יכין
השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך עכו"ם ששכר ישראל להוריק יי"נ או להוליכו: שכרו אסור וה"ה בסתם יינם. מיהו בזמה"ז לכתחילה לא ישכיר עצמו או בהמתו, ביתו, או כליו לסתם יינם. ובדיעבד מותר [קל"ג ש"ך ד'] וגם לכתחילה נהגו להקל וטוב להחמיר [קכ"ג א']: שכרו מותר מיהו בשכרו להעביר ק' חביות של שכר, והיה ביניהן חבית יי"נ, אם אמר לו העביר לי כל חבית בפרוטה, יקח מהעכו"ם רק צ"ט פרוטות, כדי שלא יתערב ביניהן הפרוטה שמיי"נ [ט"ז קל"ג סק"ז]. ולכתחילה אסור להשכיר לו כן. אבל בא"ל העביר לי ק' חביות בק' פרוטות, ולא אמר חבית חבית בפרוטה, כולן אסורות [שם ג'], ולא מהני השלכת הפרוטה לים המלח, כדשרינן בחבית יי"נ שנתערבה באחרות [משנה י']. דהכא שאני, דאפשר האי חבית דאיסורא גרמה כל השכר, דאולי אי לא רצה להעביר האיסור, לא היה העכו"ם שכרו כלל: שכרה אסור נקט הך בבא משום סיפא: שכרה מותר קמ"ל אף דמסתמא מתחילה שכרו להניח לגין יין שלו עליה, וסד"א דכשכרו מתחלה ליי"נ דמי. קמ"ל דעכ"פ אם לא יניח לגינו עליה לא ינכה משכרו כלום, להכי שרי [שם ס"ב]. [כך מייתי הצריכותא בש"ס [דס"ה א']. ול"מ נ"ל לפי מרי דמסיק הש"ס [דס"ב ב'] *) דבחמרין מדנפיש אגרייהו קנסינהו, אפשר לומר דצריך תנא למנקט ב' בבי ' דרישא קמ"ל דאף דבפועל לא נפיש אגר אפ"ה משום חומר דיי"נ קנסינהו. וקמ"ל סיפא בחמרין דאף דנפיש אגרייהו, אפ"ה בהבלעה שרי]: יין נסך שנפל על גבי ענבים ולא שהה עליהן מעל"ע: ידיחן בצוננים: ואם היו מבוקעות או שניטל עוקציהן: אסורות כשאין בהן ס' נגד היין שבלעו: או על גבי תמרים שדרכן להיות בלי עוקץ [לא כענבים שדרכן להיות תלויין באשכול], ועי"ז הו"ל כמבוקעות: אם יש בהן בנותן טעם שאין בהן ס' נגד היי"נ: אסור מיהו יין בתאנים יבשים, נטל"פ הוא ומותר. [אמר המחבר, הנה בתוס' ורי"ף ורא"ש ל"ג הך בבא כלל. רק מרש"י בגמ' נראה שהיה גירסתו כגירסת הספר. ולפעד"נ דמדלא מקשה הש"ס לקמן [דס"ו א'] לרבא דמוקי לרישא דמתניתין בענבים מבוקעות דאסורות דתני, דמיירי בנ"ט, וק' א"כ למה שני תנא בלישני' למנקט ברישא אסור ובמציעתא בנפל ע"ג תאנים נקט בנ"ט, ש"מ טפי דרישא אסור במשהו קאמר. אע"כ דל"ג האי מציעתא כלל. ואפ"ה מקשי בש"ס שפיר לרבא מעשה לסתור, דלרבא דמי גרוגרת לענבים מבוקעות. מדאין להן עוקץ, וא"כ שניהן בנ"ט. וא"כ למה נקט במתני' בהמעשה דמותר. ולאביי י"ל מדאסור ברישא בענבים, ש"מ דבא"מ בנ"ט, ובהמעשה שרי לגמרי, ודו"ק]: מעשה בביתס בן זונן שהביא גרוגרות תאנים יבשים: בספינה ונשתברה חבית של יין נסך ונפל על גביהן ושאל לחכמים והתירום מדנותן טעם לפגם: כגון חומץ של יין נסך: שנפל על גבי גריסין רותחין שפוגם טעמן. ודוקא באכלן רותחין. אבל בחזר וציננן, הרי פוגם ולבסוף השביח אסור. וכ"כ בנפל על גריסין צוננים שמשביחן אף שחזר והרתיחן, הרי השביח ולבסוף פוגם אסור [י"ד ק"ג]. [ונ"ל דמה"ט נמי נקט תנא "כגון", והרי פשוט מובן כל שאין נ"ט לשבח מותר. אלא דקמ"ל דאפילו בחומץ בגריסין דאינו נטל"פ מצ"ע, דהרי בצוננין משביח [עבש"ס דס"ז א'], ורק מצד שהן רותחין פוגם בהן החומץ, וסד"א דהו"ל כפוגם מחמת ד"א כש"ס לקמן, אפ"ה שרי, ועתוס' [דס"ו ב' בסוף העמוד]: עובד כוכבים שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום והן סתומות בפקק: אם היה בחזקת המשתמר שלא הודיעו הישראל שמפליג, ואפילו שהה אח"כ זמן רב: מותר אף דבקל יעביר הפקק, ירא הוא שיבוא הישראל פתאום: אם הודיעו שהוא מפליג ר"ל שאמר להעכו"ם שמתרחק ממנו, ושהה הישראל כדי וכו': כדי שישתום ר"ל שיפתח העכו"ם קצת מהמגופה [והוא מלשון שתום עין ר"ל פתוח עין קצת]: ויסתום ויגוב ר"ל ואם סתומה בטיט יבש צריך שישהה עד שיסתום. בטיט חדש, ושינגב ויתיבש אותו טיט, שלא ירגיש הישראל שסתמו מחדש אז נאסר היין. רבן שמעון בן גמליאל אומר אינו אסור עד שישהה כדי וכו'. כדי שיפתח כל המגופה: ויגוף שיעשה מגופה אחרת, שכשיפתח לגמרי, מתקלקל המגופה הראשונה. ותיגוב ותתיבש המגופה של טיט. והכי קיי"ל. מיהו בהפסד מרובה, בסתום במגופה שרי. ובחתום בחותם א ממש, שרי אפילו שלא בהפסד מרובה [קכ"ט א']: המניח יינו בקרון עגלה: או בספינה והיה עמו נכרי: והלך לו בקפנדריא ר"ל בדרך קצרה בשביל, וקרונו שלא יכול לילך בשביל, הניחו לילך לאחריו בדרך הגדול הארוך. או שנכנס וכו': נכנס למדינה ר"ל להעיר: ורחץ והקרון הניח לילך לפניו: מותר דמדמסופק הנכרי מתי יבוא, מתירא ליגע בהיין: אם הודיעו שהוא מפליג אז נאסר בשהה כדי וכו': ויגוף ותיגוב וצריכא, דסד"א דוקא מעביר דתני במשנה ג' שרי, מדעומד היין ונח במקומו, ירא העכו"ם שיראנו ישראל כשיגע בו. להכי קמ"ל דאפילו קרון וספינה, דאף שהולכים כל שעה ומתרחקים, אפ"ה לא חיישינן שכשיראה העכו"ם שהפליג יגע בו, דעכ"פ ירא שמא מצד אחר יבוא ויראנו. וקמ"ל חנות במשנה ד', דאף שכשירצה יסגור הדלת ויגע בהיין, וכשיסגור לא יהא נתפס כגנב, מדיש לו שייכות בבית, שישראל הניחו שם, אפ"ה מותר, דעכ"פ לא יסגור, דחייש שלא יחשדנו ישראל עי"ז. מיהו בסגר באמת הדלת, נאסר היין. ובכולהו קיי"ל כרשב"ג [קכ"ט]: ולגינה על הדולבקי הוא השולחן שעורכין עליו המאכלין והמשקות קודם שיביאום להשולחן שאוכלין עליו. ונקרא בלשון לאטיין [דעלפיקום]. ומיירי אפילו שכלי היין פתוחות על הדולבקי: ומה שעל הדולבקי מותר כשעומד הדולבקי חוץ לפישוט ידו: אף שעל הדולבקי אסור ומפרש תנא מה אסור אז. חביות וכו': סתומות כדי שיפתח ויגוף ותיגוב סתמא כרשב"ג. מיהו בהפסד מרובה, יש להקל בסתום אף ששהה [שם ז']: בלשת עובדי כוכבים חיל מלחמה שבולשין ומחפשין ולוקחין מה שימצאו: חביות פתוחות אסורות אפילו היו פקוקות במגופה של עץ, ומצאן אח"כ ג"כ פקוקות כמו שהניחן מחשבו פתוחות, ואסורות. ולא אמרינן אילו לקחו יין משם לא היו מטריחין וחוזרין ופוקקין במגופה, דאמרינן דעשו כן מדכך דרך בני אדם: סתומות בטיט: מותרות דאילו פתחום, כולי האי וודאי לא היו מטריחין, לסתום שוב בטיט, דהרי אין אימת אדם עליהן: בשעת מלחמה שלחמו הבולשת על אותה עיר וסביבותיה וכבשוה: אלו ואלו מותרות אפילו היו חיל של אותה עיר: לפי שאין פנאי לנסך מיהו סתומות שמצאן פתוחות, אסורות: מותרים לומר לו תן לנו את דמיה אף שנכנסה לרשותן, כיון שלא נתרצו לקבל בשכרן, אין חצירו של אדם קונה לו בעל כרחו [כח"מ ר']. וגם בסתם, אמרינן איסורא לא ניחא ליה דלקני [כב"מ דף צ"ו כ']: ואם משנכנסה לרשותן והתרצו בקבלתה: אסור ובזה"ז מותר בהנאה [קל"ג ג']: המוכר יינו לעובד כוכבים אע"ג דתנא דמכילתן ס"ל דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י [כפ"ד מ"ט] הכא מיירי שכבר מכר: פסק אם כבר קצב השער כמה יתן, בעד כל מדה ומדה: דמיו מותרין דמשפסק כבר סמכה דעתו לקנות, בהמעות שכבר נתן, ויי"נ לא הוה עד שיגע העכו"ם הקונה בהיין. נמצא דבשעת מכירה מותר היה היין. וזה לרש"י דבנכרי מעות קונה ולא משיכה. וכמו כן לר"ת דמשיכה קונה בעכו"ם ולא מעות. עכ"פ משמשך העכו"ם קנה, ויי"נ לא הוה עד שנוגע בהיין עצמו: מדד עד שלא פסק ונתנו להעכו"ם: דמיו אסורין דמשהמשיכו להעכו"ם אף שלא קנאו עדיין עד שיפסוק עמו השער, עכ"פ אז שוב לא נזהר ישראל בהעכו"ם. שלא יגע בהיין. מיהו אם נזהר הישראל שלא יגע בו, דמיו מותרים [קל"ב ש"ך סק"ב]. ובזה"ז מותר בדיעבד [קכ"ג א']: נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של עובד כוכבים ומעט י"נ היה כבר בשולי הצלוחית. וחזר ומדד באותו משפך: אם יש בו עכבת יין ר"ל שיש בהמשפך אוגנים שמעכב ומשאיר שם היין אחר ששפך אותו בו: אסור נאסר היין של הישראל שמדד בו אח"כ, מדמעורב בו הטפה שבמשפך שנשאר בו מבתחלה מדהיה מחובר עם היי"נ שבצלוחית ע"י נצוק חבור: המערה מכלי אל כלי ישראל שעירה יין שבידו לכלי שביד נכרי, או לכלי שיש בו סתם יינן: מותר היין שנשאר בכלי העליון שביד ישראל, מותר. ודוקא אם קודם שנגע הקלוח ביין התחתון, כבר נפסק הקלוח משפת כלי העליון. דאל"כ ניצוק חיבור, אם לא בהפסד מרובה [קכ"ו א']. מיהו דוקא במערה יין ליי"נ האסור בהנאה אמרינן שלא במקום הפ"מ ניצוק חיבור. אבל במערה לתוך סתם יינם, לא אמרינן שיחול איסור של כלי התחתון גם על העליון כאילו הוא עמו גוף א', רק הוא כמעורב התחתון בעליון ובטל בס' [שם ס"ה]: ואת שעירה לתוכו הקלוח בעצמו, אף שלא בא עדיין להכלי רק קצהו התחתון: אסור ואוסר בכל שהוא בנתנסך וודאי לע"ז מיירי. ודוקא בהורק היין המותר לתוך האיסור, אז אפילו יש ס' בהמותר, אפ"ה אסור בהנאה, משום דביי"נ כל שהאיסור עומד במקומו, הוא חשוב יותר מן ההיתר הבא עליו, ואוסרו במשהו. ורק בהפ"מ אם נפל היין ההיתר הרב, בפעם א' לתוך האיסור, ויש ס' בההיתר, שרי. אבל כשעירה יי"נ לתוך יין היתר, והיה הכלי שעירה ממנו פיו צר והקלוח דק, אז אמרינן קמא קמא דנפל בטל, דאע"ג דקיי"ל דניצוק חיבור. לא שיהיו נחשבים כמעורבים, רק שיהיה דין אותו יין שלא נתערב כדין היין שנתערב, מדמחוברים יחד בקלוח [ודו"ק]. מיהו דוקא בדאיכא ס' נגד כל מה שנפל שרינן בעירה האיסור מכלי שפיו צר [ש"ך קל"ד סק"א וג' וד']. מיהו סתם יינם שלנו די ביש ס' בלח, או ברוב ביבש, אפילו נתערב מין במינו [תוס' רמ"א שם]: ומים במים מים שנתנסכו לע"ז שנתערב במים של היתר: בנותן טעם ר"ל בטל בס'. וקיי"ל השתא בכל האיסורים המצויין בזה"ז בטלין בס' חוץ מדבר חשוב, בע"ח, בריה, חתיכה הראוי להתכבד, מעמיד, עביד לטעמא, עביד לחזותא, חמץ בפסח, ע"ז ומשמשיה ותקרובתה, כולן אינן בטלים כלל בין בלח בין ביבש, בין במינו או באינו מינו [ועי' מש"כ בס"ד בפירושינו ספ"ז דחולין]: אלו אסורין ואוסרין בכל שהן בנתערב דבר שבמניין מהן מין במינו יבש ביבש: יין נסך חבית א' באלף היתר לא בטל. ולדידן בטל [שם]: ועורות לבובין עי' פ"ב סי' ט"ז: וצפורי מצורע ב' צפרים שלוקח המצורע לטהרתו: ושער נזיר כל ימי נזירות., או בשעה שמגלח שערו לשלחן תחת הדוד של שלמים, אסורים בהנאה: ופטר חמור כל זמן שלא נפדה: ובשר בחלב חתיכת בשר שבלע חלב ונתערבה בחתיכת היתר: ושעיר המשתלח שמשלחו ביו"כ: הרי אלו הדר נקט הרי אלו וכו', למעוטי היכא דאסור בהנאה ואינו דבר שבמניין, או שהוא דבר שבמניין ומותר בהנאה: יין נסך שנפל לבור שנשפך חבית יי"נ בפעם א' לבור, דאי אפשר לומר קמא קמא בטל: כולו אסור בהנאה דיין שוודאי נתנסך לע"ז, ונתערב במינו אוסר בכל שהוא. אבל סתם יינן, מודה דימכר חוץ מדמי יין האסור: רבן שמעון בן גמליאל אומר ימכר כולו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו עי' לעיל פ"ג מ"ט: גת של אבן שזפתה עובד כוכבים שטחה בפנים בזפת, שלא תשאב היין, ודרך ליתן לתוכו אח"כ מעט יין להעביר ריח הזפת: מנגבה מקנחן במים ואפר ואח"כ שוב במים ואפר, והיינו בשהכלי יבש ואם הוא לח מקנח באפר ומים, ואח"כ שוב אפר ומים [קל"ח ס"י]: ושל עץ דבעי זפת טובא, ובלע חמרי טובא: רבי אומר ינגב ואח"כ ינגבו. וכ"ש דמהני עירוי: הרי זו אסורה וצריכים עירוי ג' ימים [ועי' פ"ב סי' כ"ד]: את שדרכו להטביל יטביל אם הם כלי סעודה של מתכת או זכוכית, אע"ג שהם חדשים צריך להטבילן במקוה כשירה. מיהו כלי חרס א"צ טבילה, רק המצופין אבר [גלאזירט] מבפנים או בחוץ או בשניהן יחד, יטביל בלא ברכה. ובאפשר יטבילם עם כלים הצריכים ברכה וודאי. וכל הצריך הגעלה או ליבון, מגעילן או מלבנן ואח"כ מטבילן [ק"כ א'] וטבילת כלים כל שלא לטומאה הוא מד"ס, [כרמב"ם פי"ז ממאכלות] ודלא כבאר הגולה: להגעיל כגון יורות וקדרות של מתכות שמבשל בהן: יגעיל שאחר שינקן היטב ע"י שפשוף מבפנים ובחוץ, ואחר שיסיר כל חלודה שבתוך הכלי, יכניסן ליורה רותחת [א"ח תנ"א רט"ז י']: ללבן באור כשפודין ואסכלאות ישנים, שנתנו עליהן המאכל על האש בלי רוטב: ילבן באור עד שיהיו נצוצות נתזין ממנו [שם ס"ד]. והאסכלה [ראסט] שצולין עליו: מלבנן באור אף דכבר תנא את שדרכו ללבן ילבן. קמ"ל שפוד ואסכלא, אף דבקדשים סגי להו הגעלה [כזבחים פי"א מי"א], התם התירא בלע: שפה משחיזה במשחזת, או נועצה בקרקע קשה, עשר פעמים במקומות מחולפין: והיא טהורה דאח"כ מותר להשתמש בה דרך עראי בצונן חריף. ואף דלכל צונן בהדחה בעלמא סגי, הכא שאני דאיכא דוחקא דסכינא וחריף. מיהו לתשמיש קבע, אפילו לצונן שאינו חריף, צריך שילבן סכין של איסור ולהטבילה אחר כך. ובמשחיזה במשחזת ומגעיל, הוה כמו ליבון. והוא שיכול לנקות הקתא יפה [א"ח תנ"א ח"י י"ד]:
מלכת שלמה
השוכר את הפועל. ואיתה בתוס' פ"ק דחולין דף ד' והרא"ש ז"ל שם דף ק"נ. וביד כי"ג דהמ"א סימן ט"ו ט"ז י"ז י"ח י"ט. ובטור י"ד סימן קל"ג:
ביין נסך יין נסך ממש קאמר שנתנסך לע"ז וסתם יינם מיבעיא לן בגמרא ואיפשיטא לאיסורא. ומפרש בגמרא שכרו אסור משום קנסא ומשמע לפי זה דאינו אסור אלא לו אבל לאחרים שרי וכתוב באורחות חיים הלכך בדיעבד טוב שיקח השכר ויתנני לעניים משיניחנו לעו"ג אבל לדעת הרמב"ם ז"ל אפילו לאחרים אסור:
אע"פ שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר. בגמ' פריך ואע"ג דלא אמר לו העבר לי החבית אחר שנשלמה פעולתו לעתותי ערב אלא באמצע היום מותר ורמינהי השוכר את הפועל ולעתותי ערב א"ל העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר טעמא דא"ל לעתותי ערב דכבר נתחייב לו כל שכרו קודם העברת החבית אבל כוליה יומא לא ומשני אמר אביי כי תנן נמי מתניתין לעתותי ערב תנן רבא אמר לעולם דלא א"ל לעתותי ערב ולא קשיא מתניתין כגון דא"ל העבר לי כל חבית וחבית בפרוטה ונמצאת חבית של יין נסך ביניהם שדי פרוטה לנהרא א"נ לא שקיל מיד עו"ג ואינך משתרו דהא לא שייך שכר ההוא חבית בהדי אינך דכל חדא אגרא דידה באפי נפשה וברייתא דכי לא אמר לו לעתותי ערב הוי כל שכרו אסור כגון דא"ל העבר מאה חביות בק' פרוטות דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב ליה מידי הלכך כוליה אגרא שייך ביה ואסור:
