יכין אותו ואת בנו דאסרה תורה לשחטן ביום א'. מיהו דוקא באם והולד או איפכא ששחטן לוקה. ובכרוך הולד לילך אחריה תמיד. מחזקינן ליה שהוא ולדה. אבל באב. דוקא בידוע וודאי שזה אביו. וגם אז רק אסור לשחטן ביום א'. אבל אין לוקין בששחטן. מיהו אפילו אם והולד שנשחטו ביום א' מותר לאכלן. ויש אוסרין להשוחט האחרון מלאכלו [רט"ז והש"ך סי' ט"ז]: נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ פשיטא דנוהג בכל מקום דהרי חובת הגוף הוא ואינו תלוי בקרקע וגדוליה [עי' קדושין דל"ז א']. אלא איידי אחרינא נקטה: בפני הבית בזמן שהמקדש קיים: ושלא בפני הבית דסד"א מדכתיב בעניינא דקדשים. נהוג רק בפני הבית: בחולין ובמוקדשין בין ששניהן חולין או שניהן מוקדשין או אחד חולין ואחד מוקדשים. מיהו שאינו נוהג בחיה ועוף א"צ למתני. דבהדיא כתיב. שור ועז כי יולד: חולין בחוץ שניהן חוץ לעזרה: שניהם כשרים לי"א לעיל סי' א'. נ"ל דר"ל כשרים לאחרים: והשני סופג את הארבעים משום לאו דאותו ואת בנו. ל"ש האם או הבן תחילה. ואפילו בתרי גברי. [ולהכי נמי נקט והשני סופג. ולא ועל השני סופג. ומילת סופג. נ"ל שהוא מלשון ספוג ששופג את הכל. כלומר שבולע המלקות. שע"י חטאו מושך לעצמו המכות. כספוג שטבעו לבלוע המים. או נ"ל שהוא מלשון קנוח. כמו מסתפג באלונטית. ור"ל ע"י שנתלכלך בחטאו. מתקנח ומתטהר ממנו ע"י המלקות שילקוהו. ולפ"ז יהיה מלת את לשון עם. כמו אשר הלכו אתי. ובערוך פירש שהוא מלשון סופק כמו ויספיק את כפיו. וק"ל א"כ יהיה פעול יוצא. ומשמעותו שהוא מכה אחרים]: קדשים בחוץ אם שחט שניהן קדשים בחוץ: הראשון חייב כרת משום שחוטי חוץ. והיינו כשלא התרו בו למלקות. דכשהלקוהו נפטר מהכרת. אבל השני פטור מכרת משחוטי חוץ. דהרי השני שהוא קדשים אינו ראוי בפנים מדמחוסר זמן. ובכה"ג פטור מכרת בשחטו בחוץ: ושניהם פסולים מדנשחטו קדשים בחוץ: ושניהם סופגים את הארבעים הראשון לוקה כשהתרו בו למלקות של שחוטי חוץ. והב' לוקה משום אותו ואת בנו: חולין בפנים שניהם פסולים משום חולין שנשחטו בעזרה: והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו. אבל משום חולין בעזרה פטור. דרק לאו הבא מכלל עשה הוא. ולא לקי עליה: ופסול מדהוא מחוסר זמן: חולין וקדשים בחוץ דוקא נקט ששחט ראשון חולין ושני קדשים. ושניהן בחוץ. וכן כל השנויין במשנתינו דוקא נקט להו: הראשון בשר ופטור והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו. אבל משום קדשים בחוץ פטור. מדלא חזי לפנים: חולין וקדשים בפנים שניהם פסולים הראשון משום חולין בעזרה. והשני משום מחוסר זמן: ופסול מדשחטו חולין בעזרה: ושניהם פסולים הראשון מדהוא קדשים בחוץ. והשני מדהוא מחוסר זמן: ופסול מדשחטו קדשים בחוץ. [ונקט תנא הכא רק ו' בבי (א) שניהן חולין בחוץ. או שניהן קדשים בחוץ. (ב) שניהן חולין בפנים או שניהן קדשים בפנים. (ג) חולין וקדשים בחוץ. או קדשים וחולין בחוץ. (ד) חולין וקדשים בפנים. או קדשים וחולין בפנים. (ה) חולין בחוץ ובפנים. או קדשים בחוץ ובפנים. (ו) חולין בפנים ובחוץ. או קדשים בפנים ובחוץ. ומדנקט לעיל דאותו ואת בנו נוהג בחולין ובמוקדשין. נקט הכי דבכל גוונא חייב. ולאפוקי מדר"ש דס"ל שחיטה שאינה ראוייה לא שמה שחיטה. וכדקאמר בש"ס. מיהו תני ושייר עוד ב' בבי. (א) חולין בחוץ וקדשים בפנים. או קדשים בחוץ וחולין בפנים. (ב) חולין בפנים וקדשים בחוץ. או קדשים בפנים וחולין בחוץ]: השוחט בהמה ראשונה של אותו ואת בנו: והשוחט פרת חטאת פרה אדומה: ושור הנסקל לאחר שנגמר דינו דאסור בהנאה אפילו בשחטו: ועגלה ערופה דג"כ נאסר בהנאה משירדה לנחל איתן [והכי קיי"ל כרמב"ם פרק י' מרוצח] אפילו לא נערפה עדיין. מיהו בש"ס מסיק דפרה נפדת אפילו שחוטה ומונחת ע"ג מערכתה. ועגלה ערופה עכ"פ מחיים מותרת. ולפיכך לא פטר בהו ר"ש. ואינן משנה: רבי שמעון פוטר דס"ל שחיטה שאינה ראוייה לא שמה שחיטה: וחכמים מחייבין וקיי"ל כחכמים [י"ד סי' ט"ז]. מיהו בע"ז דוקא בשחט אדם אחר ראשון לע"ז. ואח"כ שחט זה השני. אי נמי ששחט השני לע"ז ומיירי בלא אתרו ביה משום ע"ז חייב מלקות משום אותו ואת בנו. אבל באתרו ביה שיתחייב משום שוחט לע"ז. הרי חייב מיתה משום ע"ז. ולפיכך גם לרבנן פטור ממלקות. דקים ליה בדרבה מניה [דדוקא בנתחייב מיתה ותשלומין. פטור מתשלומין אפילו לא אתרו בי' ממיתה. אבל בנתחייב מיתה ומלקות. אז רק בהתרו בו ממיתה פטור ממלקות [רמב"ם פי"ב משחיטה ופ"א מנערה]: השוחט ונתנבלה בידו ע"י שלא שחט רוב הסימנין. או ע"י שהייה דרסה חלדה הגרמה. אף שלא עשה כן בכוונה. והרי הוא לשחטה נתכוון: והנוחר שקרע הבהמה מנחיריה עד הצואר: והמעקר שעקר הסימנין ושחטן אח"כ. ואף דבכה"ג קודם שחיטה הבהמה כשרה היא. רק שאין שחיטה מועלת בה [כי"ד כ"ד ט"ו]. [ואפשר דנחירה נמי מיירי ששחטה אחר שנחרה. והוה שפיר לא זו אף זו נגד הרישא שנתנבלה בשחיטה ולא נשחטה כלל. ודו"ק]: פטור משום אותו ואת בנו והא דקאמר משום אותו וא"ב. פשיטא דבהכי איירי. נ"ל דה"פ אין כאן מצות אותו וא"ב ומותר לשחוט אחריהם [י"ד ט"ז ט']: שנים שלקחו פרה ובנה ובאין לדין. שכל אחד רוצה לשחוט תחילה: איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון מיהו ביש דין זה בין המוכר להלוקח הלוקח שוחט תחילה. ונ"ל הטעם מדקיי"ל דכל זכות שבגוף הדבר שמכר. מוכר בעין יפה מכר. [ח"מ רט"ו סמ"ע סקל"ז]: ואם קדם השני זכה נ"ל דקמ"ל דא"צ לשלם להאחר ההיזק שנתהווה לו ע"י שעיכבו מלשחוט. דלא מחשב דיני דגרמי. דעכ"פ לא עשה מעשה בגוף הדבר הניזק [כמ"ש הרא"ש פ"ק דב"ב אות י"ז. וח"מ שפ"ו]. מיהו קנו שניהן מב' מוכרים. כל הקודם לשחוט זריז ונשכר [י"ד ט"ז. והא דאפסיק תנא בהך בבא שהוא מדיני ממונות בין בבא דנוחר ומעקר ובבא דשחט הפרה. דכולהו איירי בחיובי דמלקות ולמה הפסיק תנא בינייהו. נ"ל דקמ"ל מציעתא דאף שהיה דינו לשחוט ראשון. אפ"ה בקדם שני ושחט. אם שחט אח"כ האחר. השני חייב ולא הראשון]: שחט פרה ואחר כך שני בניה סופג שמונים דעל כל חד עבר בלאו: סופג את הארבעים דלא שחט באיסור רק אחד: שחטה ואת בת בתה אכתי לא עבד איסורא: סומכוס אומר משום רבי מאיר סופג שמונים מדאתי החיוב מתוך ב' גופים. וה"ה ברישא בשחט ב' ולדיה. ואח"כ שחט האם נמי פליג. רק נקט פלוגתייהו בסיפא לרבותא דרבנן. דאע"ג דהו"ל ב' שמות. אותו ואת בנו. ובנו ואותו. אפ"ה לא לקי רק מ': בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו ללוקח: בתה מכרתי לשחוט מדדרך ישראל להרבות אז בסעודה. וכל הלוקח אז. ודאי שחטה מיד. ושמא כבר שחטה. אבל בשאר ימים. אפילו בהמה דקה דליכא לספוקי בחרישה. עכ"פ איכא ס"ס. ספק שלא ישחוט זה או שלא ישחוט זה היום. לפיכך א"צ להודיעו. [מיהו דוקא המוכר שיודע ודאי שלקחו שניהם. צריך לזהר שלא יכשיל להקונה. אבל הלוקח א"צ לשאול. דאזלינן בחר רובא שאינן או"ב. א) ולא מחזקינן אסורא]: ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג של סוכות. דשמיני רגל בפ"ע הוא. משא"כ בעיו"ט ראשון. כ"ע טרידי בסוכה ולולב. ואין להם פנאי להרבות בשחיטה: וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל אבל בשאר מדינות לא נהגו לאכל אז בשר בהמה. רק עופות ודגים. מדקלים להתעכל. ולא יכבידו התענית. מיהו אף בד' זמנים אלו. אם לא הודיעו המוכר שמכר היום האחר. שוחט הלוקח ואינו חושש: אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח ר"ל שמכרן ביום א': אבל יש לו ריוח שמכרן בב' ימים: אין צריך להודיעו ולא חיישינן לאיסור שישחטו שניהן ביום א'. גם לא למקח טעות כשיתגלה ללוקח השני שכבר שחט הראשון. והכל מדאיכא ספק ספיקא. והכי קיי"ל [שם]: ומודה רבי יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיע אף שקנו בב' ימים [שם]: בידוע ששניהם שוחטין ביום אחד וה"ה בשאר בני אדם שניכר מתוך מעשיהם שרוצין לשחוט שניהן מיד: בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו בשנתן להקצב דינר על בשר בהמה שיש כבר ביד הקצב. מכריחו שישחטנה אף שאין להטבח קונים לשאר הבשר. והטעם דמן התורה מעות קונות ורק חכמים תקנו שרק משיכה קונה [כפ"ב דב"מ מ"ב]. והכא משום צורך יו"ט אקמוה אדאורייתא (שו"ע חו"מ קצט, ג). ונקט להך דינא הכא אף דלא שייך רק בסדר נזיקין אלא דקמל"ן במכר להטבח בד' פרקים אלו וודאי יכריחוהו לשחוט אותו יום וצריך להודיע להלוקח השני: מת ללוקח. אבל מפסיד רק המעות שכבר נתן: אבל בשאר ימות השנה אינו כן. דאז קודם שמשך יכול לחזור בו זה וזה: יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה. כלומר הליכת היום הוא אחר הללה שקדמה להיום. וכמו כן בכל דבר חוץ מאכילת קדשים שבהם הלילה הולך אחר היום שקדם לה: מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה. דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד:

מלכת שלמה אותו ואת בנו. פי' דבהמה דאינו נוהג בעוף דכתיב ושור או שה ודרשו ז"ל שור ולא חיה שה ולא עופות. וכוליה פירקין פי"ב דהלכות שחיטה. ובטור י"ד סימן י"ו: נוהג בין בארץ בין בחו"ל. איידי דבעי למיתני בחולין ובמוקדשין בפני הבית ושלא בפני הבית שהם לצורך קתני נמי בארץ ובח"ל ואע"ג דהוו שלא לצורך דחובת הגוף הוא כיון דאיכא דוכתא דהוי לצורך כגון בראשית הגז דהכי אמרינן בשלוח הקן דבארץ ובח"ל בכולהו שלא לצורך לבד מראשית הגז ובפני הבית ושלא בפני הבית דכולהו הוו שלא לצורך לבד מאותו ואת בנו דאיצטריך דה"א כיון דבענין קדשים כתיב לא נינהוג אלא בזמן דאיכא קדשים תוס' ז"ל: שניהם כשרין. כתב הר"ן ז"ל. וכתוב בהלכות גדולות דקמא שרי למיכליה לאלתר ובתרא אסור באכילה ליומיה וקנס הוא שלמד הרב ז"ל ממעשה שבת ע"כ: הראשון חייב כרת ושניהם פסולין ושניהם סופגין את הארבעים. ובגמרא א"ר אושעיא כולה מתני' דלא כר"ש ממאי מדקתני קדשים בחוץ הראשון חייב כרת ושניהם פסולים ושניהם סופגין את הארבעים כו' וכן נמי אקדשים בפנים כו' ופרכי' בגמ' פשיטא דהכי איתא ומשנינן שחיטת קדשים איצטריך ליה סד"א שחיטת קדשים שחיטה ראויה היא דהא אי נחר וזרק דם לא משתרי בשר וכי שחט משתרי בשר ושחיטה ראויה היא קמ"ל ופרכי' תו האי שני דקדשים בפנים לילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן דאע"ג דלא אקרביה מיחייב אשחיטה מיד כדילפי' בתמורה ושנינן לאוי נוכראי לא קחשיב והאי דגבי קדשים בחוץ קתני ושניהם סופגין את המ' וראשון לקי משום שוחט בחוץ דלאו נוכראה הוא שאני התם כיון דליכא לאו דאותו ואת בנו חשיב לאו נוכראה אבל הכא דהא איכא לאו דאותו ואת בנו לא חשיב לאו נוכראה. ור' זירא שַנִי הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה מיום השמיני אין מעיקרא לא לאו הבא מכלל עשה עשה: