יכין
שלשה עשר שופרות תיבות שפיהן צר, וצוארן ארוך ועקום כשופר: שלשה עשר שולחנות שלש עשרה השתחויות שכל הנכנסי. להר הבית הולכין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל [כפ"ב דמדות], ובדרך הקפתן נ"ל שהיו משתחוין י"ג השתחויות הללו וכל השתחויה היה בפישוט ידים ורגלים [כמגילה כ"ב ב']: היו במקדש אכולהו דלעיל קאי: כנגד דיר העצים שכן מסורת בידם מאבותיהם ששם הארון נגנז שיאשיהו המלך גנזו שם, שבימיו כבר ידעו על פי נביא שהוחלטה הגזירה שיחרב המקדש: מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק במלאכתו במקדש, דבעל מום היה שעסקו במקדש לחטוב עצים לבדקן דבהתליע בלח פסול למזבח, ובהתליע ביבש גוררו וכשר [כמנחות פ"ה ב']: וראה הרצפה שהיא משונה מחברותיה שהיתה טבלא אחת שברצפה בולטת משאר הרצפה, והבין שהיא היא שנסתלקה משם כשגנזו הארון והוחזרה: בא ואמר לחברו לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו שלא רצה הקב"ה שיתגלה מקום גניזתו בצמצום ממש, ומתוך שלא גמר דבריו לא ידעו היכן בדיר העצים הוא גנוז: וידעו ביחוד ר"ל בבירור: והיכן היו משתחוים י"ג השתחויות דלעיל דרך הקפתן: ושתים במערב כנגד שלשה עשר שערים שהיו משתחוין ומודים לה' על נוי הקשוטים שבכותל סביב לשער: שערים דרומיים סמוכין למערב ואלו הן, שער וכו': שער העליון הר הבית היה משפע ועולה ממזרח למערב, לפ"ז שער הסמוך למערב הוא שער העליון. ולא אתפרש מה היה משמש: שער הדלק משם מכניסין עצים למערכה: שער הבכורות משם מכניסין הבכורות. ונ"ל דעשו לו שער מיוחד כדי שלא יטעו לומר שהוא קדשי קדשים, מדגם הוא כולו לכהנים, להכי יחדו לו שער בדרום על שמו, לומר שקדשים קלים הוא ששחיטתן בדרום: ולמה נקרא שמו שער המים דאינך ידועים מדמורגלים בכל יום: שבו מכניסין צלוחית [קריג'כען]: ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית ר"ל המעין שעתיד לצאת מתחת מפתן בית ק"ק כקרני חגבים, ואצל שער זה כבר נתרחב כמלא פי פך: שער קרבן שם מכניסין קדשים ששחיטתן בצפון: שער נשים שבו נכנסות הנשים לסמוך על קרבן, ולמ"ד דאינן סומכות עכ"פ מצוה שיעמדו על קרבנן. [והא דאמרינן בסוטה פ"א מ"ה. דשער המזרח של חומת הר הבית היה מיוחד לוולדות לעמוד על קרבנן היינו נשים טמאות כיולדות וזבה ומצורעת, שאינן רשאות לכנס לעזרה, משא"כ הכא בטהורות מיירי]: שער השיר שבו מכניסין כלי שיר: במזרח שער ניקנור הוא הביא דלתותיו ממצרים [כיומא ל"ח א' ], ונקראו על שמו: ושתי פשפשין שערים קטנים היו בתוך דלתות השער הגדול, כדי שיהיה נוח לפתוח ולכנס בכל עת, ואף הן היו ממנין י"ג השערים. מיהו כל זה לאבא יוסי בן חנן. אבל חכמים אומרים די"ג השתחויות כנגד י"ג פרצות שפרצו יוונים בחומת העזרה, וכשגברו ישראל גדרו הפרצות, ותקנו לכל המקיפים המקדש, כשיגיעו למקום תיקון הפרצה ישתחוו: אחד בימינו ואחד בשמאלו ושנים במערב שלא היה להן שם תמה בתוי"ט דבבית שני לא היו כלל. ולאאמ"ו הגאון זצוק"ל לא היה להן שָם גרסי', ור"ל אותן ב' השערים שהיו במקדש ראשון במערב העזרה, לא היו בבית שני, ואפ"ה השתחוו כשהגיעו לשם: שלשה עשר שלחנות היו במקדש תנא מפרש מלמטה למעלה דהיינו תחלה מפרש השתחויות, ואח"כ שלחנות, ואח"כ שופרות: שמנה של שיש [מארמאר], כדי שיקרר הבשר שיניחו עליו, ולא יסריח: על של כסף כלי שרת צ"ג כלי שרת שנצטרכו בכל יום במקדש: על של שיש נותנין לחם הפנים בכניסתו אחר שנאפו בע"ש קודם שיסדרום על השולחן שבהיכל, דלפעמים שוהה שם איזה ימים קודם שיסדרום על השולחן [כמנחות ד"ק], להכי צריך שיש שיתקרר מיד מעט ולא יתעפש: ועל של זהב ביציאתו עד שעה שיחלקום לכהנים: שמעלין בקדש ולא מורידין ר"ל מדלקחוהו משולחן זהב שבהיכל, להכי היה זה ג"כ של זהב: שלשה עשר שופרות היו במקדש ר"ל בעזרה: זהב לכפורת ר"ל לכלי שרת, שהמזרקות נקראו כפורות. הרי ז', וששה היו לנדבה הרי י"ג וכולהו מפרש ואזיל: ששה לנדבה ר"ל מה שנתותר לאדם ממעות שהפריש לחטאת או לאשם, מטיל לשופרות ו' אלו, להקריב מהן עולות לקיץ המזבח. והיו לכל א' מששה בתי אבות שבשבוע, שופר מיוחד [כמנחות דק"ז ב' ורש"י יומא נ"ה ב'], אבל לשבת א"צ, דמעות מוקצה הוא, כאחי הגאון מהו' אליעזר זצוק"ל: תקלין חדתין שבכל שנה ושנה הגזבר נותן לשם השקלים, ונותן חותם למביאו שלא ימשכננו. ובכל ערב מריק השופר הזה אל האוצר שבלשכה [כפ"ג מ"ב]: ועתיקין מי שלא שקל אשתקד שוקל לשנה הבאה ונותנן הגזבר לתיבת תקלין עתיקין, כדי שידעו שהן לשירי הלשכה [כלעיל פ"ד מ"ג]: קינין הם תורים מין יונים גדולים: וגוזלי עולה הן בני יונה יונים רכים קטנים: וכולן עולות מי שהתנדב לא' משני אלו. נותן לתיבה זו או לזו כפי מה שנדר, והגזבר לוקח המעות ומקריב כל כך קינין כפי מה שמצא בשופר, אבל קני חובה שא' חטאת וא' עולה, לא יטילו לשם, דשמא יוודע אח"כ שמת א' מהמטילין לשם, והרי חטאת למיתה אזלה כחטאת שמת בעליה, ומעות יוליכו לים המלח, וכשיתערב במעות שבשופר, יפסדו כל המעות שבשופר, דבדאורייתא אין ברירה: וחכמים אומרים קינין אחד חטאת ואחד עולה דס"ל יש ברירה או דס"ל דלא חיישינן למיתה: לא יפחות משני גיזרין כל גזרה הוא חתיכת עץ אמה על אמה, שעביו כמחוקות [שטרייכהאלץ] של סאה גדושה [זבחים ס"ב ב']. והנודר שויין, נותנן לשופר: לא יפחות מקומץ ונותן דמיו לשופר שכתוב עליו לבונה. מיהו אם פירש להביא פחות סגי בקורט א': לא יפחות מדינר זהב שיתנו לשופר שכ' עליו כפורת. ודוקא באמר מטבע זהב, אבל באמר זהב סתם, אפילו בצנורא דקה סגי: ששה לנדבה לו' בתי אבות שבכל שבוע: זה מדרש דרש יהוידע כהן גדול תמוה מה שייכות יש לדרוש יהוידע כאן, הרי התם לא איירי רק ממותר חטאת ואשם, משא"כ הכא שנידב מעיקרא עולה, והרי בו מפורש בקרא [ויקרא ז'] עור העולה אשר הקריב, לכהן יהיה, ומנה דרשינן נמי [זבחים כ"ג ב'] דגם בשאר קרבנות כאשם וחטאת כך הדין. ובשלומא לאינך מ"ד [מנחות ק"ז ב'] דהנך ו' שופרות למותרות היו שפיר מייתי דרוש של יהוידע, דכמו במותר של חטאת ואשם, כ"כ למותרות שאר קרבנות, אלא לבר פדא שם קשה וצ"ע: אשם הוא אשום אשם לה' דקשיא קרא, דמדכתיב אשם הוא, משמע שיהיה בהוויתו, שיהיה נאכל לכהנים ככל אשם, והדר קאמר אשם לה' דמשמע שיהיה כולו לה'. ותו ל"ל הכפל אשום אשם. אלא ע"כ דגם חטאת מרבה קרא וה"ק קרא, מה שנתותר מדמי חטאת ואשם, יהיה כולו לה', דהיינו עולות והיינו דקאמר קרא, אשם לה' הבשר, ואשם לכהנים העורות ככל עולה: לכהנים יהיו זהו המקרא שכתוב גבי יהוידע, דאי אפשר לפרשו כפשוטו, דדמי חטאת ואשם ינתנו לכהנים, דהרי קרבים ע"ג המזבח. אלא מדקאמר כסף אשם ה"פ דמי מותר חטאת ואשם לא יבוא לבית ה' לבדק הבית, רק יהנו הכהנים ממנו, ואי אפשר לומר שיקריבום לחטאת ואשם ויהנו הכהנים מבשרן, דא"כ לחטאת ואשם מבע"ל. ותו דהרי הוה חולין בעזרה, דכבר נתכפרו הבעלים. אע"כ שיקריבום עולות, ויהנו הכהנים בעורן:
מלכת שלמה
שלשה עשר שופרות. לקמן בסוף פירקין מפ' להו ומשום דתרי מינייהו תקלין חדתין ותקלין עתיקין תני להו לכולהו אי נמי משום דתני בפירקין דלעיל ממונה על הקנין מפ' ליה הכא ומשום י"ג תני מאי דדמי דהכי אורחיה דתנא בכל דוכתא הר"ש שיריליו ז"ל:
של בית ר"ג ושל בית ר' חנניה סגן הכהנים היו משתחוין י"ד גרסינן: