יכין רבי יהודה אומר ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל מלבד הנך דפרקן דלעיל: בית שמאי מטהרין לגמרי, דאינו כנבילה: ובית הלל מטמאין ברביעית, ולא בכזית כבשר [כריש פ"ח] #א): ביצת הנבלה שמצא בה ביצה, או שילדתו אחר שנתנבלה: אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק שקליפתה קשה: מותרת אפילו לאכלה: אסורה דהו"ל כגופה: בית הלל אוסרין אפילו קליפתה קשה, ואפילו מתה מיד כשנתנבלה או אפילו נתנבלה בשחיטה, דלא נגמרה באיסור אפ"ה אסור מדרבנן: מפני שגדילה באיסור דביצת טריפה אסור מדאורייתא [ש"ך י"ד פ"ו סי' ק"ח]. ואפילו ילדה או שחטה מיד שנטרפה, גזרינן אטו שתהיה אז מעורה בגידין שאסורה מדאורייתא [שם] וביצים שילדה תרנגולת ואח"כ נשחטה ונמצאת טריפה. אז בהוגלד פה המכה, אסורים הביצים שילדה תוך ג"י. ובלא הוגלד, אמרינן השתא אנקב, ומותרות. אבל ביותרת אבר, כל הביצים שילדה מעולם אסורות [י"ד פ"א]. ואף דבכשירה ששחטה ומצא בה ביצה, כשהקליפה קשה, מותר לכתחילה לאכלה בחלב. ובקליפה רכה ונגמר החלבון והחלמון, רק בדיעבד מותר בחלב כשאינן מעורות בגידין. אבל במעורות, או כשהחלמון לבד נגמר אפילו אינן מעורות אסור אפילו בדיעבד [כש"ך י"ד פ"ז סי' ק"ט]. אלמא כשנגמר החלמון והחלבון לא אמרינן דהו"ל כגופה. י"ל התם דבשר עוף גופה בחלב רק מדרבנן, להכי לא גזרו רבנן בביצה [שס]. מיהו אפרוח שנולד מביצת נבילה וטריפה, מותר [י"ד פ"ו ש"ך כ']. [אבל ולד של בהמה טריפה אסור, ואע"ג דרוב טריפות אינן יולדות [כש"ך נ"ז סי קמ"ה], עכ"פ לרפ"ח שם כוונת הש"ס טריפה רק אינה מתעברת, א"כ משכח"ל כשנתעברה קודם שנטרפה וילדה אח"כ. ואף דראיית רפ"ח מש"ס דקאמר אי הדרה טענה #ב), לפע"ד אינה מכרעת, דס"ס רצה למעוטי רק דטריפה כשהיתה מעוברת מקודם אפשר שתלד אח"כ, אבל לעולם דלברר שהיא כשירה צריך תרתי, בעי שתתעבר ותלד, וכדמשמע טפי פשטותא דלישנא טריפה אינה יולדת, ואהך קאמר הש"ס אי הדרה טמנה, ר"ל אם חזרה ונתעברה אותה שילדה אחר שנטרפה. עכ"פ בין כך וכך אפשר שטריפה וודאית שנתעברה מקודם תלד אח"כ. לא דמי לאפדוח מביצת טריפה ואסור, דדוקא אפרוח מביצה, שנולד בתר שנתהווה הביצה כפפרא בעלמא, להכי שרי [כש"ך י"ד פ"ו הנ"ל], משא"כ בולד בהמה גדל באיסור]: דם נכרית [נדה פ"ד מ"ג]: ודם טהרה של מצורעת מצורעת שילדה, וכל יולדת שטבלה אחר ז' לזכר וי"ד לנקיבה, דמה דם טוהר הוא: בית שמאי מטהרין ב נ כ ר י ת משום דאף דרוקה ומימי רגליה טמאים מדרבנן, עכ"פ בזיבתה שאינו מעין מדאינו מתעגל ומתאסף כרוק ומימי רגלים קידם שיצא, רק נוטף ויוצא ראשון ראשון להכי לא גזרו. דעבדו בה היכירה, שעי"ז ידעו ששאר מעיינותיה טמאין רק מדרבנן, ולא לשרפו על מגען תרומה וקדשים. ו ב מ צ ו ר ע ת שמעיינותיה טמאין מדאורייתא, דם לאו מעין הוא כלעיל: ובית הלל אומרים כרוקה וכמימי רגליה שמטמאין לח ולא יבש. ובהך היכירא סגי שידעו שטומאת נכרית רק מדרבנן, דהרי בשאר זבה הדם מטמא לח ויבש. ובמצורעת ס"ל דרחמנא רבייה דלעמא רק לח ולא יבש, כשאר מעיינות מצורע: ושלא בטובה [שביעית פ"ד מ"ב]. ור"ל אפילו מחזיק לו טובה לבעל השדה על שהרשהו לכנוס וללקיט הפירות, אפ"ה שרי, ולא מחזי כאוכל משמור. וגם שלא בטובה שרי ול"ג שיכנס בשאר שנים לתוך שדה חבירו שלא ברשות: ובית הלל אומרים אין אוכלים אלא בטובה [לגי' אין אוכלים בטובה] דמחזי כאוכל משמור. ולגרסת "אלא בטובה", ר"ל דאסרו לו לכנוס בשדה שלא מדעת ב"ב כדי שלא ירגיל א"ע כן בשאר שנים: החמת [כלים פכ"ו מ"ד]. והוא [שלויך], שניקבה ונטהרה עי"ז מטומאתה, וחזר וקשר הנקב: בית שמאי אומרים צרורה עומדת ר"ל אם צרורה כל כך עד שכשיתיר הקשר, אפ"ה יעמוד הנקב סתום ומכווץ, אז מקבלת טומאה: ובית הלל אומרים אף על פי שאינה צרורה ר"ל אף שלא נקמט העור ע"י הקשר כל כך, עד שכשיתיר הקשר ישאר סתם, אפ"ה מדנשאר עכ"פ סתום ע"י הקשר, מקבל טומאה: ומחומרי בית הלל העוף עולה עם הגבינה על השלחן [חולין פ"ח מ"א]. דכשאוכל על השולחן מין זה, מותר להעלות שם מין האחר. ולא חיישינן שיאכלם יחד רותח, דעוף בחלב רק מדרבנן אסור ולא גזרו: ואינו נאכל דגזרינן שמא יאכלם יחד רותח [י"ד סי' פ"ח]. ונ"ל דהא דנקטו ב"ה ולא נאכל, פשיטא, הרי אפילו העלאה לבד אסור, מכ"ש לאכלן. אלא דקמ"ל דהעלאה ואכילה שווין, דכמו בלא נאכל מודו אפילו ב"ש דאפילו בצונן אסור, כ"כ בלא עולה ס"ל לב"ה דאפילו בצונן אסור, ולא אמרינן גזירה לגזירה היא, דהעלאה אטו אכילה לא מחשב גזירה [כחולין ק"ד ב']: תורמין זיתים על שמן וענבים על יין [תרומות פ"א מ ד]: ובית הלל אומרים אין תורמין דאין מפרישין תרומה מדבר שלא נגמר על הנגמר [והא דאמרינן [שם בתרומות] דגם לב"ש לא מהני רק לתרומות עלמן. התם דלא כרבי יוסי]: הזורע ארבע אמות שבכרם [כלאים פ"ד מ"ה] ר"ל תוך ד' אמות שסמוך לכרם, שכך שיעור עבודת הכרם: בית שמאי אומרים קידש שורה אחת דס"ל מה שאסרה התורה בכלאי כרם הזרע והכרם, גם שורה א' מקרי כרם ובהכי סגי: המעיסה [חלה פ"א מ"ו]. ור"ל אם לש באופן כך, שנתן קמח ע"ג רותחין. וה"ה בעשה איפכא: בית שמאי פוטרין מחלה, נ"ל דטעמייהו דס"ל כעין בישול הוא זה ולא לישה, ולא מחייבי בחלה רק בלש במים צוננין [וכ"מ מירושלמי שם]: ובית הלל מחייבין בחלה. והכי קיי"ל [י"ד שכ"ט ח']: מטבילין בחרדלית [מקוואות פ"ה מ"ו] ר"ל בקלוח גשמים שיורד מההר, וא"צ אשבורן: ובית הלל אומרים אין מטבילין דכל מי גשמים צריך אשבורן לטבילה: גר שנתגייר ערבי פסחים [פסחים ספ"ח. ונ"ל דנקט ערבי ל' רבים דלא תקשי הרי ממתינין מלהטבילו עד שיתרפא. להכי קאמר ערבי, ר"ל שמל תוך איזה ימים, והיינו שמל ונתרפא תוך ז"י קודם פסח]: בית שמאי אומרים טובל ככל גר שצריך טבילה אתר שנתרפא ממילתו [י"ד רס"ח]: ובית הלל אומרים הפורש מן הערלה ר"ל גר הפורש מהערלה: כפורש מן הקבר וצריך הזאה ג' וז'. דחיישינן שמא יטמא לשנה הבאה, ויאמר אשתקד נמי נטמאתי קודם שנמלתי, ואפ"ה טבלתי ואכלתי פסח, השתא נמי אטבול ואוכל. ולא ידע דאשתקד עכו"ם הוה דתנו מקבל טומאה. אבל ישראל שמל בערב פסח, ד"ה שאוכל פסח לערב [ועי' מ"ש בבועז שם סי' מ"ב ספ"ח דפסחים]: קהלת אינו מטמא את הידים [ידים ספ"ג]. דחכמים גזרו על כתבי קודש שיטמאו הידים [ועי' יבקש דעת סי' נ"ה], אבל קהלת ס"ל דאינו בכלל כתבי קודש: מי חטאת שעשו מצותן שהוזו על אדם וכלים הטמאים, וחזרו ונטפו ממנו: ובית הלל מטמאין דלא כסתמא דמתניתין [פרה פי"ב מ"ד] ולי"א ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ר"ל דצריך לגרוס להיפך יתיישב שפיר [ועי' הר"ב רפ"ג דיבמות ורבינו תוי"ט חולין פ"ח מ"א ד"ה וב"ה]: הקצח [עוקצין פ"ג מ"ו]. ור"ל [קיממעל] שחור: בית שמאי מטהרין ר"ל אינו מקבל טומאה, מדאינו ראוי לאכילה לעצמו: ובית הלל מטמאין מדטעמו בלחם, וגם מועיל לרפואה, חשיב אוכל: וכן למעשרות לב"ש פטור ממעשר ולב"ה חייב: דם יולדת שלא טבלה [נדה פ"ד מ"ג]. ור"ל דם שיוצא מרחמה אחר ז' לזכר וי"ד לנקיבה ולא טבלה עדיין: בית שמאי אומרים כרוקה וכמימי רגליה דמטמא לח ולא יבש, דטמאוהו רק משום גזירה אטו קודם ז'. ולהכי כדי שיכירו שאין טומאתו מדאורייתא, טמאוהו רק לח ולא יבש: ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש מדאורייתא, ככל דם יולדת, דביומי וטבילה תלי רחמנא שתטהר: ומודים ביולדת בזוב שהיתה זבה גדולה כשילדה, דאז צריכה אחר הז' ימים מלידה ז' נקיים: שהוא מטמא לח ויבש בלא ספרה ז' נקיים אחר ימי טומאת לידה הו"ל דמה כדם שאר זבה דטמא מצ"ע מדאורייתא. ובספרה ולא טבלה, פליגי, וכלעיל: ארבעה אחים [יבמות פ"ג מ"א]: שנים מהם נשואין שתי אחיות ה"ה אשה ובתה וכדומה: הרי אלו חולצות ולא מתיבמות דתרווייהו זקוקות להאי ולהאי, וקמא דמיבם פגע באחות זקוקתו, אבל בנפלו שניהן לפני אח אחד גם ב"ש ס"ל דחולץ לשניהן, ורק בעשה מאמר בראשונה פליגי [כלעיל פ"ד מ"ט]: ובית הלל אומרים יוציאו בש"ס מהפך לה דלב"ה יקיימו, והכי קיי"ל: ונעשך אב בית דין לישראל [הא דמייתי תנא הך מעשה דא"ל חזור בך, קודם שהודיענו הד' דברים. נ"ל דה"ט. משום דלבסוף מייתי דאמר דוגמא השקוהו וכו', את אלעזר בן חנוך כו' וסקלו ארונו. וא"כ, אחר שסיפר יעניין מיתתו לא היה שייך למתני שא"ל חזור בך. ומכ"ש לת"ק שאמר שברכוהו, וודאי לא מסתבר שאחר שברכוהו יעשוהו אב"ד. רק קודם שזלזל א"ל כן]: אמר להן מוטב לי להקרא שוטה כל ימי שיחשבוני שוטה על שבזיתי השררות: ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום שאלמד הדין בהפך ממה שקבלתי מרבותי, שאני ידעתי שהם היו הרוב, ואתם אומרים שהחולקים עליהן היו הרוב [ועי' בפירוש הראב"ד במ"ז]: שלא יהיו אומרים בשביל שררה חזר בו ר"ל ואפילו הייתי באמת נזכר שהאמת כדבריכם, והייתי חוזר בי, אפ"ה הייתי ממאן בהשררות, שלא יאמרו מפני וכו': הוא היה מטמא שער הפקודה [נגעים פ"ה מ"ג]. ר"ל לשון פקדון, שהפקידה הבהרת השער לבן שבה על העור, והלכה לה. כגון, בהרת כגריס שנולד בה שער לבן, דטמא, וחזרת הבהרת ונרפאה, ונשאר השער במקומו, דטהור, וחזרה הבהרת במקום השער. דלחכמים טהור, מדקדם השער להבהרת. ולעקביא טמא, מדבתחלה קדמה בהרת להשער. מיהו בלא היה בתחלה בהרת רק שער לבן ואח"כ נולד הבהרת במקומה, לכ"ע טהור: ודם הירוק [נדה פ"ב מ"ו] אשה שראתה דם שהיה במרחה ירוק כאתרוג, טמא, דס"ל אדום הוא אלא שלקה מראיתו [כתוס' נדה די"ט]: הוא היה מתיר בהנאה: שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון חור שבכותל. ואורחא דמלתא נקט: ואחר כך שחטו וחכמים אוסרים דאי יהיה מותר צמרו אחר שחיטה, ישהנו לבכור בעל מום, כדי שיגדל צמר וינשרו, וכשישהה עי"ז להבכור, יכשל בו בגיזה ועבודה: הוא היה אומר אין משקין מי סוטה: לא את הגיורת ולא את שפחה המשוחררת מדאינן מזרע ישראל, וכתיב לאלה בתוך עמך: וחכמים אומרים משקין ואילה"ק הרי קיי"ל דקהל גרים לא מקרי קהל [כקדושין דע"ב ב'] ומה"ט מותר גרים וממזרים זב"ז. י"ל דקהל לא מקרי, אבל עם מקרי, דהרי רות אמרה עמך עמי: אמרו לו מעשה בכרכמית כך שם האשה: אמר להם דוגמא השקוה שלא מחקו מגילת סוטה, רק הטעוה ומחקו כתב אחר להשקותה, כדי שתודה: ונדוהו ומת שחשדוהו מדאמר כך בכעס, משמע טפי שהתכוון לומר, דמדהיו הם גרים השקוה לגיורת. ומדהתכוון לבזותן, מנדין לכבוד הרב [י"ד של"ד סמ"ג]: אמר רבי יהודה חס ושלום שעקביא נתנדה שאין עזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל ר"ל כשהיו כל ישראל יחד בכל ערב פסח כששחטו הפסח ונעלו העזרה [כפסחים פ"ה מ"ה], לא נמצא בכולם צדיק וחכם כמותו. והרי שפתי צדיק ידעון רצון [משלי י' ל"ב], וכעס בחיק כסיל ינוח [משלי ז' ט']. וא"כ איך יחשדו לצדיק וחכם כמותו שיבזה בכעסו לרבותיהם של ישראל: ואת מי נדו באותו מעמד: אליעזר בן חנוך שפקפק שזלזל: בטהרת ידים שהידים יתטמאו ולא כל הגוף. כשנוגעו בדבר פלוני או פלוני, כמבואר במסכת ידים: ומת בנדויו סוקלין את ארונו לאו דוקא, רק מניחין אבן גדול על ארונו לסימן שנתנדה: בשעת מיתתו של עקביא: בני חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר הנזכרים במשנה ו': אני עמדתי בשמועתי נ"ל דהיינו בלימוד. אבל במעשה היה צריך לעשות כמו שאומרים הרוב, דהתורה אמרה אחרי רבים להטות. והם היו בזמן הבית והסנהדרין גדולה, והמורה כנגדן דינו כזקן ממרה [ועי' סנהדרין פי"א מ"ב]: ולאחוז בדברי המרובין ר"ל ובזה נחלקנו, שאני אומר שהרוב הסכימו כדעתי, והם אמרו שכדעתם הסכימו הרוב, ולהכי אף דבכה"ג לא שייך שתשמע להם משום אחרי רבים להטות, עכ"פ מוטב וכו' [ומה"ט נמי קאמר מ ו ט ב, ולא א"ל ח י י ב א ת ה לאחוז וסי']: אבא פקוד עלי לחבירך דסבור היה שכדי שיקרבוהו א"ל שיחזור בו. להכי א"ל פקוד עליהן בפירוש שיקרבוני: אמר לו שמא עילה דבר של גנאי: מעשיך יקרבוך גם אם לא אצוה כך: ומעשיך ירחקוך גם אם אצוה שיאהבוך לכן חזור בך ג"כ בד' דברים הנ"ל. [ואת"ל עכ"פ מה יזיק, אדרבה ע"י ציוויו יאהבוהו ביותר. נ"ל שאין הפירוש של יקרבוך או ירחקוך, לשון הודעה, שמודיעו מה שיהיה, ווערדן דיך להם לאוהב או אויב מאכען. אלא לשון צווי זאללען דיך להם לאוהב או לשונא מאכען. כי כך רצוני, שעי"ז תשתדל ביותר לעשות מעש"ט כדי למצוא חן בעיני ה' ואדם. ואם תעשה מעשים רעים, אני רוצה שירחקוך מעשיך הרעים, כדי שתרגיש ותשוב לעשות מעשים טובים, ומצא חן ושכל טוב בעיני [אלהים ואדם]:

מלכת שלמה ר' יהודה אומר וכו' בא להוסיף על כ"ד קולי ב"ש וחומרי ב"ה שהוא קבל עוד ששה אחרים ור' יוסי לא בא להוסיף על דברי ר' יהודה ולא ר"ש על דברי ר' יוסי ור' יהודה אלא כל אחד מוסיף על הכ"ד ופליג אדחבריה. ואיתה למילתיה דר' יהודה ברפ"ח דשבת דף ע"ז ופי' שם רש"י ז"ל ר"י אומר ששה דברים מקולי ב"ש וכו' לאו דאיכא הני ותו לא אלא כשנכנסו לכרם ביבנה והעידו כל אחד על אותן שבידו העיד ר' יהודה על אלו: ב"ש מטהרין דאינו כבשר לטמא כנבלה בכזית ולא תורת משקין לטומאה קלה ולי נראה דהאי דב"ש מטהרין מטומאת נבלות לחודה קאמר שלא יטמא ארם אבל טומאה קלה יש בו ע"כ. ואיתה נמי בפ' המנחות דף ק"ד וירושלמי דשקלים פ"ג דף מ"ז: דם נבלות בכריתות פ' דם שחיטה (כריתות דף כ"א) ותני התם עלה א"ר יוסי בר' יהודה אף כשטמאו ב"ה לא טמאו אלא בדם שיש בו רביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית ור' יוסי בר' יהודה מפרש דברי אביו. ובשבת שם ר"פ המוציא אמר רב יוסף דר' נתן נמי ס"ל כר' יוסי בר' יהודה אלא דאביי דחי ליה התם: ביצת הנבלה תוס' פ"ק דביצה דף ו' ור"פ הפרה דף מ"ז ור"פ אלו טרפות (חולין דף נ"ח) וירושלמי פ"ק דביצה: כיוצא בה נמכרת בשוק תוס' פ' אע"פ דף ס': ומודים בביצת טריפה פ' אלו טרפות (חולין דף נ"ח.) וביד פ"ג דהלכות מאכלות אסורות סי' י'. וכתב שם הרב המגיד וזה מבואר שהוא סבור שביצת נבלה אסורה ע"כ ומצאתי מוגה עליו שזה הפך ממה שפסק בפירוש המשנה כנראה ע"כ. ובטור י"ד סימן פ"ו. ומפרש שם שביצת נבלה אין איסורה מן התורה דהא ודאי נגמרה מחיים שאי אפשר שתגמר לאחר מיתה אלא מדרבנן הוא שהיא אסורה ואפילו נתערב באלף לא בטיל משום דקיי"ל דבריה לא בטלה אפילו באיסור דרבנן הלכך אם יש ספק אם היא ביצת נבלה או ביצת שחוטה מותרת אפילו בלא תערובות דהוי ס' דרבנן ולקולא ואע"ג דכשנתערבה ביצת נבלה באחרות כולן אסורות שאני התם דאיתחזק בהו איסורא אבל הכא תולין לומר שאין כאן איסור כלל ומותרת אבל ספק אם היא של טרפה או של שחוטה אסורה משום דהוי ספקא דאורייתא ולחומרא. ודם טַהְרַה כך מצאתי שנקד הר"ר יהוסף ההא בשבא: דם נכרית ודם טהרה של מצורעת שנויה בפ"ד דמסכת נדה ולא נזכר שם ר' יהודה: אוכלין פירות שביעית בטובה שיתן לבעל השדה חִנוֹת וחסד דהיינו בטובה תרגום חסד טיבו: ה"ג ובה"א אין אוכלין בטובה וכתב הרא"ש ז"ל טעמא דאי מחזיק לו טובה נראה כמוכרן לו וכאילו נותן לו דמים וגירסא זו עיקר והכי משמעא מתניתין דשביעית פ"ד וכן כתב ר"י ז"ל וז"ל וב"ה לחומרא דאין אוכלין אלא שלא בטובה והכי נמי העיד ר' יהודה במשנת עדויות ע"כ. אבל לפי פירוש הראב"ד ז"ל שאכתוב בס"ד בפ' ר' ישמעאל דע"ז סי' ג' גרסינן אין אוכלין אלא בטובה ומ"מ הוא עצמו ז"ל כתב ג"כ בפירוש תורת כהנים דהגירסא העיקרית היא כדאיתא בשביעית: החמת וכו' בפ' עשרים דמסכת כלים מייתי רבינו שמשון ז"ל פלוגתא דר' יהודה ורבנן בתוספתא דכלים דרבנן סברי ב"ה לקולא. והא לך פי' הראב"ד ז"ל כוליה פירקין דלעיל והא פירקא נמי לא ישנו במסכת עדויות אלא מפני ד' דברים שהעיד עקביא בן מהללאל ואחד מהם דם הירוק שהוא מוסיף על ב"ש וב"ה במראה דמים א"נ משום דם נבלות דר' יהודה תני לה לחומרא ובפ' בתרא דעדויות חלק עליו ר' יהושע בן בתירא שהעיד שהוא דם טהור: ביצה נבלה ב"ה אוסרים אי קשיא לך הא דתניא השוחט את התרנגולת ונמצאו בה בצים גמורות מותרות לאכלם בחלב אלמא לאו כגופה דמי לא קשיא דהתם בשר עוף בחלב דרבנן הוא וכיון דהני ביצים נינהו לא גזרו עליהם משום תורת בשר אבל נבילה איסורא דאורייתא הוא: החמת בש"א אומרים וכו' שנינו בכלים פכ"ו כל חמתות צרורות טהורות חוץ משל ערביין ר' מאיר אומר צרור שעה טהורות צרור עולם טמאות ר' יוסי אומר כל חמתות צרורות טהורות פי' עד שיתפור ותניא בתוספ' דכלים החמת בש"א מלאה עומדת ובה"א מלאה וצרורה ר' יוסי ב"ר יהודה אומר חלוף הדברים מכל זה לא מצינו מטמא אותה בשאינה צרורה מעתה יש לנו לפרש משנת עדויות דב"ש סברי בעינן צרור ועומד כר"מ דאמר צרור עולם טמאות וב"ה סברי אע"פ שאינה צרורה כלומר אע"פ שאינה צרורה עומדת אלא אפי' צרור שעה טמאות וכולהו תנאי דבכלים דלא כר' יהודה דאינהו ס"ל ב"ה לקולא ומתרוייהו שמעינן דבעינן שתהא נפוחה אלא מר ס"ל בעינן נפוחה בצרור עומד ומ"ס נפוחה בצרור שעה ות"ק דברייתא הוא ר' יהודה דעדויות וששה דברים דמתניתין היינו דקא חשיב דם נכרית ודם טהרה של מצורעת בתרתי ובתוספתא דעדויות לא קתני אלא חמשה וקחשיב להנך תרתי בחדא עכ"ל [הראב"ד] ז"ל. ופירש הר"ר שמשון ז"ל בפ' עשרים דכלים מלאה ועומדת סתם דמלאה למעוטי חמת חלילים ע"כ. וכתב הר"ש שיריליו ז"ל החמת נראה לפרש בחמת של ערביים קא מיירי דאי לאו של ערביים דכ"ע דטהורות כדתנן בפכ"ו דכלים. צרורה עומדת מפרש בתוספתא שאם ימלאוה מים היא מעמדת הצרור שקשרו הבקוע שיש בה דלא שאני להו לב"ש בין ערביים לעלמא: אע"פ שאינה צרורה כלומר אע"פ שאין צרורה עומדת אי נמי כשימלאוה מים לא תשאר צרורה שכובד המים דוחה הקשר ממנה ונמצאת אינה צרורה וטעמא דערביים עצלים ודרכן בכך ע"כ: