יכין איזהו מקומן של זבחים ר"ל איזה מקום שחיטתן ומקום קבול דמן, ומקום זריקתן ומקום אכילתן. דלא מפרש בפרקן רק דיני אלה המקומות של הקרבנות כולן: קדשי קדשים דהיינו חטאת, עולה, אשם, שלמי צבור: שחיטתן בצפון ר"ל בזה כל הק"ק שוין ששחיטתן בצפון, אבל לענין קבול דמן, יש אשם מצורע, שיש בו דבר שאינו בשאר הקרבנות, שקודם שיקבל הדם בכלי לזריקה. מקבל דם תוך יד הכהן למתן תנוך ובהונות של מצורע, והרי קבלת הדם ביד אינה טעונה צפון, משום דצפון באשם רק מחטאת ילפינן [כש"ס דמ"ז ב'], ובחטאת ליכא קבלה ביד. וכ"כ לענין מקום זריקה, חלוקים הן מיני ק"ק, דיש מהן שנזרק דמן בפנים ויש בחוץ. וכ"כ במקום אכילה חלוקים הן זמ"ז, דיש שאינן נאכלין כלל. ובכל חד וחד מפרש תנא לקמן בפרקן דיניו באלו באנפיה נפשיה: פר ושעיר של יום הכפורים ששניהן חטאות הן, דבפר כתיב פר בן בקר לחטאת, ובשעיר כתיב והשעיר אשר עלה עליו הגורל לד' ועשהו חטאת: שחיטתן בצפון דהיינו מכותל הצפוני של מזבח עד כותל הצפוני של עזרה, והוא ס' אמה וחצי, וכן כל שכנגד הרוחב הזה מכותל מזרחי של אולם עד כותל מזרח של עזרת ישראל, והוא ע"ו אמה: וקבול דמן בכלי שרת בצפון הא דלא כלל ותנא שחיטתן וקיבול דמן בכלי שרת. בצפון, דהרי גם לשחיטה צריך סכין כלי שרת [כזבחים צ"ז ב']. י"ל דגם בקבלה לא תנא כלי שרת רק לאשמעינן דבקבלה צריך שיהיה גם הכלי בצפון בשעה שמקבל, ולהכי לא כלל בהדיה שחיטה. משום דבשחיטה א"צ שיהיה הסכין בצפון (תוס'). [ולפעד"נ דמהכא מוכח דשחיטה בדיעבד כשרה בלי כלי שרת [כרמב"ם פ"ד ממעשה קרבנות ה"ז]: ודמן טעון צריך: הזיה על בין הבדים דהכוה"ג מוליך הדם לבית ק"ק ועומד בין ב' בדי ארון [ובבית שני שלא היה ארון, עומד במקום בין הבדים], ומזה א' למעלה וז' למטה כנגד עוביו של כפורת שהיה טפח: ועל הפרוכת דכשיוצא מהק"ק אל ההיכל, מזה מהדם גם על הפרוכת בהיכל א' למעלה וז' למטה: ועל מזבח הזהב דאחר הזאות שעל הפרוכת, נותן מהדם באצבעו ד' מתנות על ד' קרנות מזבח הזהב שבהיכל, ואח"כ מזה ז' הזאות על טהרו של מזבח למעלה: אם לא נתן שלא שפך שירי הדם ליסוד. לא עכב הכפרה, ור"ל שא"צ קרבן אחר: פרים הנשרפים היינו פר העלם של צבור, ופר כהן המשיח [מפורשין פ"ד סי' כ"ה]: ושעירים הנשרפים שעירי ע"ז [מפורשין פ"ד סי' כ"ו]: ודמן טעון הזיה על הפרוכת ז' הזאות בהיכל על הפרוכת מכוון כנגד בין ב' בדי הארון [ובבית המקום שהיה שם בין ב' הבדים בבית ראשון]: ועל מזבח הזהב ד' מתנות על ד' קרנות: אלו ואלו של יו"כ ושל שאר הנשרפין: נשרפין בבית הדשן מחוץ לעיר, במקום שמוציאין לשם דשן מזבח החיצון: אלו הן חטאות הצבור החיצוניות, שאנו צריכים להזכירם, שהרי חטאות הפנימיות כבר נשנו: ושל מועדות ר"ל מוספי ר"ח ומוספי המועדות שהיה ביניהן גם שעירי חטאת: שחיטתן בצפון בין חטאות צבור או של יחיד: עלה בכבש ופנה לסובב המזבח היה כעין ג' מרובעין זה ע"ג זה, המרובע התחתון רחב ל"ב אמה על ל"ב אמה בגובה ה' טפחים [וכל אמות שבמזבח של ו' ו' טפחים חוץ מהקרנות שהאמה שלהן של חמשה חמשה טפחים] וזה נקרא יסוד [חוץ מצד מזרח ודרום לא היה ארכן רק ל"א אמה כל אחד, כלקמן סי' כ"ט], ועליו רבוע השני רחב ל' אמה וב' טפחים על ל' אמה וב' טפחים בגובה ה' אמות, וזה נקרא סובב, ועליו רבוע הג' רחב כ"ח אמה וד' טפחים על כ"ח אמה וד' טפחים בגובה ג' אמות, וזה הנקרא מזבח, ועליו בכל קרן אבן מרובע חלול פתוח למעלה רחב אמה על אמה בגובה ה' טפחים, ואלו נקראים קרנות המזבח. נמצא גובה כל המזבח נ"ח טפחים, שהן ט' אמות וד' טפחים [רמב"ם פ"ב מבית הבחירה]. וחוט סיקרא ברוחב טפח מקיף סביב למזבח באמצע גבהו, דהיינו בהסובב בגובה כ"ד טפחים מהיסוד. והנה דם עולת בהמה, אשם, ושלמים, וחטאת העוף, דמן ניתן למטה מחוט הסיקרא, לכן עומד הכהן למטה על הרצפה אצל זוית המזבח שיש שם יסוד, וזורק הדם מהכלי, כדי שיגיע הדם מכאן ומכאן לזוית למטה מחוט, וכן עושה לזוית השני שכנגדו באלכסון. אבל בחטאת שצריך ליתן מהדם באצבע שסמוך לגודל, סמוך לקרנות המזבח, שהן למעלה מחוט הסיקרא, להכי היה צריך הכהן לעמוד על הסובב בשעה שנותן הדם. לכן עלה הכהן עם הדם בכבש שהיה בצד דרום של המזבח, ומשם יצאו ב' כבשים קטנים. א' ליסוד וא' לסובב, ובא לו לאותו כבש שפונה לסובב, ועומד על הסובב והדם בידו: מערבית דרומית דכל פינות שאדם פונה, ראויין שיהו דרך ימין, להכי מדהיה הכבש בדרום המזבח, כשעלה בו ופניו למזבח, א"כ יהיה ימין הכהן למזרח, ונמצא פוגע תחילה בקרן של דרומית מזרחית. וכשהגיע לשם טובל אצבע ימינו הסמוך לגודל בדם שבמזרק, וסומך אל האצבע ההוא האגודל מכאן והאצבע הארוך מכאן, ומותח האצבע הטבול בדם על חוד זוית המזבח למעלה מהסובב, ואם נתן הדם תוך אמה מחוד מכאן או מכאן, כפר, מדהוא נגד הקרן [וא"צ שיתן הדם בקרן שבראש המזבח ממש [כרמב"ם פ"ה ממעשה הקרבנות ועי' בהקדמה פ"ה סי' ?ד'], ואח"כ מקנח האצבע מהדם, בשפת המזרק. והולך ומקיף משם דרך ימין לקרן מזרחית צפונית ומשם לקרן צפונית מערבית, ומשם לקרן מערבית דרומית, וכשיגיע לכל קרן וקרן טובל אצבעו בדם ומזה ומקנח כלעיל: ונאכלין לפנים מן הקלעים תוך קלעי חצר אהל מועד שבמדבר, והוא בבית המקדש כל הרווח שמתוך עזרת ישראל ולפנים ואפילו בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש [כש"ס דנ"ו], ואפילו בהיכל גופיה מותר לאכול ק"ק כשאי אפשר לאכול בעזרה [ספרי], ומה"ט נקט לפנים מן הקלעים, ולא תוך העזרה. משום דר"ל בכל מקום שהוא תוך היקף הקלעים, אף שאינו עזרה ממש, רק לשכות או היכל, מותר לאכלן שם, משא"כ שחיטתן בכל מקום בעזרה [כלקמן מ"ו], היינו בעזרה דוקא ולא בהיכל [ורק בדיעבד כשר גם שם רמב"ם פ"ה ממעק"ר] ולא בלשכות שבחול אף שפתוחות לקודש, [עוד נ"ל דמוכח מכאן דכל פרק זה מדאין בו מחלוקת, הוא בלשון ממש כמו שנמסר לנו ממשרע"ה מסיני, ולהכי נקט קלעים. ומה"ט אומרים פרק זה בכל יום, ועי' בפירושינו מכות פ"ג סי' כ"ג, שהארכנו שם]. מיהו עזרת נשים אפילו לאכילת הק"ק אינו כשר [ודלא כרמ"ז]: בכל מאכל וא"צ צלי כפסח: ליום ולילה ביום הזביחה ובלילה שלאחריו: עד חצות משום סיג מדרבנן, דמדאורייתא נאכל כל הלילה: העולה קדשי קדשים ר"ל העולה אף דלא כתיב ביה בקרא קדש קדשים היא, כמו בחטאת ואשם, אפ"ה דיניה כשאר ק"ק, שיהיה בבשרה מעילה, ושיפסול בשרה כשיוצא חוץ לעזרת ישראל: ודמה טעון שתי מתנות שהן ארבע דהיינו שהכהן עומד עם מזרק הדם למטה על הרצפה, וזורק הדם מהמזרק נגד זוית המזבח במזרחית צפונית, וחוזר והולך נגד זוית מערבית דרומית של מזבח וזורק גם שם. וב' הזריקות יהיה למטה מחוט הסיקרא, וכל זריקה מדהיתה נגד זוית המזבח, מתפשטת אילך ואילך על ב' כותלי המזבח, כדי שיתקיים מה שאמרה תורה סביב, וגם מה"ט נקראו ב' הזריקות שתים שהו ד'. מיהו בב' זויות האחרות של מזבח אינו רשאי לעשות הזריקה, משום דבזויות מזרחית דרומית לא היה יסוד, דהיסוד לא היה בולט רק בכל פני המערב ובכל פני הצפון, ויסוד שבמערב מתארך עוד אמה א' להלאה על פני הדרום, וכ"כ יסוד שבצפון מתארך עוד אמה א' להלאה על המזרח, נמצא רוב פני המזרח ורוב פני הדרום עם הזוית שביניהן, היה בלי יסוד, והרי עולה טעון סביב וטעון יסוד. [והא דלא קאמר נמי הכא שירי הדם היה שופך על יסוד דרומי וכדקאמר בהנך דלעיל. ה"ט משום דבהנך דלעיל פליגי תנאי בש"ס (דנ"ג ב') אי קרבנות פנימיות וחיצוניות. שניהן שפיכת השיריים ביסוד מערבי או ביסוד דרומי, להכי קמ"ל תנא לעיל דלא כתרווייהו דפנימיות נשפכות ביסוד מערבי וחיצוניות ביסוד דרומי, וכיון דשמעינן בחטאת דשיריה נשפכין ביסוד דרומי, ה"ה בעולה ובכל הקדשים. אמנם ק' הא דנקט בב' הפנימיות תרי זמני, דשיריים נשפכין ליסוד מערבי ולא נילף חד מחבריה כדילפינן בחיצוניות. ותי' רבעתוס' דוחק, וע"ש. ולפענ"ד דנקט רק בפנימיות דשיריים ליסוד, דקמ"ל דאע"ג דבפנימיות מתנה א' שבהן מעכבת, אפ"ה שפיכת שיריים לא מעכב בהן, ותרוייהו צריכים (כש"ס ד"מ ע"ב), דבפר ושעיר של יו"כ, אף דדמן נכנס לפני ולפנים, ופרים ושעירין הנשרפין, אף דמכפרין על חטא ידוע, ובחטאת נקט ג"כ הך דינא לאשמעינן דק"ק חצוניות נשפכין ליסוד דרומי, ומנה ילפינן לשאר ק"ק]: וכליל לאישים ר"ל כולה נשרפת בנתחיה ע"ג אש המזבח: זבחי שלמי צבור הן ב' כבשי עצרת: ואשמות הכא לא אצטריך לאשמעינן דדינן כק"ק, כבעולה לעיל סי' כ"ח. משום דבאשם בהדיא כתיב ביה קודש קדשים היא, וזבחי שלמי צבור נמי, כיון דגלי תנא גבי עולה ה"ה בשלמי צבור, דהוקשה אהדדי [כש"ס ד' נ"ה]: אשם גזילות בכפר ממון שתבעו ונשבע לשקר בין בשוגג בין במזיד [כשבועות פ"ה מ"א, ע"ש], כשרוצה לשוב משיב הממון לבעלים עם חומשו מלבר, ומביא אח"כ אשם [מיהו אין השבת החומש מעכב כפרת הקרבן]: אשם מעילות בנהנה כשוה פרוטה מהקדש בשוגג משיב להקדש מה שנהנה עם חומשו מלבר, ומביא האשם [וה"נ אין החומש מעכב]: אשם שפחה חרופה בבעל שפחה שחציה שפחה וחציה בת חורין, המקודשת לעבד עברי, בין שבעלה האחר בשוגג או במזיד, חייב אשם [והיא כשהיתה מזידה חייבת מלקות, ועי' כריתות] [פ"ב מ"ה]: אשם נזיר שנטמא תוך ימי נזירותו: אשם מצורע כשנתרפא מצרעתו: אשם תלוי כשמסופק אם עשה דבר שהיה חייב עליו חטאת, והיה שם בוודאי איסור קבוע, דהיינו שהיה שם ב' חתיכות א' חלב וא' שומן ואכל א' ואינו יודע איזה אכל, מביא על ספיקתו אשם: התודה ואיל נזיר קדשים קלים נקראים קדשים קלים, מדאין מועלין בהן, ואין בשרן נפסל ביוצא לאחר זריקה [ואפילו יצא הבשר של קדשים קלים קודם זריקת הדם, אפ"ה זורק הדם, והקרבן כשר ורק הבשר נשרף. אבל בק"ק כה"ג, לא יזרק, ואם זרק הורצה [כרמב"ם פ"א מפשולי המוקדשין הל"א ול"ב]: שחיטתן בכל מקום בעזרה לפנים מעזרת ישראל, ואפילו בהיכל [כזבחים דס"ג. ולרמב"ם פ"ה מקרבנות אפילו אחורי ההיכל מותר לשחוט קדשים קלים, ועי' רכ"מ שם]. אבל בשחטן בעזרת נשים, או בלשכות הבנויות בחול אף שפתוחות לקודש, וכ"ש בשחטן על הגגות, שהרי לא נתקדשו, פסולות: ונאכלים בכל העיר תוך חומת ירושלים, שנקרא מקום טהור, שאסור מצורע לכנס לשם. ואף דכל עיירות כך, עכ"פ אי אפשר לאכלן כשיצאו כבר חוץ לירושלים: לכל אדם ישראל: המורם מהם היינו חזה ושוק שניתן מהתודה להכהנים כמו משאר שלמים, ועוד נותן ד' חלות לכהנים מד' מיני לחם שמביא, דהיינו חלות, רקיקין, רבוכה, שכל מין י' לחמין כולן של מצה, ועוד היה שם י' לחמין חמץ [כרפ"ז דמנחות]. והמורם מאיל נזיר, זרוע בשילה, וחזה ושוק, וחלה א' ורקיק א' מכ' לחמים שהביא: כיוצא בהם שנאכלין בכל העיר ליום ולילה: אלא שהמורם נאכל לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם אבל לזר לא: בכל מאכל לשני ימים ולילה אחד דהיינו ביום הזביחה וביום שלאחריו, ובלילה שביניהן. [והא דלא עשו סיג שלא לאכלן מחצות יום ב', כמו שעשו סיג לנאכלין ליום ולילה, שלא לאכלן מחצות הלילה [כלעיל סי' כ"ז]. ה"ט, דהכא ביום ניכר מתי תשקע החמה, משא"כ התם עלות השחר אינו ניכר כל כך]: המורם מהם חזה ושוק שניתן מכל שלמים לכהנים: והמעשר מעשר בהמה: ובלבד שיתן כנגד היסוד בסובב למטה מחוט הסיקרא. במקום שיש יסוד תחתיו: והמעשר לכל אדם ואין לכהנים שום חלק בו: ונאכלין בכל העיר לכל אדם לא גרסינן, דהרי בכור נאכל רק לכהנים: לשני ימים ולילה אחד דילפינן להו משלמים: הפסח אינו נאכל אלא בלילה בלילה הראשונה של פסח: ואינו נאכל אלא עד חצות חצות הלילה, ומדאורייתא: ואינו נאכל אלא למנויו לאותן שנמנו עליו קודם שחיטתו: ואינו נאכל אלא צלי ולא תני שאינו נאכל רק על מצות ומרורים. דלא תני רק מה שמשונה גוף הפסח. א"נ משום דמצות ומרורים לא מעכבי, [ואף למאי דקיי"ל [סנהדרין מ"ה ב'] בעינן קרא כדכתיב. וכ"כ נזיר ממורט פטור מהעברת שער ומצורע שאין לו בהן אין לו טהרה [כיומא ס"א ב']. נ"ל דהיינו דוקא בדכייל להו קרא בפעולה א', כגון יד העדים תהיה בו, ונתן מהדם על בהן, משא"כ הכא כתיב ואכלו הבשר בלילה הזה, על מצות ומרורים יאכלוהו, מצוה באנפי נפשה היא, ועי' בתשו' חו"י סי' קס"ז דבל"ז יש דוכתא טובא דלא בעינן קרא כדכתיב, ועי' תוס' כתובות [מ"ד א' ד"ה אין] ועי' במ"ש ריש פ"ו סי' ב', ודו"ק]:

מלכת שלמה כתוב בספר הרוקח סימן ש"ך שמונה פסוקים בפרשת תמיד שמונה במשנת איזהו מקומן [היא סתמא לכפר] ע"כ: איזהו מקומן של זבחים וכו'. רפ"ה דהלכות מעשה הקרבנות וסימן י"ב: קדשי קדשים. עולות חטאות ואשמות עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט ושלמי צבור ומיהו משום דחלוקים במתן דמים או בהקטרת אימוריהן הדר תני להו כל חד וחד באפי נפשיה לפ' הלכותיהן: שחיטתן בצפון. תוס' פ"ק דחולין דף ג': קדשי קדשים שחיטתן בצפון. ה"ר אפרים ז"ל היה מדקדק מכאן דלא בעינן סכין כלי שרת בשחיטה מדלא קתני שחיטתן בכלי שרת בצפון כדקתני גבי קבלה וקבול דמן בכלי שרת בצפון ואי אפשר לומר כן דבסוף התודה ובסוף דם חטאת דריש מדכתיב ויקח את המאכלת דעולה טעונה כלי וילפינן כולהו מעולה והא דלא תנן הכא שחיטתן בכלי שרת בצפון כדתנן בקבלה ל"ד דבקבלה נמי לא הזכיר אלא משום דבעי שיהא גם הכלי בצפון לאפוקי אם הבהמה בצפון והכלי בדרום והדם מקלח בתוכו תדע דבכל הנהו דבעי צפון קתני וקבול דמן בכלי שרת בצפון וגבי קדשים קלים ששחיטתן בכל מקום בעזרה לא קתני וקבול דמן בכלי שרת (בצפון) אע"ג דבעי קבלה בכלי שרת. תוס' ז"ל: פר ושעיר של יום הכפורים. אע"ג דצפון וכו' לשון ר"ע ז"ל עד אלא זה בנה אב לכל החטאות שיהו טעונות בצפון. אמר המלקט וקבול דמן נמי דבעי צפון ילפינן מקרא דכתיב בתר ושחט את החטאת ולקח הכהן מדם החטאת דמשמע דאבמקום עולה נמי קאי ולקיחה קבלה היא כדכתיב ויקח משה חצי הדם וישם באגנות. ומדכתב רחמנא גבי שעירה במקום אשר ישחטו וגו' והדר כתביה בכשבה אע"ג דמצינן למילף כשבה משעירה לעיכובא כתביה פירש ליתן אותו ענין לפנימיות ולשעירי הרגלים לעיכובא וכן נמי עולה דבעיא צפון לעכובא בין בשחיטה בין בקבלה יליף לה בגמרא מדכתיב במקום העולה חזר ושנה לומר מקום שקבעתי לעולה לעולם הוא מקומה ואשם דשחיטתו בצפון בהדיא כתיב ביה במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם וקבלה נמי דבעיא צפון מדכתיב ישחטו את האשם ואת דמו וי"ו מוסב לעיל דבמקום שחיטתו תהא קבלת דמו ואפילו מקבל עצמו צריך לעמוד כשמקבל בצפון מקרא דכתיב ואת דמו את רבוייא הוא ולחטאות נמי ילפינן מקרא דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר ודרשינן ולקח לו קח כלומר שיקרב הוא אצל הפר לצפון ויקבל ומדהדר קרא וכתב באשם מצורע ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה שנה הכתוב עליו לעכב: שיירי הדם וכו'. דכתיב גבי פר כהן משיח שדמו ג"כ נכנס לפני לפנים ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה. ואיתה בתוס' פ' ר' ישמעאל דמנחות דף ס"ד: