יכין כיצד משתתפין בתחומין מניח את החבית ואומר הרי זה לכל בני עירי ואם משלו, צריך לזכות ע"י אחר (כלעיל פ"ז מ"ו). לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה של נשואין, דלכתחיל' אין מערבין רק למצוה או לטיול לעונג, או משום יראה, אבל לא לדבר רשות (תט"ו) [ולהכי נקט רק הכא כן ולא בפ"ז מ"ו]: וכל שקבל עליו מבעוד יום ר"ל שנודע לו מבעו"י שהניחו העירוב, אפי' לא קבל עליו לסמוך על העירוב עד חשיכ', דבעירוב דרבנן יש ברירה (תי"ג): משתחשך ר"ל אם לא נודע לו עד שתחשך: שאין מערבין משתחשך משא"כ בערובי חצירות אם מערב משלו א"צ להודיע להן כלל (שס"ח): מזון שתי סעודות כל א' כפי מזונו: לבל אחד ואף דלעיל (פ"ז מ"ח) סגי לכולן ביחד כהך שיעור, התם בעירוב חצרות כולן תלויין זב"ז בהיתר הוצא' לחצר, דא' שלא עירב אוסר על כולן, משא"כ הכא, ומה"ט נמי התם משערין בסעוד' קבוע ו' או ח' ביצים מדא"א לשער כל אחד כפי מזונו מדתלויין זב"ז והרי יש אוכל מרובה ויש מועט להכי משערין בסעודת בינוני משא"כ הכא דאין תלויין זב"ז משערין לכל א' לפי מזונו הצריך לו לפי שבעו: וזה וזה מתכוונין להקל ר"מ ס"ל בשבת דבסיס תבשיל', אכיל טפי, ור"י ס"ל בשבת דאכיל ג' סעודו' אינו מרבה לאכול בכל סעודה: אמנם לכאור' קשה וכי פליגי במציאות ובפרט דמסתבר כר"מ דרוויח' לבסימ' [כמגיל' ד"ז ב']. ותו דכיון דשניהן מקילין לשער בסעודה קטנה מה לי אם נאמר שהיא מסעודת שבת או של חול והרי בין כך וכך בסעודה קטנה משערינן. נ"ל דלעולם תרווי' ס"ל כיון דעיקר טעמא שבשבת אוכל אדם טפי, משום שאז אוכל מעדנים, א"כ עני שאין לו מעדנים אוכל בשבת פחות מבחול, מדאוכל ג' סעודות, וא"כ מדמשערין בכל אדם לפי מאכלו א"כ אם הוא עשיר לר"מ קולא שישערו בסעודתו לחול, ולר"י חומרא שישערו בסעודתו דשבת, ואם הוא עני אז לר"י קולא שישערו בסעודתו לשבת, ולר"מ יהי' ע"י זה חומרא. והיינו דקאמר זה וזה מתכוונין להקל, ולא קאמר זה וזה מקילין, דבאמת יש לזה מזה קולא וחומרא וכדאמרן, רק כ"א וא' מתכוון להקל, ר"מ מקיל לעשיר ור"י מקיל לעני, אבל עיקר פלוגתתן, דלר"מ מדמניח עירובו בחול להכי משערין בסעודת חול כפי שעה שמניח בו העירוב, ולר"י כיון דלצורך שבת מניחו משערין בסעודת שבת: מד' סאין בסלע ר"ל כשיעור ככר שנלקח בפונדין כשמוכרין ד' סאין בסלע, דד' סאין הן כ"ד קבין. וסלע הוא ד' דנרין, ודינר ו' מעין, ומעה ב' פונדין, נמצא סלע הוא מ"ח פונדין, ומגיע חצי קב לפונדין, והנחתם מרוויח החצי בעד טחינה ואפיי' וטרח', ולכך אינו נותן רק ככר כרובע קב בעד פונדין, ורובע הקב הוא כשיעור ו' ביצים: ר' שמעון אומר שתי ידות לככר משלש לקב ר"ל ב' שלישים של ככר שנעשה משלישית הקב, דקב הוא ד' לוגין ולוג ו' ביצים, הוה ליה קב ארבעה ועשרים ביצים, ושלישית הקב שמנה ביצים, וב' חלקי ככר כזה, הם ה' ביצים ושליש. וקיי"ל בסתם בני אדם כר"ש, וברעבתן כר"י בן ברוקא (ת"ט): חצייה לבית המנוגע ר"ל חצי ככר כנ"ל למר או למר, שיעורו לבית המנוגע, שהנכנס בו אף שנטמ' מיד, אין בגדיו שלובש טמאין, עד שישהה בכדי שיאכל ככר כזה, והוא שיעור פרס דכולה גמ', לרוב"ב ג' ביצים ולר"ש ד' ביצים (ובכל פרס פסק הרמב"ם כריב"ב ורש"י וטור כר"ש, לבד מבעירוב דמודו כלהו כריב"ב ששיעורו ו' ביצים): וחצי חציה לפסול את הגויה באכל אוכלין טמאים חצי פרס, נפסל גופו מדרבנן מלאכל תרומה עד שיטבול, שיעורו לריב"ב ביצה ומחצה, ולר"ש ב' ביצים: אנשי חצר ואנשי מרפסת הוא (גאללעריא) שבחצר, שהרבה פתחי עליות פתוחין לה וממנו יורדים לחצר, ומשם לר"ה: ששכחו ולא עירבו אלו עם אלו, רק כל א' לעצמ', ואפ"ה לא אסרו אהדדי, דמדמרפסת גבוה י"ט, הו"ל רשות לנפשה, והו"ל כחצר פנימי' וחיצונה כשעירב' כל א' (פ"ו מ"ט): כל שגבוה עשרה טפחים כל תל ועמוד שגבוה י' טפחים, ועומד בחצר סמוך למרפסת: למרפסת בני עליי' מותרין להוציא לשם ולא בני חצר, והוא שאין פתחי עליות גבוהים מתל י"ט, דאז ניחא תשמישת' לשם מעליי' טפי מלבני חצר, ואם יש ב' מרפסת כך משתמשין שם שניהם (כפ"ז מ"ב): פחות מכאן לחצר ר"ל אף לחצר, ומדלא עירבו זה עם זה, שניהן אסורין בו, ומפרש כיצד, חוליית וכו': חוליית הבור שפה גבוה שסביב לבור: והסלע גבוהים עשרה טפחים מתחתית החצר: למרפסת מיהו בור צריך שיהי' מלא מדברים שאסור לטלטלן בשבת, דאז א"א שתתרחק קרקעית הבור י' טפחים מגובה המרפסת בשבת, דאל"כ שניהן אסורי' בה, שמא יטלו ממנה בשבת, ותתרחק מהמרפסת י"ט: אבל במופלגת המרפסת מהבור וסלע: הנותן את עירובו עירוב חצירות אבל עירוב תחומין א"צ להניחו בבית דירה (כפ"ג מ"ג): בבית שער ר"ל בחדר קטן שסמוך לשער החצר או הבית, שיושב שם שומר הפתח (פארטיע): אכסדרה חדר מקורה בלי מחיצו', (זאממערהויז: ( והדר שם (בגאללעריא) גופה, ולא בחדרי העליות שפתוחי' למרפסת: אינו אוסר עליו על בעל החצר שלא עירב עמו: אם יש שם תפיסת יד של בע"ה שרשות לבעל החצר להניח שם כליו: אינו אוסר עליו ודוקא בכלים שאין נטלין בשבת, דא"א להוציאן משם בשבת וגם שאין בחצר דיורין אחרי' שאין להם תפיסת יד שם, דאל"כ אוסר: הרי זה אוסר על בני חצרו, דדירה בלי בעלי' שמה דירה היכא דאפשר שיבוא היום אי לאו שבת. מיהו במרוחק מהלך יום אחד, שא"א שיבוא היום, בישראל אסור, משום דכי איתא אסור מדינא, כי ליתא נמי גזרי' שיהי' שמה דירה מדרבנן, אבל עובד כוכבים דכי איתא אינו אוס' רק משום גזירה שילמוד ממעשיו, כי ליתי' לא גזרי' (ש"ם ס"ב ב'): אינו אוסר דדירה בלי בעלי' לא שמה דירה: ר' יוסי אומר נכרי אוסר אם מרוחק תוך מהלך יום, דשמא יבוא בשבת, ומיירי שדרי' בהחצר ב' ישראלים (כלעיל רפ"ו): שכבר הסיע מלבו אבל אצל בנו אינו מסיח דעתו מדירתו, דמצוי קטט כלתו עמו ויצא, משא"כ חתנו אין דרך שיתקוטט. והכי קיי"ל דאצל בתו בין עובד כוכבים בין ישראל אינו אוסר (שע"א): בור שבין שתי חצרות חצי' בזו וחצי' בזו ולא עירבו: אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוה עשרה טפחים בין מלמעלה שהיו ט' טפחים מהמחיצה למעלה מהמים, וטפח בתוך המים: בין מלמטה שהיו ט' טפחים מהמחיצה תוך המים, וטפח למעלה מהמים: בין מתוך אוגנו ר"ל שכל המחיצה למטה משפת האוגן שסביב לבור, אע"ג שאין המחיצה נוגע במים, אמרינן גוד אחית מחיצה, אעפ"י שהמים מעורבין מתחת, אע"ג דלעיל (פ"ז מ"ב) כשפירות בראש הכותל שרינן שיורידו אלו ואלו לחצרם, פירות שאני שאינן מעורבין, אבל מים שכולם מעורבין, מחזי טפי כאלו שואבת כ"א מהמים שבחצר אחרת אם לא שעשו הוכח', דאז בדרבנן אמרינן ברירה, מר מדידי' קממלא ומר מדידיה קממלא (כסוף ביצה) מיהו מינה שאם היו מונחי' פירות בבור, דינו כמונחי' בראש הכותל לעיל: אמר ר' יהודה לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניהם דכותל שמפסיק בין ב' חצרות ועוברת ע"פ הבור, מתרת אף שאינה נכנסת באוגנו כלל, כמו כן לא נחמיר במחיצה, אף שאינה חזקה ועבה ככותל, וסגי בעוברת: אמת המים נחל קטן: שהיא עוברת בחצר אין ממלאין הימנה בשבת דנהר, אף ברה"י דינו ככרמלית: אלא אם כן עשה לה מחיצה גבוה י' טפחים בכניסה וביציאה וטפח מהיו"ד טפחים משוקע במים או למעלה מהמים כלעיל: רבי יהודה אומר כותל שעל גבה תדון משום מחיצה נ"ל דנקט בור במשנה ו' לרבות' דת"ק, דאפי' עשה המחיצה להתיר המים, אפ"ה לא מהני רק תוך אוגנו, ונקט נהר במשנה ז' לרבות' דר"י דאפי' לא נעשה הכותל להתיר. מהני: אמר ר' יהודה מעשה באמה של אבל שם מקום: אמרו לו מפני שלא היה בה כשיעור שלא היה הנחל עמוק י' ורחב ד', למחשב כרמלית, ולא משום כותל שע"ג התירו: גזוזטרא שהיא למעלה מן המים תקרה שבולט מכותל עליה למעלה מהמים שבר"ה, ועליו עומדין בני עליה ושואבין דרך הנקב שבאמצע התקרה: אלא אם כן עשו לה מחיצה סביב התקרה הנ"ל או סביב שפת הנקב, דעי"ז אמרינן גוד אחית מחיצתא: בין מלמעלה על תקרה הנ"ל: בין מלמטה מחוברת בהתקרה מלמטה, ולרמב"ם זהו פי' מלמעלה, ומלמט' ר"ל על המים נגד נקב הגזוזטרא, דאמרי' גוד אסיק מחיצתא: וכן שתי גזוזטראות זו למעלה מזו דבעשו עליונ' ותחתונ', שתיהן מותרי', אם נקב העליונ' מכוון נגד נקב התחתונ': עשו לעליונה ר"ל שעשו כולן בני עליונה ותחתונה, מחיצה בשותפות לעליונה: שתיהן אסורות ער שיערבו דתחתונה אין לה מחיצה, ועליונה כיון שמחיצת' בשותפות נעשה, אוסרת תחתונה עליה, וכ"ש בעשו לתחתונה ולא לעליונה, אפי' אין לה שותפו', שניהן אסורים, מדיש לעליונה רשות לשאוב דרך תחתונה, אוסרת עליה, ובעשו שתיהן, שתיהן מותרי' כנ"ל, דגלי דעתיייהו להסתלק משותפות, והו"ל עליונה ותחתונה כפנימה לחיצונה (פ"ו מ"ט). מיהו באין י"ט מזו לזו, הו"ל שתיהן כגזוזטר' א' וצריכין לערב (כ"כ הרמב"ם ועי' בא"ח ססי' שנ"ה דלא פסק כן): אין שופכין בתוכה מים בשבת דבפחות מד' אמות אין מי תשמישו ראויין להבלע במקומן, והן יוצאין לר"ה, וגזרינן כחו אטו זריקה לר"ה: אא"כ עשו לה עוקה גומא: מחזקת סאתים כך שיעור מי תשמיש אדם בכל יום: מן הנקב ולמטה ר"ל שהגומא שהיא סמוך להנקב שבו מקלחין המים לר"ה, תהיה הגומ' מחזקת סאתים מתחת להנקב כדי שלא יזובו הסאתים מים דרך הנקב לר"ה: בין מבחוץ בין מבפנים ר"ל בין שהגומ' בחצר או בר"ה סמוך לכותל החצר: מבפנים אין צריך לקמור (וועלבען), שיכסה הגומ', דאל"כ הו"ל הגומ' כר"ה (שנ"ז): ר' אליעזר בן יעקב אומר ביב (רעננע): שהוא קמור ד' אמות ברשות הרבים ופיה בתוך החצר שאין בה ד' אמות. ונקט קמור, דבאינה קמור אפי' הביב ארוך הרבה אסור לשפוך מים דרך פיה שבחצר, דהו"ל כשופך מים לר"ה כסי' נ"ו, מיהו אפי' אם הביב מכוסה, אם אין בארכו ד' אמות אסור לשפוך מים לשם, דגרע מגומ' לעיל, דבגומ' המים הנשפכים נשארים שם, משא"כ הכא המים זוחלין מהביב לר"ה. אבל ביש ב' לטיבות' שהביב ארוך ד' אמות, והוא מכוסה, אפשר שיבלעו שם סאתיים מים שמסתפק בכל יום ולא יצאו לר"ה, ואם גם יצאו לא אתעביד מחשבתו. ודוקא שלא יהא סילון של עץ, שאין המים ראויין להבלע בה, גם צריך שיהי הביב רחב ד' על ד' טפחים (שנ"ז): וחכמים אומרים אפילו גג או חצר מאה אמה שיש בביב ק' אמה בחצר, א"כ וודאי יבלעו בפנים: לא ישפוך על פי הביב דלא דמי ביב לגומ' (במ"ט), דהכא יוצאין לר"ה להדיא. ומיירי הכא שיש חריץ בחצר במקום השפיכ' עד פה הביב, משא"כ לעיל (מ"ט) מדאין חריץ יכולין המים להתפשט אנה ואנה ויבלעו במקומן, ולהכי לא פליגי התם רבנן: החצר והאכסדרה מצטרפין לארבע אמות ארישא קאי, דביש בחצר עם האכסדר' ד' אמות, א"צ עוקה: וכן שתי דיוטאות נ"ל שהוא נוטריקון דיו תא, ר"ל חדר זוגיי, דהיינו עליי': זו כנגד זו בב' צדדי החצר שלפניהן ביניהן, ולא עירבו יחד, והחצר פחות' מד"א: מקצתן ר"ל בני עליי' א': את שעשו עוקה מותרין לשפוך מימיהן בדיוטא שיזובו למטה להעוקה שבחצר, דהעוקה סמוכה לדיוטא שלהן: ואת שלא עשו עוקה אסורין אפילו לשפכן בדיוטא שלהן שיזובי למטה אסור, דחיישינן מדהעוקה רחוקה מהן, לא ירצו לקלקל החצר בהשופכין, ויטלטלו השופכין למטה להעוקה שבחצר שאינה מעורבת (כ"כ תוס', ולפעד"נ מדסתם הש"ס משמע אפי' קרובה להם העוקה ג"כ אסור, ושאני אינך דעשו עוקה דמתוך כך יזכרו לבלי לטלטל ולהוריד למטה). ולהכי נקט דיוטאות, דקמ"ל דאפילו בעליות דטריחא מלתא להורידי למטה הכלי להחצר, אפ"ה חיישינן, וכ"ש בב' בתים שבחצר קטנה:

מלכת שלמה כיצד משתתפין בתחומין מניח את החבית. כל פירותיהן היו רגילין להניח בחבית כדתניא לעיל מביאין את החבית של יין ושלש מן ושל גרוגרות ושל שאר כל מיני פירות תוס' ז"ל: הג"ה התוס' והמרדכי ז"ל סוברים דעיקר שיתוף לכתחלה לא הוי אלא ביין משום שיהו ניכרים איזהו עירוב ואיזהו שיתוף ודלא כרש"י ז"ל שכתב ביין וכ"ש בפת דחשיב טפי. וכן ג"כ כתבו התוס' דשתופי המבואות דוקא בחצר שבמבוי ולא בבית משום דבחצר מינכר טפי שיתוף דשייכא טפי למבוי וקרובה תשמישה דמבוי אבל בירוש' משמע כפי' רש"י ז"ל דשיתופי מבואות בחצר וכ"ש בבית ע"כ: מניח את החבית. משלו ומזכה להן ע"י בנו ובתו הגדולים כדאמרינן בפירקין דלעיל גבי שתופי מבואות ואומר אח"כ הרי זו לכל בני עירי הרוצין לילך לצד מזרח ד' אלפים אמה ה"ר יהונתן ז"ל: ה"ז לכל בני עירי. ביד פ' ששי דהלכות עירובין סי' י"ח: או לבית המשתה דהוו דבר מצוה. ופי' ה"ר יהונתן ז"ל ומשום הכי נקט הני משום דאין מערבין עירובי תחומין לדבר הרשות כי אם ברגל שילך וישבות שם הוא בעצמו אבל לדבר מצוה כגון הני הקלו על העשיר לערב בפת ע"כ: וביד שם סי' ו' ובטור א"ח סי' תי"ג. וכתוב בספר לבוש החור סימן תט"ו וז"ל לא התירו חכמים לערב עירובי תחומין אלא לדבר מצוה ונ"ל טעמא דבשלמא עירובי חצרות ושיתופי מבואות שגזרו בהם משום ר"ה ובקל יבואו לעבור עליהם שאין כל אדם יכולין ליזהר בהם הצריכו לערב בכל מקום אפי שלא לצורך כדי שלא יבואו לעבור עליהם להדיח אבל עירובי תחומין שאין צריכין לו אלא לפרקים ומיעוטא דמיעוטא הן דצריכין ליה וליכא למיחש כ"כ שיעברו עליו במזיד לא התירו אלא לעת צורך של מצוה כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל או לבית המשתה וכו' ע"כ: ולעיל פ"ד ברייתא שהבאתי דתניא באו גוים למזרח עירובי למזרח ומוקי לה בגמ' במרי מאתא ופי' שם בקונטרס שצריך לצעוק לפניו כתבו תוס' ז"ל דהוי נמי דבר מצוה שהולך לצורך בני עירו ומפקח על עסקי רבים. ירושלמי ולמה לא תנינן מזכין שמואל אמר תמן תנינן מזכין צריך לזכות ברם הכא דלא תנינן מזכין אין צריך לזכות ר' יוחנן אמר קל וחומר בדבר ומה אם תמן שעירובי חצרות מדבריהם את אומר מזכין עירובי תחומין שהן דברי תורה לא כל שכן: כל מי שקבל וכו' ביד שם בה"ע פ' ששי סי' ח: משחשכה אסור גרסי':