יכין השוכר את האומנין בג' אופנים אפשר שיעשה אדם מלאכה לחבירו: או ששכרו לכל מלאכה שיזדמן באותו יום, והוא הנקרא שכיר יום, או ששכרו למלאכה ידועה באותו יום, והוא הנקרא פועל, או ששכרו לשלם לו שכר כל המלאכה, ולא לפי היום, והוא הנקרא קבלן. אולם כולם משמעותן לרוב, שעובדים בכח גופן, ולא בדבר שצריך לימוד והשכלה, כחוטבי עצים ושואבי מים לעבוד ולמשא, אבל כל מעשה חרש וחושב, שצריך לימוד הרבה, הוא הנקרא אומן כחייט וסנדלר וכדומה. מיהו תנא הכא נקט אומן וה"ה השאר: והטעו זה את זה הפועלים הטעו זה את זה, שאמר ב"ב לא' מהן שישכרם בד' זוז ליום, ושכרן הוא בג'. דאפילו אמר שכרכם על בעה"ב, אפ"ה א"צ ליתן יותר [של"ב], או ר"ל הטעו זא"ז, שחזר בו בעה"ב או הפועל קודם שהתחילו במלאכה ולא רצו לעשותה: אין להם זה על זה אלא תרעומת מדלא קאמר "יש להן תרעומות זע"ז", קמ"ל דאין להן זע"ז שום חיוב, אפילו לצאת ידי שמים: שכר את החמר הוא המוליך משא על חמורו: ואת הקדר בב' רישין גרסינן, והוא בלשון לטינא מוליך עגלה, וכן בלשון אשכנז [קאררע] הוא עגלה קטנה שמוליכין עליה משא, משא"כ קדר הוא המוכר קדירות: להביא פרייפרין גבעולין מצויירין לחופת חתנים: וחלילים לנגן: או למת וחשיב לי' דבר האבד, מדנצרך להם עתה בזמנו. ונ"ל דלהכי נקט הנהו, דקמ"ל דאפילו הנך שאין בהן הפסד ממון וצורך כל כך, אפ"ה מקרי דבר האבד: ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה דגבעולי הפשתן שורין אותן עד שיתרככו, ואח"כ מייבשין אותן בתנור, אח"כ מנקשין עליהן לעשותן פשתן, ואם יניחום במשרה יותר מדאי, ירקבו. ונ"ל דקמ"ל הא, אף שיוכל ב"ב לעשות כן בעצמו [ועי' ח"מ של"ג ס"ה]: וחזרו בהן אפי' קודם שהתחילו במלאכה: מקום שאין שם אדם שאין שם השתא פועל אחר שיתרצה בכמה ששכר אלו: שוכר עליהן אפי' בכפל משכירתן, והן ישלמו: או מטען מבטיח להן הרבה, ואח"כ אינו נותן רק כפסיקתו תחלה. ובחזר בו בעה"ב ואמש היה אפשר להו להשכיר א"ע בדמים האלה לאחר, והיום אינן מוצאין מי שישכירן, הו"ל נמי דבר האבד, דכשנשכרין היום בפחות, ישלם להן הבעה"ב הפחת. ובאין נשכרין כלל. ישלם להם שכר פועל בטל, דהיינו שישומו כמה יפחות פועל משכרו אם יניחוהו לישב בטל. וכל זה בלא נאנס, אבל בהיה שם אונס, שהוחלה א' מבני ביתו, וכדומה, אז בין פועל בין בעה"ב יכול לחזור בו [של"ג]: השוכר את האומנין קבלן, דאלו פועל חוזר בו אפילו בחצי היום כשאינו דבר האבוד [שם]: וחזרו בהן בחצי המלאכה, ואינו דבר האבד: ידן על התחתונה דכשהוקרו פועלין, ינכה מחצי שכרן, כפי מה שהוסיף להגומר המלאכה, ובהוזלו, ישלם להן רק שכר חצי המלאכה, וכפי שפסק מתחלה, ולא שינכה משכרן רק מה שצריך ליתך עכשיו לגמור המלאכה: אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה בהוזלו פועלים, יתן להן שכר כל המלאכה, וינכה רק מה שיוציא בהשלמתה, ובהוקרו פועלים, יתן להן חצי שכרן כפי שפסק תחלה: כל המשנה ידו על התחתונה דבנתן לקבלן צמר לצבוע אדום, וצבעו שחור, וכדומה, אז אם השבח יתר על היציאה, נותן להקבלן רק היציאה, וכשהיציאה יתירה על השבח, נותן רק השבח [ועי' ב"ק פ"ט מ"ד]: וכל החוזר בו ידו על התחתונה לאתויי במכר שדהו באלף זוז, ונתן לו מהן ר', אז בחזר המוכר, יד הלוקח על העליונה, לתבוע או ר' שנתן או קרקע השוה ר', ובחזר לוקח, יד המוכר על העליונה, ליתן לו ר' או קרקע כנגד ר' שלו. ודוקא כשהמוכר עייל ונפיק אזוזי, דאז אנן סהדי, דאדעתא דהכי שיחזור בו הלוקח לא מכר, דאל"כ, או בנתן הר' בתורת פרעון המקח, והשאר זקף במלוה קנה כולה, ואין יכולין לחזור בהן [ק"צ י']: והוליכה בבקעה דאוירן רגיל להיות משונה: וזו עשר מילין ואפי' פחות מאותו הדרך ששכר: חייב דיכול לומר דע"י האויר המשונה שם מתה [ש"ט ב']: השוכר את החמור והבריקה שבאמצע הדרך נתעוורה [ונקט תנא לישנא מעליא, לשין ברק מאיר, וסגי נהור], וה"ה שאר חולי שעדיין ראויי' למלאכה, אבל בקושי קצת: או שנעשית אנגריא שנלקחה לעבודת המלך אפילו שאינה חוזרת כלל, ומיירי שכך מצוי, ואדעתא דהכי שכר [ובלשון לטינא נקרא פראהנדינשט אנגריא]: אומר לו משכיר לשוכר: הרי שלך לפניך ומשלם לו כל שכרו, אפילו בהשכיר לו חמור סתם ולא אמר "זה". מיהו בהבריקה דוקא בשכרה למשא שאינה נפסדת כשתפול הבהמה עמה, דאל"כ או כששכרה לרכיבה, אז בהשכיר לו חמור סתם חייב להעמיד לו חמור אחר אפילו בעד כמה וכמה, וכשהשכיר חמור זה, אין משועבד רק חמור זה, שרשאי שוכר למכרו ולהשכיר בדמיו חמור אחר [ש"י סמ"ע סק"ה]: חייב להעמיד לו חמור ואפילו בשכרה למשא שאינה נפסדת כשתפול. ודוקא בשכר חמור סתם, אבל בשכר חמור זה, ואין בדמי הנבילה. כדי לשכור בהמה אחרת לדרכו, אז אם יוכל השוכר למכור סחורתו כאן אפילו במעט רווח, נותן להמשכיר שכר חצי הדרך, ואל"כ אין נותן לו כלום [ולרמב"ם גם בחמור זה יש חילוק בין שכרו לרכיבה או למשא, ועי' סמ"ע שם סק"ט]. אם החליקה פטור דאינה כתחילת' בפשיעה וסופה באונס, מדאין האונס מחמת הפשיעה [עי' ב"ק פ"ב מ"ג ופ"ה מ"ו]: אם מחמת המעלה שהוחמה בעלותה בהר. וברישא דמחמת המעלה פטור, מיירי שעלתה בלי טורח וזיעה, עד זמן רב אח"כ הוחמה: השוכר את הפרה עם כלי מחרישה: וחרש בבקעה שצוה משכיר לפועליו שיחרשו להשוכר בהר, והשוכר צוה להן שיחרשו בבקעה: אם נשבר הקנקן יתד המחרישה: פטור השוכר, רק דין המשכיר עם הפועל: אם נשבר הקנקן חייב דע"י שההר קשה נשבר. מיהו דין השוכר עם הפועל שלא נזהר [ש"ט]: פטור בהוחלקה: השוכר את החמור להביא עליה חטים במשקל ידוע: והביא עליה שעורים אפילו כמשקל החיטין: חייב במה שנפסד עי"ז, דאף דמשקלן שוה, עכ"פ נפוח השעורין רב משל חיטין, וזה קשה לבהמה, ועי"ז נתקלקלה: חייב נ"ל דקמ"ל דאפילו תבן דנפוחו רב אפ"ה דוקא במשקלן שוה חייב: להביא לתך הוא חצי כור, וכור ל' סאה: פטור דהרי זה הוא קל מלתך חיטין ונפוח מדתן שוה ואפילו הוסיף פחות משיעור דבסיפא, שיש נפח קצת, אפ"ה אינו מכביד כשיעור כבידת החיטין משעורין: ואם הוסיף על משאו בחיטין והביא חיטין מיירי, אבל בחיטין והביא שעורין, אפי' הוסיף על מדת החיטין פטור עד שיוסיף סאה ללתך, דאז משקל השעורין כמשקל החיטין שהתנה, אבל נפוחן הוא יותר: שלשה קבין לחמור ר"ל בהוסיף חלק ט"ו ממה שפסק לגמל. וחלק ל' לחמור, דבשכרו ללתך מיירי [ש"ח]: כל האומנין קבלן שעושה מלאכה בבית האומן: שומרי שכר הן מדנהנה לתפסו אשכרו, הוה ש"ש, וחייב בגניבה ואבידה כש"ש: וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות שהתכוון להודיעו שגמרה, ואינו תופסו אשכרו: שומר חנם וכ"ש באמר בהדיא גמרתיו, שהודיעו שכלתה שמירתו. אבל בא"ל הבא מעות וטול את שלך, דינו כש"ש, רק בא"ל בפירוש איני שומרו עוד, אינו אפילו ש"ח [ש"ו]: שמור לי היום: ואשמור לך מחר, וה"ה ביום א' ושעות מחולקות. וה"ה בהשאלה: שומר שכר אבל בהתנו שיהיה שמירתן זל"ז בזמן א', הו"ל שמירה בבעלים, דפטור אפילו בפשיעה [ש"ה ושמ"ו]. וי"א דבהיה א' מהן או שניהן. בשאלה, אפילו בזמן א' לא הוה שמירה בבעלי', מדאין הבעלים של החפץ אז במלאכתו של שומר [ועי' ש"ך ש"ה סק"ו]: שמור לי ואמר לו הנח לפני שומר חנם אבל הנח לפניך, או הנח סתם, או הרי הבית לפניך, אז אפילו מקבל שכר, פטור לגמרי, רק בא"ל כן במקום הפקר או בדרך, והמפקיד הלך לו, י"א דהוה ש"ח [רצ"א ב']: הלוהו על המשכון בין שהלוהו מעות או פירות, בין שמשכנו בשעת הלואה או אח"כ: שומר שכר במשכנו אחר הלואה ע"י ב"ד, הרי קנה המשכון מדאוריי' וודאי דחייב עליו כש"ש, וכשמשכנו אחר ההלואה בעל כרחו. שלא בב"ד, הו"ל נמי גזלן וחייב אפילו באונסין אף על מה ששוה יותר מההלואה [ש"ך ח"מ ע"ב סק"ט], אולם אף בנתן לו הלוה משכן בשעת הלואה, נמי הוה עכ"פ ש"ש, ולא משום דתפס המשכון אחובו כבאומנין לעיל סי' מ"ה. דהכא שאני דאינו מרוויח במה שהלוהו, אבל יש כאן הנאה אחרת, דאילו הזדמן לו עני באותו שעה שהלוהו א"צ ליתן לו פרוטה, דהעוסק במצוה פטור ממצוה, אפילו אפשר לקיים שניהן [לאפוקי כשמקיים מצוה בלי התעסקות, כלובש תפילין, חייב במצוה שיזדמן לו, ר"ן סוכה דרמ"א ב'], ומדנהנה בזה בשעה שהלוהו הו"ל ש"ש כל שעה שהמשכן אצלו, אף אחר שפרעו [ואף שלא הזדמן עני באותה שעה, אפ"ה מדאפשר כך, הו"ל ש"ש. כמו המפקיד מעות לחבירו מותרים, דהו"ל ש"ש מדיכול להרוויח בהן אף שבאמת לא הרוויח [כב"מ פ"ג מי"א], ואפילו הזדמן לו עני אז ונתן, נ"ל דאפ"ה הוה ש"ש, דעכ"פ מחיובו היה נפטר ע"י ההלואה, ואיהו דיהיב מצוה יתירתא הוא דעביד, וראייתי מש"ס [נדרים דל"ג ב'] דקאמר דבשנכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר. לא יחזיר אבידתו, מדמהנה לי' פרוטה דרב יוסף. וק"ל יחזיר ויתן פרוטה להקדש. כדקאמרי' התם במקום שנוטלין שכר. דתפול הנאה להקדש. אע"כ כיון דעכ"פ פטור ע"י קיום המצוה, א"כ הרוויח על ידו, ופרוטה דיהיב להקדש מצוה יתירתא דעביד, א"כ ה"נ הכא. ומה"ט לפע"ד נטה הר"ן [שם בנדרים] בפירושו מפי' רש"י התם, דרש"י פי' פרוטה דרב יוסף לא שכיח, דלא שביק מליתן לעני, ולר"ן לא היה ניחא לי' בהך פי'. דהרי אף דלא שביק, עכ"פ הרוויח. להכי פי' הר"ן שם דלא שכיח שיבוא אצלו עני מכוון באותה שעה. מיהו בהלוהו באמת במקום שאין עני מצוי, לא הוה ש"ש [כתוס' שבועות דמ"ד ב']: רבי יהודה אומר הלוהו מעות שומר חנם דלית לי' שכר מצוה לעניין דינא: הלוהו פירות שומר שכר דדרך פירות להרקב. וקיי"ל כת"ק. דבכל גוונא הוה ש"ש, ואפילו צריך המלוה להמשכן להשתמש בו בנכייתא, נמצא שלא הלוהו בשביל המצוה, רק משום דצריך להמשכן אפ"ה מצוה קעביד [כך כ' רש"י. ואילה"ק בכה"ג בל"ז חייב כש"ש, דהרי הו"ל כשוכר המשכן, דבשביל שישתמש במשכן ינכה מחובו. ושוכר דינו כש"ש [כב"מ פ"ז מ"ח]. י"ל דזהו דוקא בשכרו להשתמש בו בודאי, אז משעת משיכה הו"ל ש"ש, אבל זה שלא לקחו להשתמש בודאי רק כשיזדמן, לא הוה ש"ש רק כשמשתמש, ומיירי שלא השתמש. ואי"ל דעכ"פ משום האי הנאה דכשיזדמן לו תשמיש יהיה מוכן לפניו מה"ט יהיה ש"ש [וכלעיל סי' נ"ג וכב"מ ע"ג מי"א]. י"ל דהכא משלם עבור תשמישו לא הוה ש"ש]. מיהו י"א דעל מה ששוה המשכן יותר מהחוב, אינו רק ש"ח [ח"מ ע"ב ב']. ולרש"י וש"ך [שם סק"ט]במשכנו אחר ההלואה ע"י ב"ד, חייב אפילו באונסין על שוויי שבמשכן נגד החוב, ועל המותר דינו כש"ש: מותר אדם להשכיר משכונו של עני שבידו משכירו לאחרים: להיות פוסק עליו שכר: והולך מלת "הולך" רגיל התנא להשתמש בו על דבר ההווה תמיד, וה"נ ר"ל שפוחת תמיד מהחוב השכר שמקבל. ודוקא במרא וקרדום וכדומה, דנפיש אגרי' וזוטר פחתיה: מפני שהוא כמשיב אבדה וי"א דלעצמו אסור להשתמש כן משום חשדא, מיהו בהתנה עמו מתחלה כן, שרי לכ"ע [שם]: המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין שומר חנם בין שומר שכר ישבע שלא פשע ופטור: ר' אליעזר אומר זה וזה ישבע ר"ל כך שמעתי גם אני: ותמה אני אם יכולין זה וזה לישבע דקרוב לפשיעה הוא, מדלא נזהר כראוי. וקיי"ל דאף דנתקל לאו פושע הוא [כח"מ תי"ב], אפ"ה הרי ש"ש רק באונס פטור, והאי לאו אונס הוא, ומן הדין היה חייב לשלם, רק תקנת חכמים הוא שיפטור א"ע בשבועה [ד"ש]:

מלכת שלמה והטעו זה את זה אי הוה תני חזרו זה בזה ודאי דהכי הוה מפרשינן לה שהם חזרו בבעל הבית או בעל הבית חזר בהם השתא דתני הטעו זה את זה משמע דאטעו פועלים אהדדי וכו' כדפי' רעז"ל איבעית אימא האי תנא חזרו נמי הטעו קרי ליה שהן חזרו בבעל הבית או בעל הבית חזר בהן וכן נמי בברייתא גבי בעל הבית ופועלים קתני הטעו. וכתוב בנמקי יוסף תלמודא דידן לא סבר כירושלמי דאילו בירושלמי מוקי הטעו זה את זה אפילו בפועלים שהטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותן והכי מפרש לה התם בעל הבית הטעה אותם שאמר להם תבואו עמי כדרך שבאו חבריכם אמרו ובכמה באו אמר להם בחמשה חמשה רובם ואשתכח בסוף עשר עשר רובם וכן בפועלים שהטעו את בעל הבית על זה הדרך ונראה דטעמא דתלמודא דידן שאינו סובר להעמידה כן משום וכו' ע"ש: וכל דבר שאבד וכו' תוס' פ"ק דקדושין דף ח': שוכר עליהן בני אדם כשיעור שכרן שאם עשו אצלו קצת המלאכה ולא קבלו כלום שוכר עליהן כל מה שהוא חייב להן יוסיף לאחרים ויגמרו וברייתא דמייתי בגמרא דקתני שוכר עליהן עד ארבעים וחמשים זוז מוקי לה רב נחמן בשבא ליד בעל הבית משלהם כגון כלי אומנותם כדרך האומנים המקבלים עליהם מלאכה מביאין כלי אומנותם לבית בעל הבית ולהכי מותר לשכור ביותר. וכתוב בנמקי יוסף אבל יותר מחמשים זוז לא דעד הסך הזה הוא שדרכן של בעלי בתים לשכור בדבר האבד אבל יותר מזה לא. ואיתי' להאי שוכר עליהן או מטען בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ג) גבי עובדא דההיא איתתא שהיחה טורדת רבא לומר לא יפה דנתני עד שצוה לסופר שלו לכתוב לה פסק דין של זכות ובסוף השטר צוהו שיכתוב שוכר עליהן או מטען לסי' שלדחותה מפניו לבד נתכוון ולהטעותה והיא הבינה וקללתו שתטבע ספינתו ואע"פ ששראום לבגדי רבא במים כדי שתחול הקללה בכך אעפ"כ לא איפרק מטיבעא. וביד פ"ט דהלכות שכירות סימן ד'. ובטור ח"מ של"ב ושל"ג: