יכין בית שמאי אומרים מברך על היום – ברכת קידוש: ואחר כך מברך על היין – בורא פרי הגפן דיום גורם ליין שיבא. ותו הרי כבר קדם יום ליין גם בביאתו: ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום – דיין קודם לקידוש שיאמר: ותו דברכת יין תדיר טפי מקידוש וקי"ל כב"ה: בית שמאי אומרים נוטלין לידים ואחר כך מוזגין את הכוס – נ"ל כהרי"ף דבכוס קידוש איירי וס"ל לב"ש דיטול ידיו להפת. וקודם ברכת המוציא ימזוג הכוס לקידוש ויקדש ויטעום ואח"כ יברך המוציא דכל זה אינו הפסק [כא"ח רע"א י"ב]. וס"ל דאסור להשתמש בכוס אפילו כשרק אחוריו טמאים וא"כ כשיגע בהכוס קודם נט"י. הרי ידיו עדיין טמאים. ושמא יהיה לחלוחית ממימי השטיפה שמקודם שימזגוהו. עדיין באחורי הכוס. ויטמא הלחלוחית מהידים. ושוב יטמא הלחלוחית לאחורי הכוס. ולהכי יטול ויטהר ידיו קודם שיגע בכוס: וב"ה אומרים מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים – דס"ל מותר להשתמש בכוס שאחוריו טמאים ולא חיישינן לנצוצות. וא"כ אדרבה כשיטול ידיו קודם שימזוג יש לחוש שישארו ידיו קצת לחות עדיין ממימי נטילה בשעה שיגע בהכוס. דאף שאסור לאכול בלי ניגוב ידים [כסוטה דף ד' ב']. עכ"פ הרי בשפך רביעית על היד בפ"א א"צ ניגוב [כא"ח קנ"ח] ואף לרש"ל שם דגם בכה"ג אסור משום מיאוס. עכ"פ יש לחוש ללחלוח מועט שם דאין בו מיאוס. ולחלוח ההוא שנטמא מאחורי הכוס הטמאים. יחזור ויטמא הידים כשיגעו למזיגה וא"כ יאכל בידים טמאות. להכי ימזוג הכוס ויקדש קודם נט"י. ואז אין לחוש שיתטמא לחלוח שבידיו מטומאת אחורי הכוס שישתה בתוך הסעודה משום דאז ביני ביני כבר התנגבו ידיו לגמרי. מיהו בשותה כוס שלא בסעודה לכ"ע א"צ נט"י. דאף שיטמא הכוס ביד מהנצוצות שבאחוריו. לא נטמא תוך הכוס: ב"ש אומרים מקנח ידיו במפה – בזערוויעט. מנט"י ראשונים: ומניחה על השלחן – שמכינה לקנח א"ע בסעודתו. וס"ל אסור להשתמש בשולחן טמא. אפי' שני לטומאה מגזירת אוכלי תרומה. שנטמא ע"י שני וא"א שיתטמא המים שבמפה. משא"כ כשיניחנה על כסת טמא. תטמא כסת למי הניגוב שבמפה. ויחזרו ויטמאו לידים: וב"ה אומרים על הכסת – ס"ל ל"ג מלאכול בשולחן טמא. דאוכלי תרומה זריזין הן. להכי עדיף טפי להניחו בכסת. דטומאת ידים אין עקרו מד"ת ממה שיניחו בשולחן. שיק"ט מהשולחן ויחזור ויטמא לפת שבצדו: בית שמאי אומרים מכבדין את הבית – אחר סעודה: ואחר כך נוטלין לידים – מי' אחרונים. דס"ל מותר להשתמש בשמש ע"ה. והוא מניח פרורי כזית שתחת השולחן. וכשיטלו הידים קודם כיבוד יתבזו האוכלין: ובית הלל אומרים נוטלין לידים ואח"כ מכבדין את הבית – ס"ל אסור להשתמש רק בחבר. וכשיראה חבר כזית שנפל מגביהו מיד. וזה אחד מו' מקומות דהלכה כב"ש [כתוס' סוכה ד"ג א'] והא דלא נמנה בעדיות [פ"ה מ"א] תי' רתוי"ט. דכד אתשיל ביה מדרשא לענין נט"י אתשיל. ור"ל דאין כאן קולא או חומרא. ואדרבה ב"ה מקילו טפי דרשאין ליטל ידים אף קודם כיבוד הבית. ולא לענין שמש ע"ה אתשיל. וזה כעין תי' הש"ס חולין [נ"ב]: בית שמאי אומרים נר ומזון ובשמים והבדלה – האוכל במנחה בשבת וחשכה לו ואין לו רק כוס א'. דכ"ע ס"ל דעל הנר מברך תחלה מדנהנה מיד כשהביאוהו והבדלה לבסוף. דאפוקי יומא מאחרינן. רק לב"ש נר תחלה שמביאין לו ונהנה ממנו מיד. ואח"כ בהמ"ז שנתחייב מקודם. וב"ה ס"ל דבשמי' יש להסמיך לנר דשניהן מענין שבת. לחזק כחו משום נפש היתירה דאזל מני'. וזה כבוד שבת כברכת הנר. מיהו אנן קיי"ל כב"ה אליבא דרבי יהודה דמייתי הש"ס דלב"ה בשמי' קודם לנר. ומזון בתחלה לשניהן. והבדלה מברך לבסוף: בית שמאי אומרים שברא מאור האש – דמברך על כח האש שניתן בטבע. והוא רק חדא ניהו: ובה"א בורא מאורי האש – דהרבה גוונים יש באור. וקי"ל דא"צ לחזור אחר נר במצ"ש מדאינו אלא לזכר. שאז נברא. משא"כ במוצאי יו"כ הוא סימן דשאני משאר יו"ט צריך לחזור אחריו [סי' תצ"ר] וכ"כ בשמים לא מעכבי: אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עובדי כוכבים – נר מדלא שבת. ובשמים שהיו לעובד כוכבים בסעודה. סתם מסיבת עובדי כוכבים לעבודת כוכבים: ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים – נר מדלא הודלק למאור כ"א לכבוד. ובשמים מדעבידי רק לעבורי ריח המת: ולא על הנר ולא על הבשמים שלפני עבודת כוכבים – דאסור בהנאה. ואף על גב דאמרינן [ביצה ל"ט א'] דשלהבת של עבודת כוכבים מותר בהנאה. היינו בהדליק ממנו נר אחר. אבל בעוד הלהב קשור בגחלת אסור. והכא הרי על הנר קאמר ולא על האור. [והא דהפסיק תנא בנר מתים בין נר עבודת כוכבים לנר עובד כוכבים. נ"ל דקמ"ל דנר שלפני עבודת כוכבים דומיא דנר מתים אפי' הודלק במוצ"ש אסור [כרט"ז סי' תצ"ר סק"ג] משא"כ נר עובד כוכבים דרישא. משום דלא שבת]: אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו – ר"ל שיהיה בקרוב לנר כ"כ. שיוכל להכיר. צורת מטבע היטב לאורו [שם ס"ד] ובירושלמי. פליגי אי יאותו תנן ולשון התקרבות למקום האור הוא. כמו אך בזאת נאות לכם לשבת אתכם. או יעותו תנן. לשון עת יותר נועד להשתמש להאור. דהיינו שכבר החשיך יפה. כמו לדעת לעות את יעף דבר: מי שאכל – חמשת מיני דגן. וי"א כל ז' המינין שוה דינן בזה [קפ"ד ס"ג]: ושכח ולא ברך – במקום שאכל: בית שמאי אומרים יחזור למקומו ויברך וב"ה אומרים יברך במקום שנזכר – ר"ל א"צ לחזור וקיי"ל לרמב"ם כב"ה. ולרא"ש לכתחלה חוזר: מיהו כ"ז בשכח. אבל במזיד לרמב"ם לכתחלה יחזור. ולרא"ש אפילו בדיעבד לא יצא. אמנם ביש לו מעט פת אפילו פחות מכזית. יברך עליו ויאכלו כאן ויברך בהמ"ז כאן [שם]: עד אימתי הוא מברך עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו – והוא. משעה שהתחיל להיות רעב. ובאכילה מועטת. השיעור כדי הילוך ד' מילין דהיינו שעה וי"ב מינוטען [מג"א שם סק"ט]: בא להם יין לאחר המזון – קודם בהמ"ז: בית שמאי אומרים מברך על היין – אם ירצה ושותה דבהמ"ז אין טעון כוס. וב"ה ס"ל טעון כוס. ואף דלעיל במ"ה. מדמצריך ב"ש לצרף מזון להבדלה. ש"מ ס"ל בהמ"ז טעון כוס. ב' תנאי אליבא דב"ש. ואנן קיי"ל דרק לכתחלה מצוה בכוס [קפ"ב] ובפרט לי"א. דשתייה מעכב לבהמ"ז דאוריי' וכמש"ל פ"ז ט"ז. מיהו באינו צמא יניחנו לבהמ"ז [מג"א קע"ד סק"ב]: עונין אמן אחר ישראל המברך – אף דלא שמע תחלת הברכה: ואין עונין אמן אחר הכותי המברך עד שישמע כל הברכה – ובאפיקורס אפילו שמע כל הברכה לא יענה אמן. וכ"כ אחר קטן שבירך דרך למודו. או אחר ברכה לבטלה. לא יענה אמן:

מלכת שלמה אלו דברים. פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל וקשה דמשמע אלו ותו לא ולקמן בירושל' בפרקין קתני בברייתא פלוגתא דשמן ערב ויין דלסוף הסעודה דלב"ש מברך על שמן ערב תחלה ולב"ה מברך על היין תחלה ולא תני לה במתני'. וי"ל דבכלל דקתני במתני' בה"א מברך על היין היא דטעמא הוא משום דיין תדיר וטעמא דב"ה נמי התם האי נמי הוא. אבל קשה דתנן לעיל פ' כיצד מברכין בש"א אף לא פטר מעשה קדרה ולא קתני לה הכא וי"ל דה"ק משום דתנינן לעיל פ' כיצד מברכין פלוגתא דב"ש וב"ה גבי סעודה בההיא דמעשה קדרה תני השתא הכא ואלו הדברים כולם אשר נחלקו בסעודה ומוסיף על הראשונים הוא ובתר דמסיק מילי דבהמ"ז תני להו. ואכתי קשה דתניא בגמ' דילן פ' כיצד מברכין הביאו לפניו שמן והדס בש"א מברך על השמן ואח"כ מברך על ההדס ובה"א מברך על ההדס ואח"כ מברך על השמן וטעמא דב"ש דשמן עדיף דזכינו לריחו ולסיכתו משא"כ בהדס. וטעמא דב"ה דריח השמן הוא משום עירוב ופטום הבשמים שנתנו בו כגון משחא כבישא וכ"פ רש"י ז"ל והדס ריחיה בעיניה הלכך הדס עדיף. והא לא תנינן לה וי"ל דס"ל לתנא דמתני' כר"ג דתניא התם דנטה דעתו בתר דעת ב"ש וכב"ש קיי"ל ועוד דר"ג מב"ה קאתי וס"ל כב"ש וה"ל חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש עכ"ל ז"ל: בש"א כו'. בגמ' רמי דב"ש אדב"ש דקאמרי בברייתא הנכנס לביתו במו"ש מברך על היין וכו' ואח"כ אומר הבדלה אלמא דברכת היין עדיפא. ותרצו שאני עיולי יומא מאפוקי יומא עיולי יומא כמה דמקדמי' לי' עדיף טפי אפוקי יומא כמה דמאחרינן לי' עדיף טפי. והדר רמי דב"ש אדב"ש מסיפא דהאי ברייתא אמתני' דסוף פרקין כתבתיו שם: