באמר שאין בשניהן נזיר, גם ר"ט מודה שזה עכ"פ נזיר: בית שמאי אומרים כולן נזירים אפילו אותן שלא נתקיימו דבריהן. ולטעמייהו אזלי, דנזיר בטעות הוה נזיר: אלא מי שלא נתקיימו דבריו בש"ס מגיהה, תני מי שנתקיימו דבריו. ורמב"ם תירץ לשון המשנה דר"ל שלא נתקיים דברי התנצלותו שינצל מלהיות נזיר [ומזה הוכיח כתוי"ט שרשות בידינו לפרש המשנה דלא כש"ס, היכא דאין נ"מ לדינא]: ורבי טרפון אומר אין אחד מהם נזיר אפילו מי שנתקיים דבריו, דס"ל אין נזירות רק באמר בפירוש בבירור שיהיה נזיר: הרתיע לאחוריו חזר לאחריו זה שבא כנגדן, ולא נודע מי הוא: אינו נזיר ר"ל אין א' מכולן נזיר, דלא מחית אינש נפשיה בנדרו לספק שלא יתברר, ולאו אדעתא דהכי נדר: ואם לאו הריני נזיר נדבה לטעמי' [בפ"ב מ"ח] דס"ל דספק נזירות להחמיר. רק משום ספק חולין בעזרה, יאמר התנאי. ולת"ק זה אסור, דכיון דנזיר חוטא כר"א הקפר אסור לנזור בתנאי [כמנחות פ"א א'] התורה אמר טוב שלא תדור, ואת אמרת ידור לכתחלה: ראה כל א' מהששה הנ"ל: את הכוי [בופעל]: ואמר הריני נזיר שזה חיה ר"ל אם זה חיה הריני נזיר. וכן כולן אם קאמרו: הריני נזיר שכולכם נזירין יש ספק אם נתכוון שכולם נזירים וודאין ולא אמר כלום או נתכוון שכולן נזירים מספק: הרי כולם נזירים לד"ה, שכולן לא בטעות נדרו, מדיש בו דרכים שהוא שוה לחיה, ויש לבהמה, ויש לחיה ובהמה, ויש לא לזה ולא לזה [כפ"ב דבכורים]:
מלכת שלמה
בש"א הקדש טעות וכו'. פ' וש נוחלין דף ק"כ ובפ' המנחות דף ק"ב ובפ' שום היתומים (ערכין דף כ"ג.) וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ס"א הקדש טעיות. וביד פ"ד דהלכות נדרים סימן ז' וספ"ו דהלכות נזירות ובי ושלמי ספ"ג דתרומות:
הקדש טעות הקדש. עי' בתוי"ט ובסמוך אכתוב בס"ד עוד בזה מן הגמרא:
ובה"א אינו הקדש כיצד אמר שור שחור וכו'. לרב חסדא מיתוקמא מתני' כולה טעמא דכי מקדיש איניש בעין רעה מקדיש ומש"ה גבי הקדש כשיצא לבן אמרי ב"ש דלבן הוי הקדש דגריע טפי דבשרא אוכמא עדיף טפי מחוורא והכסף גרוע מן הזהב והשמן נמי גרוע מן היין דמתני' מיירי בגלילא דחמרא עדיף ממשחא דלדידהו נפיש משחא וניחא להו בחמרא ואין שותין אלא יין:
ויצא לבן בש"א הקדש. אית בגמרא דמפרשי דמילתא דב"ש דקאמרי הקדש אלבן קאי די"ל דדעתו הוה להקדיש שיצא מביתי ראשון ומה שאמר שחור לפי שטעה והיה סבור שהשחור יצא ראשון הלכך טעותו לא ימנע את ההקדש מלחול על השור שיצא מביתו ראשון ואפילו על הלבן חל ההקדש ולהאי לישנא טעותו הוא שהזכיר שחור דמיחזי כמאן דלא ניחא ליה לקדושי אלא שחור ולהאי פירושא מיירי דלית לית אלא חד שחור והלכך לב"ש האי דאמר ראשון משום דניחא ליה דכל מאן דנפיק ברישא או שחור או לבן להוי קדוש וב"ה סברי א"כ דניחא ליה דקדוש נמי לבן לימא שיצא בראשון אלא מדאמר ראשון ש"מ דאי נפיק ראשון שחור ניחא ליה לקדושי אבל בלבן לא ניחא ליה. ואית דמפרשי דשור שחור שיצא אחר הלבן קדוש ואע"ג דלא נפק ראשון מן הבית ורוצה לומר שיצא מן הבית ראשון לשאר שוורים שחורים ולהאי לישנא מפרש בגמרא דטעותו הוא שטעה בלשונו והזכיר שור דהכי הל"ל שחור שיצא מביתי ראשון דהוה משמע שיצא תחלה לשאר שחורים אבל כיון דאמר שור שחור משמע דלא סמכא דעתיה אשחור דלבן נמי בכלל שור הוא. וב"ה סברי א"כ כדקאמרת דלא חשיב אלא איזה מן השחורים שיצא תחלה ליתני שור שחור שיצא בראשון שרוצה לומר תחלה אלא כיון דתני שיצא ראשון משמע דבעי דליפוק שחור ראשון לכולהו ואפילו בריש לבן וכיון דנפיק לבן תחלה לאו כלום הוי וכי היכי דמפרשי רישא ג"כ יש לפרש דינר וחבית בשני פנים בכי האי גוונא ובמסקנא מכח הקושיא שהקשה תלמודא ולב"ש דילפי תחלת הקדש מסוף הקדש דהיינו תמורה מה אילו אמר הרי זה תחת זה לחצי היום מי הויא תמורה מההיא שעתא אלא עד דמטי חצי היום הוא דהויא תמורה ה"נ לכי מיגליא מילתא דיצא שחור תחלה להוי קדוש ולא השתא כי נפק לבן ברישא דהא לא איגליא מילתא דאמר ותירץ אביי מכח קושיא זו דלאו כדקס"ד דקאי בצפרא אלא הב"ע דקאי בטיהרא ואמר שור שחור שיצא מביתי ראשון היום להוי קדוש ואמרו לו לבן יצא ולא שחור ואמר להם אילו הוה ידענא דלבן נפק לא אמרי בחור אלא לבן והוי טועה בהקדש ומש"ה הוי הקדשו הקדש לב"ש ובסיפא נמי תני דינר זהב שעלה וכו' חבית של יין שעלתה וכו' ואח"כ נזכר לדבר שהיה של כסף או חבית של שמן. ובירושלמי דפירקין ודפ"ג דתרומות אמר ר' ירמיה בא לומר זה השור הוא חולין ובטעות יצא מפיו עולה גם הוא בזה ס"ל לב"ש דהוי הקדש וחייב להקריבה עולה ור' יוסי חולק על ר' ירמיה ואמר דבהא אפילו לב"ש לא קדשה דדוקא התם ס"ל לב"ש דהוי הקדש מפני שסוף סוף להקדיש היה מכוון. וכתב הרב יהוסף ז"ל בש"א הקדש פי' הלבן הוי הקדש וכן משמע הלשון והוי הקדש טעות שהיה סובר לקדש את השחור ולא קידש אלא את הלבן כמו שאנו אומרים לקמן גבי תשיעי ועשירי דהוי התשיעי קדוש אע"פ שטעה וכן כאן הוי הלבן קדוש אע"פ שטעה ודוק ע"כ: