יכין כל ספק נגעים טהור אליבא דכולי עלמא היכא דליכא חזקה לטהרה ולטומאה: חוץ מזה דסוף פ"ד דמדמסתבר טפי לטומ' אית בה פלוגתא: ספק שהיא היא ופשתה וראוי להחליט: ספק שאחרת באה תחתיה טמא באין לו מקום להסתפק. פשיטא שהרי התורה אמרה והסגיר וגו' וראה הכהן ביום הז'. ומהיכי תיתי נחזיק שזו נגע חדשה היא. אלא מיירי אף שכמדומה לו שזו אחרת היא והמנוגע בעצמו מסופק בכה"ג אמרינן הכא. דאפ"ה טמא וודאי מדאורייתא. דאם אמרינן קבר שאבד הוא קבר שנמצא אף לקולא [כפסחים ד"י ע"א] דסתמא דהתם משמע אף שכמדומה לו שזה קבר אחר הוא. מכ"ש דנימא הכא דהיא היא לחומר'. ואף דיש לחלק ולומר דהכא שאני דדרך נגע להתרפאו' ביני ביני. אפ"ה אין ספק חדשה מוציא מידי וודאי ישנה [כפסחים ד"ט א' ונדה ד"ט א'] ולהכי לכו"ע טמא. [וכך נוטין גם דברי רב"א]. ואפי' לקולא. כגון שמצאה כגריס. כמו שהניחה. וודאי דלא חיישינן שנגע חדש הוא להחמיר עליו דהרי כל ספק נגעים כל שלא הוחלט טהור [כסוף פרקן] כ"ש כה"ג דאי נחזיקנו בטומאה. היינו רק מחמת נגע הישן א"כ אין כאן נגע חדש. והרי אין ספק חדש מוציא מידי וודאי ישן: הלך שער לבן שאח"כ נשרו אותן ש"ל שהחליטו בהן: וחזר שער לבן שקודם שטיהרו הכהן. צמח ש"ל אחר תחתיו: וכן במחיה ובפשיון ר"ל או שמחי' או פסיון בא תחת הש"ל שנשר: בתחלה ובסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור ר"ל בין שהי' ההחלטה שהחליטו בהשער לבן קודם שנשר. בתחלה או בסוף שבוע א' או ב' או אחר הפטור. ואחר שהחליטו באחד מהאופנים חזר ונשר: הרי היא כמו שהיתה וא"צ הכהן לטמאו מחדש עבור הסי' טומאה החדש. דמ"ש סי' טומאה זה או זה [כך נ"ל דרק טרחת הכהן קמ"ל דא"צ. אבל לענין שישאר בטומאתו פשיטא דהרי לא טיהרו הכהן עדיין אחר שעבר הסימן טומאה הראשון. ואי מיירי בשנולד הסי' טומאה השני אחר שטיהרו מהראשון. פשיטא שצריך לטמאו מחדש ואינו מטמא למפרע הטהרה שהתעסק בהו ביני ביני. עוי"ל דנ"מ דאם אירע כך ברגל א"א שיטהרנו הכהן מסיט"ו שעבר ולא יטמאנו עבור הסיט"ו החדש עד אחר יו"ט]. ואף דבפסיון אין מחליטין בתחלה. זה הפשיון שאני שנולד אחר שהחליטו בש"ל: והלכה המחיה שהתפשטה הנגע במקום המחיה: ובפשיון שזה או זה בא תחת המחיה שהלכה לה: הלך הפשיון וחזר הפשיון נ"ל דלהכי לא נקט הכא שהלך הפשיון ובא מחיה תחתיו. משום דדוקא בהי' בהנגע מחיה ופשיון ביחד. אז כשהלך הא' טמא מפני הב' [כפ"ד מ"ז]. אבל כשנולד המחיה אחרי שעבר הפשיון הרי זה כולל נמי שמהאום שהיתה כשיעור גריס הלך ממנה באמצע כשיעור הפסיון שפשתה הנגע בצד האחר. ונשאר מהאום ומהפסיון יחד כגריס. דהרי לכו"ע זה נמי הו"ל כעבר הפשיון [כפ"ד מ"ח] וכשנתהווה עי"ז מחיה באמצע הנשאר. אז בין לר"ע ובין לרבנן התם. לא יהי' הדין כבמשנתינו שתהי' כמו שהיתה דהיינו דאף קודם שיטמאו הכהן יהי' טמא. הא ליתא דהרי לרבנן התם כל שלא נשאר מהאום רק פחות מגריס חשבינן להנשאר כליתא. וא"כ אין כאן נגע כגריס ולא מחיה באמצעה וטהור לגמרי. ואפי' לר"ע התם דס"ל דמצטרפין הנשאר מהאום ופסיון הנשאר. עכ"פ מודה דכיון שלא נשאר מהאום כגריס. דיינינן להנשאר לפנינו מהאום ולהפשיון ביחד כנגע מחדש. דאע"ג שיש בנגע זו מחיה. עכ"פ כל עוד שלא יטמאו הכהן. כבר נתבטל טומאה ראשונה שבו [ואם פגע בו רגל רשאי להביא צפרים ולהתטהר מטומ' נגע הראשונה]. וכדקאמר התם בפירוש תראה בתחלה. ובמשנתינו הרי קאמר שנשאר בטומאתו. וא"כ אי הוה נקט תנא שהלך הפשיון ובא מחיה תחתיו. היה צריך לפרש דהיינו רק בהלך אותו פסיון בעצמו שפשה תחלה. ונשאר האום כגריס. ונולד בהאום מחיה. דאז לכ"ע. מדנשאר כגריס מהנגע הראשונה ונולד בה מחיה. הרי הוא בטומאתה כבתחילה. ומדהי' צריך להאריך בפירושו כאן להכי שביק לי' לגמרי. מדממילא שמעינן לה: שער פקודה לשון פקדון ולקמן במשנה מפרש מהו: הלכה הבהרת והניחה לשער לבן במקומו והיינו פקדון. שהבהרת הפקידה את השער לבן על עור הבשר עד שתחזור אלי' והלכה לה ביני ביני: וחזרה שאח"כ חזרה הבהרת למקום הש"ל כבתחלה: עקביא בן מהללאל מטמא דמדנשארו הש"ל במקומן והבהרת חזרה אליהן. ש"מ דכשהלכה הבהר'. עדיין לא נתרפאה מעיקרא יפה. והיא היא שחזרה. ונמצא שקדמה הבהרת לש"ל: וחכמים מטהרין ר"ל אינו מוחלט דחשבינן לה כקדמו הש"ל לבהרת. מיהו עכ"פ לא גרע מהלכה וחזרה [פ"ד מ"ז] ותראה בתחלה. [ונ"ל דמדנקט סתמא משמע דבכל גוונא מטהרי רבנן דהיינו בין שהי' ב' השנויים אלו דהיינו ביאת הבהרת עם ש"ל. והליכת שוב הבהרת וחזרתה אח"כ. הכל קודם שראהו הכהן. או שבא בבהרת ובה ש"ל והחליטו הכהן וחזרה והלכה הבהרת. וטיהרו הכהן. וחזרה שוב הבהרת למקומה [כרמב"ם טו"צ ס"ב ה"ח]. או שבא בבהרת עם ש"ל והחליטו הכהן. ושוב הלכה הבהרת ולא הספיק הכהן לטהרו עד שחזרה הבהרת שוב למקומה ובכל ג' האופנים נשארו הב"ש עד לבסוף. בכולהו גווני מטהרי רבנן. דס"ל בהרת השניי' נגע חדש הוא. דאע"ג דלעיל פ"ד מ"ז אמרינן דכשהלכה וחזרה קודם הפטור היא היא. שאני ש"ל דכתיב בה והיא הפכה ולא שהפכתה חבירתה [כת"כ] אלמא דצריך אותה נגע ממש שהי' בתחלה. מיהו נ"ל באינך סי' טומאה כגון שהי' נגע ופשיון והוחלט. או שהי' בהרת ומחיה והוחלט אז דוקא בעבר הסיט"ו ונשארה הנגע. אם חזר אח"כ סיט"ו להנגע. הרי היא כמו שהיתה [כלעיל מ"ב] אבל בהלכה הנגע ונשארה הפסיון או המחיה ואח"כ חזרה הנגע להסיט"ו. גם לעקביא תראה בתחלה. דדוקא בש"ל שנשאר תמונת סיט"ו ס"ל לעקביא שתמונתו מעיד שלא עברה הנגע הראשונה עדיין. אבל פשיון או מחיה שנשארו אחר שעברה הנגע לא פשיון שמיה ולא מחיה שמיה. דאין עליהן תמונת סיט"ו כלל. וגם לא גרע מהך דלעיל [פ"ד מ"ט]]: אמר דבי עקיבא מודה אני בזה שהוא טהור ודלא כעקביא: איזה הוא שער פקודה כלומר בשער פקודה מודו רבנן לעקביא דטמא. אלא דכשהלכה כל הבהרת. הרי אינה בעולם. והיאך נקראנה שער פקודה. דהרי לא שייך גבה לומר שהפקידה הש"ל עד שתשוב. והרי עצמה חמק עברה ולא תשוב עוד. אבל איזה פקוד' דמודו רבנן שטמא מדחשבינן לה כפקדון מבהרת שקדמה לה. מדהיא היא שחזרה. ושפיר שייך גבה לשון פקדון: והניחו לשער לבן במקום הבהרת וחזר דמדנשאר קצת מהראשונה וודאי מסתבר דהיא היא שחזרה: אמרו לו כשם שבטלו כשם שבטלת גרסינן [רכ"א]: את דברי עקביא אף דבריך אינן מקוימין דח"ג ג"כ כליתא דמי ואזלי תרווייהו לטעמייהו [פ"ד מ"ט] דלר"ע כמו דס"ל התם דע"י הועוד הנשאר מהפסיון מוכיח דהיא הישנה. כ"כ הכא השער פקוד' מוכיח דהיא היא [ועמ"ש שם בס"ד סימן ס"ו] ולרבנן נמי כמו דס"ל התם דמדלא נשאר מהישנה רק ח"ג כליתא דמי ואין הועוד הוכחה שהיא היא שחזרה. כ"כ ה"נ הש"ל שנשאר בהח"ג כליתנהו דמי ואין מוכיחין שהחזרה תחשב כהישנה: טהור עד שלא נזקק לטומאה ר"ל עד שלא הוחלט וכדמסיק: כיצד נ"ל דהא דקאמר כיצד היינו מדבעי לאשמעינן דהוחזק לטומאה דקאמר היינו שהוחלט. ולא בשהוסגר. א"נ נקט כיצד בלא הוחזק לאשמעינן דאף דבגוונא דנקט אין גם א' מהם שטהור גמור דלכה"פ טמא מוסגר. אפ"ה שניהן טהורים לגמרי. והדר נקט כיצד בהוחזקו לטומאה. אע"ג דאחד מהן טהור לגמרי. אפ"ה שניהן טמאין: שנים ב' נגעים: ואינו ידוע לשום אדם: בין באיש אחד דב' הנגעים באיש א'. והרי בכה"ג ממ"נ טמא מאחת רק דלא ידעינן מאיזה נגע נטמא. ועוד דלכה"פ מוסגר מא' מהן: בין בשני אנשים אף דאין בהן א' שטהור גמור: טהור ר"ל שניהן טהורין לגמרי. דאע"ג דלכל חד יש ספיקא דאורייתא. וגם לכה"פ טמא מוסגר. אפ"ה גזיה"כ הוא שבכה"ג טהורים. דכתיב ואם פשה תפשה הנגע וטימא הכהן אותו דמלת אותו אפשיון וודאי קאי לאשמעי' דפשיון וודאי מטמא ולא פשיון ספק. ולא עוד אלא אפי' אם אח"כ [מ"ש כאן בהרא"ש בסוף שבוע ב'. לפע"ד ט"ס] פשה כ"א מהן עד כסלע ועוד והרי בכה"ג וודאי שניהן פשו. אפ"ה שניהן טהורין מדלא ידעי' איזה מהם יוחלט מפשיונו שבסו' שבוע א' ואיזה יוחלט מפשיונו דהשתא [עי' רא"ש]. ונקט הקרא וגם התנא הספק בפשיון מדהוא סיט"ו המצוי. מיהו ה"ה ביש ספק בשאר סימני טומאה וכגון שהי' באחד מהב' ש"ל קודם להבהרת ובהשני בהרת בלי ש"ל. ולאחר הסגר בסוף שבוע מצא בכל א' ש"ל. ומסופק באיזה מהן בא הש"ל תוך ההסגר: שניהן טמאין דהרי שניהן וודאי פשו. אלא דלא ידעינן בכל חד כמה פשה וזה א"צ שידע: אף על פי שחזרו להיות כסלע וכסלע שניהן טמאין אף דאותו שהי' נגעו בתחלה כסלע וודאי עבר פשיון שלו אפ"ה שניהן טמאים מדהוחזקו לטומאה: עד שיחזרו להיות כגריס דהרי אז וודאי שניהן טהורין. מדנתמעטו שניהן ממה שהי' בתחלה: זה הוא שאמרו נ"ל דהכא נמי קאמר מלת זהו למעוטי [כדקאמר כה"ג ביבמות פ"ג מ"ה]. והיינו דדוקא בהוחזקו שניהן לטומאה. וכגונא דנקט תנא. הא בהוחזק רק א'. ולא ידעינן מנו. וכגון שחתכו שניהן נגען. ובאחד מהן הי' סיט"ו. ולא ידעינן איזהו. בספק נגעים כזה שניהם טהורין [ונ"ל דבכולהו גווני בין לקולא ובין לחומרא. ע"א נאמן להעיד. אף הבע"ד עצמו נאמן על עצמו. דמ"ש משאר אסורים דנאמן אדם גם על של עצמו. ולא אמרי' דהכא שאני דבראיית וידיעת כהן תליא מלתא. וכן מצאתי ת"ל בתוספת' [בספ"א]]:

מלכת שלמה חוץ מזה. דספק בהרת וכתב ה"ר יהוסף ז"ל חוץ מזה קאי אכהה דסוף פ"ד אלמא בלא נזקק לטומאה איירי דכיוצא בה טהור בעלמא וכן לא מצינו דאיירי בנזקק אלא לקמן בסמוך דקתני זהו שאמרו משנזקק גיליון ע"כ. וכתב הר"ש ז"ל דלא הוי האי סתמא דלא כר' יהושע דה"ק כל ספק טהור לכ"ע חוץ מזה דפליגי ועוד אחר דלא פליגי ע"כ אבל ברמב"ם ס"פ שני נראה דס"ל דסתמא דלא כר' יהושע כמו שכתב שם מהרי"ק ז"ל. ופי' הרא"ש ז"ל כל ספק נגעים וכו' פי' כגון שהסגיר שני בני אדם שבכל אחד מהם היתה בהרת א' ובסוף שבוע פשתה בא' מהם ואין ידוע באיזה מהם פשתה וכדתנן לקמן בפירקי ומן הראוי בשני אנשים יסגיר שניהם כי האחד מוחלט והשני עומד להסגיר עוד שבוע אחר ויסגיר שניהם ואם ימצא בסוף שבוע בכל א' כסלע ועוד יחליטם ובאיש אחד יחליטנו ממה נפשך אלא שגזרת הכתוב היא שאינו מסגיר ולא מחליט על הספק אלא מטהרו מיד דדריש בת"כ ואם פשה תפשה בעור וטמא אותו הכהן את הודאי הוא מטמא ולא את הספק דוטמא אותו הכהן אנגע קאי ודרשו דוקא שיהא אותו הנגע ודאי טמא הלכך אפי' באיש אחד טהור ואע"ג דהאי קרא בפשיון כתיב הה"נ בשאר סימני טומאה דתניא בתוספתא בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות ה"ז להחליט טעה ואינו יודע אלו שׁהִפְכּ ואלו שקדמו טהור דצריך שידע באיזה שערות הוא מחליטו ואע"ג דהאי ממה נפשך מוחלט וכשם שאינו מחליט על הספק כך אינו מסגיר על הספק אלא מטהרו מיד ועוד נראה דאפי' אם עמדו בסוף שבוע שני כל אחד על סלע ועוד אינו מחליטו כיון שמסופק על אחד מהם אם יש להחליטו על פשיון של סוף שבוע ראשון או על פשיון של סוף שבוע שני מידי דהוה אאינו יודע אלו שהפכו ואלו שקדמו הלכך מטהרן מיד ע"כ: