יכין המדיר את אשתו מליהנות לו לעיל (פ"ה מ"ו) מיירי בהדירה מתשמיש, והכא מיירי שהדירה מלזונה, ואף דמשועבד לה, עכ"פ מיירי באמר צאי מעשה ידיך למזונותיך, ושתקה, ומספיקין מעש"י למזונות, אבל אין מספיק לדברים קטנים שרגילה בבית אביה, שאין חייב הבעל לתתן מדאין רגילין בהן בני משפחתה רק אביה וויתר לה: יעמיד פרנס לא שיעמיד שליח לפרנסה, דאם כן שלוחו כמותו ואסור, אלא ר"ל שאומר כל המפרנס אינו מפסיד. מיהו באומר כל השומע יזון [כגיטין פ"ו מ"ו], או שאומר לחבירו אם תפרנסה לא תפסיד [כסוף פ"ד דנדרים], אסור, דהו"ל נמי שלוחו: יתר מכן יוציא ויתן כתובה אם אינו יכול להתיר נדרו, דטפי מל' יום, אם לא נתרצית שיפרנסה אחר, אית לה זילותא, משא"כ לעיל [פ"ה מ"ח], מיירי שנתרצית: בישראל חדש אחד אפילו חודש חסר: ושנים יוציא ויתן כתובה לאו דוקא שנים, אלא ר"ל גם ביום א' בחדש השני מחשב כבר כב' חדשים [כר"ה ד"י א']: ובכהנת אשת כהן, שכשיגרשנה א"א שיחזירה דבשלמא ישראל אם לא יתחרט על נדרו קודם גירושין, אולי יתחרט ויתשיל על נדרו אחר שגרשה ויהיה יכול לנשאה שוב, משא"כ כהן אסור שוב בגרושה: המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות הוא אינו יכול להדירה, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו על חבירו, ואי דתלאו בתשמיש, דכשתטעם פירות יאסר הנאת תשמישך עלי, הרי דינה שתמתין ז' ימים [כפ"ה סי' ל"ג]. אלא מיירי בנדרה איהי לכל זמן שתהיה תחתיו. וקיים לה הוא: יוציא ויתן כתובה דדוקא בהדירה הוא תמתין ז"י, דמיתבא דעתה, דאמרה שעת כעס היה לו, אבל בנדרה היא וקיים הוא, סברה מסנא סני לי, וקשה עליה לגור אצלו כלל, ולפיכך באי אפשר להתיר יגרש מיד: יוציא ויתן כתובה ור"י כמו דפליג לעיל במ"ב פליג נמי הכא לחלק בין כהן לישראל ואפשר דמחלק בינייהו ברגל א' או ב' כדמחלק ביניהו בסוף משנה ד': רבי יוסי אומר בעניות שלא נתן קצבה עד מתי תאסר, אבל בנתן קצבה, תמתין עד י"ב חודש: המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה מיירי בתלאה בתשמיש, שאמרה תשמישך עלי אם אלך וכו', וקיים לה, דבלא תלאה בתשמיש, הרי אינו דברים שבינו לבינה שיפר לה: בזמן שהוא עמה בעיר חדש אחד בנדרה על חודש א': שנים יוציא ויתן כתובה וכ"ש בלא נתנה קצבה כלל: שלשה יוציא ויתן כתובה מתני ר"י וה"ק, רגל א' יקיים, ב' יוציא, ובכהנת ב' יקיים ג' יוציא וכו': או לבית המשתה מיירי נמי בתלאה בתשמיש כנ"ל, וי"א דהכא והתם הו"ל ענוי נפש [י"ד רל"ה ואה"ע ע"ד]: מפני שנועל בפניה פתח של שמחה ונחמה שלא ישמח גם עמה שום אדם, ולא ישתתף בצערה: ואם היה טוען משום דבר אחר ששכיחים שם פריצים: מה שאמרת לי דברי קלות: או שתהא ממלא ומערה לאשפה י"א שתמלא מים ותחזור ותשפוך, דנראה כשוטה. וי"א שתנער השכבת זרע מרחמה אחר תשמיש: ואלו יוצאות שלא בכתובה דמצוה לגרשה, וי"א דרק רשות בידו לגרשה. מ"מ בעשתה תשובה, צריך לכתוב לה כתובה אחרת על ק' [אה"ע קט"ו בח"מ סקי"ח]: מאכילתו שאינו מעושר אפילו מעשר דרבנן, ואף שיוכל להשמר לבלי לסמוך על הפרשתה, ומכ"ש בהאכילתו שאר איסור: ומשמשתו נדה אפילו מודית מעצמה שהכשילתו, דאף דאין אדם משים עצמו רשע, לענין ממון נאמן [ר"ן]. מיהו בנגעה בו בנדתה, לא קנסוה: ולא קוצה לה חלה אע"ג דכבר תנא מעשר, וכ"ש חלה דטבל שלה במיתה. ותו דהול"ל ולא קוצה חלה. ונ"ל ל"מ, דבחלה אפילו לא האכילתו עדיין, ולא דמי למעשר, דבחלה דעלה רמיא להפריש בשעת לישה, א"א שיזהר, דישכח להפריש אח"כ, משא"כ במעשר, אף שחשודה, והחשוד על דבר לא דנו ולא מעידו [כי"ד קי"ט], עכ"פ יזהר להפריש הוא: ונודרת ואינה מקיימת שמפסיד עי"ז, שבניו מתים בעון זה: יוצאה לשוק: וראשה פרוע בפרוע לגמרי, הוא דת משה, דהיינו דאורייתא, והכא מיירי בפרוע קצת: וטווה בשוק בזרועות מגולות: ומדברת עם כל אדם מרבה שיחה עמהן: אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו אבי בעלה או זקנו, בפניהן או בפני בעלה, ומכ"ש המקללת בעלה בפניו. אבל המקללת אם בעלה, לא החמירו עליה, מדשונאות זו את זו: ושכניה שומעין קולה כשתובעת תשמיש בקול, או כשתבעה הוא לתשמיש, מריבה עמו בקול ומתבייש עי"ז. ובכולן צריכה התראה שתפסיד כתובתה, וי"א דבדת משה א"צ התראה [ב"ש קט"ו סקי"ז]: אינה מקודשת וא"צ גט, וי"א שצריכה גט. ודוקא בפירש איזה נדר לא יהיה בה שהקפיד, או שהתנה סתם, והיא נדרה מבשר ויין או מלהתקשט, אי שנדרה נטולה אני מהיהודים דבאלו אדם מקפיד [ל"ט]: כנסה סתם אפילו קדשה ג"כ סתם, וכשנודע לו או ראה, מיד צווח, נמי דינא הכי [כך מסקנת הש"ס, ודלא כרתוי"ט ועי' רא"ש כאן]: ונמצאו עליה נדרים הנ"ל: תצא שלא בכתובה דרק שמא מחל, והמע"ה, מיהו גט צריכה מספק: כנסה סתם ונמצאו בה מומין אפילו קדשה ג"כ סתם: כל המומין הפוסלין בכהנים מפורשין פ"ז דבכורות: פוסלין בנשים והוסיפו עליהן ריח רע שמגופה, וזיע מסרחת וריח הפה [ויש אומרים אף מחוטם] וקול עבה, ודדים גסים מאד, וצלקת שמנשיכת כלב, ושומא שעל המצח שנראה לפעמים, דבנראה תמיד הרי ראה ונתפייס. ובמשתנת במטה תמיד, אף דבדידיה לא הוה מום, בדידה כופה להתגרש, אבל יש לה כתובה, וה"ה במצורעת, וי"א דאין לה כתובה [ב"ש שם ט']. ונ"ל דלהכי לא כלל התנא מומין ונדרים בחד בבא, משום דבנדרים בהתיר לה החכם קודם שנודעו לבעל מקודשת, משא"כ במומין אף שנתרפאת בכה"ג נמאסת בעיניו כשיזכור שהיה בה מום כזה [שם] וכל המשנה כפולה במס' קידושין [פ"ב מ"ה]: היו בה מומין ועודה בבית אביה ורוצה לגרשה, והאב תובע הכתובה: ונסתחפה שדהו אף דיש לה חזקת הגוף שנולדה בלי מומין, והרי קיי"ל כר"ג [פ"א מ"ו] דחזקת הגוף עדיף מחזקת ממון. שאני הכא, דברשות האב נמצאו, משא"כ התם מיירי באפשר שנאנסה תחתיו. ולר"ן הכא מיירי בטוענת שמא נולדו ברשות הבעל, ולעיל טוענת ברי. ולרא"ש הכא מיירי בנערה, דברשות אביה היא, אבל בבוגרת משנתארסה היא ברשות הבעל: נכנסה לרשות הבעל שנשאת ומצא בה אז מומין ובא להוציאה בלי כתובה: והיה מקחו מקח טעות אבל במייתי ראיה שמשנתארסה היו בה, לא אמרינן כאן נמצאו כאן היו, מדיש לה ב' חזקות, חזקת הגוף וחזקת שבדקה קודם שכנסה, והוא אין לו רק חזקה א' שאין אדם מתפייס במומין, דחזקת ממון לא נחשב כלל נגד חזקת הגוף, משא"כ *) (ברישא, מדנמצאו בבית אביה), ליכא חזקת הגוף, והו"ל לדידיה ב' חזקות, חזקת ממון וחזקה שאין אדם מתפייס במומין, ולה רק חזקה א': במה דברים אמורים ר"ל במה אמרת דבריך, במומין וכו': אינו יכול לטעון דבכה"ג גם אתה מודה דראה ונתפייס, א"כ גם אם יש מרחץ וכו', ובהא פליגי: מפני שהוא בודקה בקרובותיו ולא התכוון כשהתנה, רק על מומין שאין נבדקין ע"י מרחץ, כריח הפה, אבל באינך אפילו הביא הבעל ראיה אינו כלום [קי"ז]: האיש שנולדו בו מומין משנשאה, וכ"ש מקודם, אבל בנמצאו משנתארסה, אין כופין אותו להוציא ולא אותה שתכנס: אין כופין אותו להוציא ודינה כמורדת: אבל במומין הגדולים כנשברה ידו או רגלו או נסמית עינו: כופין אותו להוציא ולא קיי"ל כן. מיהו בב' ידיו או רגליו או עיניו, י"א דכופין [קנ"ד]: ואלו שכופין אותו להוציא וליתן כתובה: מוכה שחין שחין רע, כצרפתים וכדומה שמסריח: ובעל פוליפוס ריח החוטם. ול"מ היה נ"ל שהוא החולי הנקרא בל"ר עפילעפסיא דהיינו חולי נופל: והמקמץ מקבץ צואת כלבים: והמצרף נחושת מקום מחצבו מסריח: והבורסי [גערבער]: בין שהיו בם עד שלא נישאו ולא ידעה, אבל בידעה אין כופין שיגרשה: מפני שממקתו בשרו נמס ע"י תשמיש, וסכנה היא לו [שם]. וה"ה חולי נופל וכדומה שהתשמיש קשה להן, אף שהיא רוצה כופין שיגרשה [רמ"ט ח"ב רי"ב]: ולך איני יכולה לקבל עי' כדומה לזה לעיל [פ"ו מ"ב]:

מלכת שלמה המדיר את אשתו וכו'. ביד פי"ב דהלכות אישות סי' כ"ג ועיין בהר"ן ז"ל שהקשה ותירץ על דברי הרמב"ם ז"ל וכתב שם המגיד משנה ודע שכל מקום שתראה המדיר את אשתו מכך וכך ר"ל שהוא אוסר הנאתו עליה אם תעשה כך אבל האוסר על אשתו ואומר לה הריני אוסר עליך שלא תעשי כך אין בדבריו כלום וזה פשוט ע"כ. וכלשון משנתינו הלשון שם ביד. וקשה לע"ד דה"ל למיתני המדיר את אשתו מליהנות ממנו וכמו שהוא הלשון ג"כ שם בטור א"ה סי' ע"ב ואפשר בדוחק לומר דלישנא קייטא נקט וה"ל כאילו תנא מליהנות משלו. והחכם הר"ר. חייא רופא. נ"ע השיב לי דאפשר דנקט תנא מלת לו לרמוז לנו דהכא במאי עסקינן כגון דאמר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך כדאוקימנא לה בגמרא כלומר לא את תהני ממני ולא אני אהנה ממך. וה"ג לה בגמרא וכיון דמשועבד לה למזונות היכי מצי מדיר לה כל כמיניה דמפקע לה לשעבודא והתנן בפ' בתרא דנדרים קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר כיון דמשעבדא ליה ה"נ כיון דמשעבד לה לאו כל כמיניה ומסיק באומר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך. ובדלא ספק לה מעשי ידיה רק לדברים גדולים הלכך יעמיד פרנס לדברים קטנים שהיתה רגילה בהן בבית אביה כמו שנכתוב בסמוך בס"ד. ובטור י"ד סי' רל"ה ובאבן העזר סי' ע"ב. ואיתה למתני' פ' אע"פ דף ס"א ובגמרא הכא והתם אמר רב מחלוקת במפרש אבל בסתם ד"ה יוציא לאלתר ויתן כתובה ושמואל אמר אפילו בסתם נמי ימתין שמא ימצא פתח לנדרו ופרכינן והא אפליגו בה חדא זימנא דתנן המדיר את אשתו מתשמיש המטה בש"א שתי שבתות ובה"א שבת אחת ואמר רב לא שנו אלא במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה ושמואל אמר אפילו בסתם נמי ימתין לב"ש שתי שבתות ולב"ה שבת אחת שמא ימצא פתח לנדרו צריכא דאי אתמר בההיא ה"א בההיא קאמר רב משום דלא אפשר בפרנס אבל בהא דאפשר בפרנס אימא מודי ליה לשמואל ואי אתמר בהא ה"א בהא קאמר שמואל משום דאפשר בפרנס אבל בההיא אימא מודי ליה לרב צריכא. וכתבו תוס' ז"ל דבכל הספרים גרסי' הכא בפירקי' ואי אתמר בהא ה"א בהא קאמר שמואל משום דאיכא צערא דתרויהו אבל בההיא וכו' וכתבו שכן דרך התלמוד שעושה שני צריכותות לשני האמוראים כשיש לו ע"כ. אבל רש"י כתב דל"ג ליה. וקיימא לן כשמואל דאפי' בסתם נמי ימתין שמא ימצא פתח לנדרו. ואיתה נמי למתני' ברפ"ק דסוטה ובירושלמי פ' יש מותרות דף י': מליהנות לו. מתוך פי' רש"י ז"ל שהעתיק ר"ע ז"ל משמע שיש בלשון זה איסור הנאת תשמיש אלא שאין הנדר חל משום דמשועבד לה אבל ר"ת ז"ל הכריח דליהנות לא משמע אלא הנאת מזונות: יעמיד פרנס. בגמ' מפרש דיעמיד פרנס לדברים שהיתה רגילה בהן בבית אביה דכיון דבעלה אינו עשיר ואינו רגיל בהן. חל הנדר שהרי אינו חייב לה בהן ומ"מ כיון שהדירה ממנו והיא חוזרת לבית אביה הוא מתחייב לה עתה בהם דאמרה ליה עד השתא דלא אדרתן גלגילנא בהדך השתא דאדרתן לא מצינו דאיגלגל בהדך הלכך עד שלשים יום יעמיד פרנס אלו הדברים הקטנים שיאמר כל הזן אינו מפסיד. וכתבו תוספות ז"ל שכל זמן שהיא עמו יש לה לגלגל עמו אע"ג דאין יורדת עמו דאין זה חשוב ירידה דמיירי שאין בנות משפחתה העשירים כמו בעלה רגילין בכך אלא אביה מתוך עשרו היה מוותר הלכך יש לה לגלגל עמו וכשאינה עמו יש להנהיגה כמו שהיתה רגילה בבית אביה ע"כ. ועוד כתבו תוס' ז"ל וא"ת ולוקמה למתני' כגון דתלנהו למזונותיה בתשמיש דאמר יאסר תשמישך עלי אם אזונך ותרצו דבתוספות רבינו יוסף לפני רבינו שמואל מ"כ פי' דלקמן דוקא מוקי דלית להו דתלנהו לקשוטיה בתשמיש המטה דקתני את אשתו שלא תתקשט ולא קתני המדיר מקישוט משמע שפיר שמדירה מתשמיש מפני שלא תתקשט אבל הכא דקתני המדיר מליהנות משמע שמהנאה ממש מדירה ע"כ ועיין לקמן סי' ג' ה'. וכתב הרא"ש ז"ל ואי תיקשי לך דהכי אמרינן דאינו יכול להעמיד פרנס אלא עד שלשים יום ובפירקין דלעיל פ"ב תנן המשרה את אשתו ע"י שליש אלמא יכול לפרנסה על ידי שליש כל זמן שירצה וי"ל דהדירה שאני ובירושלמי פריך ויעמיד פרנס רשות ביד אשה לומר אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי והא תנינן המשרה את אשתו ע"י שליש כאן כשקבלה עליה כאן כשלא קבלה עליה אי כשלא קבלה עליה אפי' יום א' לא יעמיד מגלגלת עמו שלשים שמא ימצא פתח לנדרו עכ"ל ז"ל: ר' יהודה אומר בישראל חדש אחד. וכו' בגמ' פריך היינו ת"ק ותירץ אביי דכהנת אתא ר' יהודה לאשמועינן ורב אמר חדש מלא וחדש חסר איכא בינייהו: יותר מכאן יוציא ויתן כתובה. כתוב בסמ"ג עשין סוף סימן מ"ח גרסינן בירושלמי דסוף אלמנה נזונת אין מעשין אלא לפסולות פי' כגון אלמנה לכ"ג שכופין אותו להוציא ומקשה עליו והתנן המדיר את אשתו מליהנות לו יוציא ויתן כתובה ומתרץ שמענו שמוציא שמענו שכופין משם יש ללמוד שאין כופי' אלא במקום ששונים כופים אבל אומרים לו חכמים חייבוך להוציא ואם תעבור יקראוך עבריין ע"כ ואיתה להאי ירושלמי נמי בס"פ המגרש. ותוס' ז"ל האריכו בזה ור"י ז"ל סבר דבכל הנך דקתני במתני' יוציא היינו שכופי' אותו דכיון שלא כדין עבד כופין אותו להוציא אלא דירושלמי קסבר ששייך כפייה במילי אבל לדידן דקיימא לן דבדברים לא יוסר עבד על כרחין איירי בשוטים כיון דלשון יוציא משמע כפייה וא"ת א"כ אמאי לא תני להו בסוף פירקי' בהדי הנך שכופין אותם וי"ל דלא תני במתני' אלא כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס דאתיין ממילא אבל הנך דאתיא כפייה דידהו על ידי פשיעת הבעל לא קתני. ומקמץ ומצרף ובורסי דקתני אפי' נעשו אחר שנישאו ניחא שאינם מתכונים להקניט ולצער את האשה והביא ראיה לזה דיוציא הוי כפיה וכתוב בסוף דבריו דמכל מקום אסור לגרש ולעשות שום מעשה עד שנמצא ראיה ברורה דהא גט מעושה בישראל פסול ואין להתיר אשת איש מספק ע"כ: ר' יהודה אומר בישראל חדש א' יקיים שנים יוציא ויתן כתובה. קשה לענ"ד דיוקא דרישא דמילתיה דר' יהודה אסיפא דמילתיה דבריש מילתיה קתני חדש אחד יקיים דמשמע הא חדש ושבוע א' או פחות משבוע א' או יותר לא יקיים והדר קתני ושנים יוציא ויתן כתובה דמשמע הא פחות יקיים וכן ג"כ קשה בכהנת וגם בבבא דהמדיר את אשתו שלא תטעום ואפשר לומר דה"ק חדש א' יקיים הא יותר ה"ל כשני חדשים ויוציא ויתן כתובה או אפשר לומר חדש אחד יקיים בלתי כפייה כלל אפי' בדברים הא יותר כופי' אותו בדברים אבל שנים שלימים לישראל או שלשה שלימים לכהן כופי' אותו בשוטים ות"ק ס"ל לפי זה דאין כאן אלא כפייה א' בשוטים או בדברים וכפי הדעות שכתבתי דוק. אח"כ מצאתי לשון הטור שכתבתי לקמן סי' ד'. וגם שכתב רש"י ז"ל בגמ' דף ע"א וז"ל ה"ג והתנן ר' יהודה אומר בישראל יום א' יקיים גבי שלא תטעום דאוקימת בנדרה היא וקיים הוא וקאמר ר' יהודה יום א' יקיים יותר מכאן יוציא ויתן כתובה ע"כ. וקשר מתני' לסוף פירקין דלעיל כתבתיו בשם תוס' ז"ל בראש פירקין דלעיל: