יכין ושחט עליה אביה ולא אמרה תחילה אנה תאכל: תאכל משל בעלה דמסתמא דעתה על של בעלה: הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה שכך נהגו אחר הנשואין, לילך ולעשות שמחת יו"ט אצל אביה: תאכל במקום שהיא רוצה ר"ל במקים שהיתה רוצה בשעת שחיטה, דאל"כ אין ברירה בדאו', ואסור' מלאכול בשתיהן. וקמ"ל דבלא ביררה, לא אמרינן דמסתמא ניחא לה בשל בעלה. ומיירי נמי באינה רגילה לילך לבית אביה, דאם רגילה מסתמא ניחא לה בשל אביה. ונ"ל דמה"ט נקט נמי התנא סתמ', דתאכל במקום שהיא רוצה, ר"ל במקום שיש הוכחה מבוררת שרוצה שם, דהיינו בין שהחליטה מתחילה לאכל שם, או ברגילה לילך לשם או לא: יתום יתום קטן: ששחטו עליו אפטרופסין ר"ל ב' אפטרופסין: יאכל במקום שהוא רוצה אף שלא בירר בשעת שחיטה, דמן התורה א"צ קטנים להמנות כלל על הפסח ואעפ"כ אוכלין, דמ"ש תורה שה לבית אבות, משמע מכל מקום, שיאכלו אף שלא נמנו [עי' ר"ן נדרים לו"א]: לא יאכל משל שניהן לא מזה ולא מזה, רק כשהתרצו יחד מאיזה יאכל: לא יאכל משל רבו דלא ניחא לרבו שיאכיל פסחו להצד חירות שבו: האומר לעבדו נ"ל דהא דלא נקט שלוחו, דקמ"ל אף בעבד, דרגיל להכיר טפי בהי ניחא לרבו לא אמרינן דלהכי לא פי' רבו דעתו, מדסמך את עצמו שעבדו מכיר באיזה רגיל, אלא אמרינן מדלא פי' התרצה בכל מה שיעשה העבד: יאכל אף דרגיל במין האחר: יאכל מן הראשון מתניתן מיירי במלך שאמר לעבדו, אבל באדם אחר, דוקא ברישא שלא שחט רק אחד, יש לומר מדלא פי' איזה ישחט, על העבד סמיך, משא"כ בשחט עבד ב' פסחים, ליכא למימר הכי, ומדאין ברירה אסור בשתיהן. אבל במלך, מדיש לו רוב מעדנים, אינו מקפיד איזה יאכל ולא סמך כלל על דעת העבד, רק על איזה שיזדמן לשחוט ראשון, להכי יאכל מהראשון, אף שהעבד מסופק היה. או י"ל דמשו"ה הקילו גבי מלך, כיון דהא דבדאורייתא אין ברירה מדרבנן הוא, להכי משום שלום מלכות, שלא יכעס, לא גזרו בי' רבנן: שכח מה אמר לו רבו אם גדי או טלה: וטלה שלי ואין בזה ענין לברירה, מדכבר מבורר הדבר אלא שהוא אינו יודע וכדאמרינן [ביצה ל"ח א'] וכבר בא חכם, ובש"ס אמרינן, שהולך אצל מוכר בהמות שרבו רגיל אצלו, ורוצה בתקנת רבו, ויאמר המוכר אם גדי אמר רבך, גדי שלו וטלה שלך [על מנת שאין לרבך רשות בו, דאל"כ מה שקנה עבד קנה רבו], וכן יאמר גם כן להיפך: ופטורין מלעשות פסח שני דשניהן כשרין הן רק אנן לא ידעינן מי לזה ומי לזה [ונ"ל דמדלא קאמר סתם ופטורין מלעשות פסח, אין לדייק דדוקא מפסח שני פטורין, הא בפסח ראשון רשאין להביא אחר כשיש עוד פנאי להביאו, דמ"ש דכיון דנפטר כל אחד מהן בחד מהנך, ואכילת פסחים אינו מעכב [כש"ס ע"ח ב'] א"כ אינו יכול להביא אחר מחשש חולין בעזרה, אלא לרבותא נקט פסח שני, דלא מבעיי' פסח ראשון אחר דאסור להביא דהרי משנשחטו ב' הספיקות אסורין למשוך ידן מהם ולהמנות על אחר [כמ"ט פ"ט] אבל פסח שני סד"א דהו"ל כנאנס ולא עשה הראשון יעשה שני כלקמן רפ"ט קמ"ל: האומר לבניו קודם עלותו לירושלים: הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלם ונתכוון האב לזרזן למצוה, שיכבד הזריז לעשותו ראש, לזכות לאחיו על ידו: כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו נ"ל דלמ"ד שה לבית אבות דאורייתא [כגיטין דכ"ה], הכי פירושו, דעכ"פ צריך האב לזכות לכולן בתחילה עליו, דאל"כ הרי נאכל שלא למנוייו: עד שיזרוק עליו את הדם דוקא להמשך ממנו, אבל להמנות עליו מודה דעד שישחט: הממנה עמו אחרים בחלקו בחלק שיש לו בהפסח: רשאין בני חבורה ליתן לו את שלו ר"ל דרשאין לומר לו טול חלקך וצא, דאין אנו רוצים שיתערב זר בינינו, דהרי פסח מותר לאכלו בב' חבורות: זב שראה שתי ראיות דצריך ז' נקיים וא"צ קרבן: שוחטין עליו בשביעי של ז"נ שלו ודוקא בטבל כבר ולא העריב שמשו, אבל בלא טבל, לא, דשמא יפשע ולא יטבול ומה"ט לא נקט נמי נדה, דהרי טבילתה בלילה ושמא לא תטבול. מיהו טמא מת, אפי' טבל והוזה, כל שלא העריב שמשו, נדחה לפסח שני: ראה שלש דאז חייב גם כן להביא קרבן בח' שלו: שוחטין עליו בשמיני שלו אף שתולה בדעת אחרים שיקריבו קרבנו. ודוקא שמסר קרבנותיו כבר לב"ד, אף שלא הוקרבו עדיין, חזקה שיקריבום הב"ד עוד היום: שומרת יום כנגד יום עי' בהקדמתי לטהרות סי' כ"ז וסי' ע', דברוא' יום א' או ב' בי"א יום שבין נדה לנד', טובלת למחר וסופרת יום ההוא בטהרה, וכשתעריב שמשה, טהורה: שוחטין עליה בשני שלה אף שהוחזקה קצת לראית, טפי מזב: והזבה ר"ל בראתה ג' ימים בי"א יום הנ"ל, שאז זבה היא וצריכה ז' נקיים, וחייבת להביא קרבן ביום הח': שוחטין עליה בשמיני נ"ל דמדקתני סתמה משמע גם בפסח שני, ולפ"ז קמ"ל הכא גם באשה, אף דבשני, נשים רשות [כרמב"ם פ"ז ה"ג מק"פ], או נ"ל דקמ"ל אף דבליל שאחר שמיני שלה, יתחילו ימי נדתה, והרי אז רגילה לראות דם, דמדאמרה תורה על ימי זיבה שהן בלא עת נדתה, ש"מ דז' ימי נדה הן עת נדתה ורגילה לראות בהן, אפ"ה שוחטין עליה. [אב"י כוונת רבינו הגדול בפי' הא' היא שיכולה לעשות אפי' בפסח שני חבורה שכולה נשים, ועל זה הראה על הרמב"ם עי"ש, ועי' לח"מ שם פ"ה ה"ח]: האונן כל יום המיתה של א' מז' קרובי האדם, אביו ואמו, אחיו ואחותו, בנו ובתו, ואשתו, הוא אונן דאו' ואסור לאכול קדשים, ולילה של אחריו הוא אונן מדרבנן, ויום חבורה שאינו יום מיתה, נמי מדרבנן, ולילה שלאחריו מותר [זבחים ד"ק ע"ב]: והמפקח את הגל ר"ל מי שפתח גל אבנים שנפל על אדם, שיש לחוש שימצאנו מת. ויהי' הפותח טמא למפרע: שהן יכולין לאכול כזית שוחטין עליהן דאונן כיון דאנינות לילה רק מדרבנן, במקום כרת לא גזרו, ומפקח גל, נמי חזקת טהרה יש לו: שמא יביאו את הפסח לידי פסול דאונן שמא בטרדתו יטמא למתו, ואף לאחר קבורה, שמא יזכיר א"ע אח"כ שנטמא. ומפקח גל שמא ימצאנו מת, ויטמא למפרע, וחולה וזקן שמא יתחלשו ולא יאכלו כזית, ויושב בבית אסורין, מיירי בבית אסורין של עכו"ם, דאפשר דמשקרי בהבטחתם. ומיירי נמי שהאסורין הוא חוץ לירושלים. שאי אפשר להוציא הבשר לשם, אבל באסורין של ישראל, והם הבטיחוהו להוציאי בערב, או שהאסורין של עכו"ם אבל הוא תוך ירושלים, אפי' לשחוט עליהן בפ"ע שרי: לפיכך אם אירע בהן פסול הפסולים שזכרנו: פטורין מלעשות פסח שני דבשעת זריקה כשר היה: חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא מתחלתו דמדמצאוהו מת, לא חיישינן שמא בשעת שחיטה חי היה. מיהו בגל ארוך כל כך עד שאפשר שלא האהיל אז עדיין עליו, פטור: ואין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים לאכילת פסח, דנשים ועבדים יחד לא, משום זנות, ועבדים וקטנים יחד לא, משום משכב זכור, וקטנים לחודא נמי לא, דמדאינן בני דעת שמא יפסלוהו, אבל ביש בהן דעת והגיעו לעונת נדרים, וכמו כן נשים או עבדים כל חד לחודייהו שרי: אונן טובל ואוכל את פסחו לערב דאנינות לילה דרבנן, ובמקום כרת לא גזרו וא"ת ויהיה נמי דאורייתא ניתא עשה דאכילת פסח ונדחי ל"ת דאונן, י"ל כיון דאין אכילת פסח מעכבת הו"ל כאכילת שאר קדשים דנמי מצוה ואפ"ה גלי רחמנא דאינה דוחה לאנינות. אמנם טבילה צריך, דלמא הסיח דעתו ונטמא בשאר טומאות. אבל אם וודאי הסיח דעתו צריך כל אדם הזאה ג' וז' [כיומא ד"ל ע"ב] מיהו לערב דקתני אטבילה נמי קאי, דאי יטבול ביום, הרי עדיין נשאר באנינותו ושמא יסיח דעתו אחר שטבל ויתטמא בטומאת ערב: השומע על מתו ששמע שמת לו מת שחייב להתאבל עליו, והו"ל ביום שמוע' אונן דרבנן: והמלקט לו עצמות רגילים היו לקבור תחלה בקרקע לחה, כדי שיתעכל הבשר מהר, ואח"כ קוברין העצמות אצל האבות במקום נכבד, או מעלין העצמות לא"י, וביום שלוקטין אחרים העצמות של אביו ואמו, חייב להתאבל כל היום ההוא מדרבנן: טובל ואוכל בקדשים לערב, דאפילו ביום שרי מדאורייתא: ובית הלל אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וצריך הזאת ג' וז'. וא"ת הרי הו"ל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ואיך לא נמנה בפ"ד דעדיות, י"ל כיון דאית בה נמי קולא לב"ה דפטור מכרת כשלא עשה פסח ראשון א"כ י"ל כדאיתשיל בבהמ"ד בכה"ג איתשיל [כחולין נ"ב ב'] [ונ"ל דלהכי קאמר "כל הפורש מערלה", ולא קאמר כל שהערלה פרשה ממנו, לאשמעינן דבגר מיירי, ופירש מלהיות שוב ערל, דעכו"ם אפילו נמול נקרא ערל, [כנדרים פ"ג מי"א], דדוקא בגר חיישינן שמא יטמא לשנה הבאה, ויסבור כמו שאשתקד הועיל לו הטבילה לכל טומאותיו שמקודם, כמו כן השתא, ולא יהיה יודע שאשתקד עכו"ם היה, שאינו מקבל טומאה, והשתא נתגייר ומקבל טומאה, אבל ישראל שמל את עצמו, אף על גב שצריך ג"כ טבילה, ככל ישראל שצריכים טבילה קודם לרגל [כביצה פ"ב מ"ב] אפ"ה א"צ הזאת ג' וז', ולא גזרינן ישראל אטו עכו"ם:

מלכת שלמה האשה וכו'. נלע"ד דאגב דתני בסוף פירקין דלעיל והכלה הופכת את פניה שרי השתא באשה או בכלה שכבר עבר זמן שנשאת אם היא רדופה או אם אינה רדופה כמו שנכתוב בסמוך בס"ד וכולה מתני' עד סוף הפרק פרק שני דהלכות ק"פ ובפ"ג סי' כ"ג: בזמן שהיא בבית בעלה. מלת בזמן צ"ע אמאי איצטריך למתנייה: תאכל ממקום שהיא רוצה. גמ' שמעת מינה יש ברירה פי' קס"ד ממקום שהיא רוצה בשעת אכילה קאמר ואמרי' הוברר דשחיטה וזריקה דהאי פסח שפיר איזדריק עלה דהאי אתתא ומתרץ מאי רוצה בשעת שחיטה ששאלנו את פיה בשעת שחיטה ואמרה בזה אני רוצה ורמינהי אשה רגל הראשון אוכלת משל אביה מכאן ואילך רוצה אוכלת משל אביה רוצה משל בעלה לא קשיא כאן ברדופה פי' ברייתא ברדופה ללכת אצל אביה לספר שבתה הלכך רגל הראשון ודאי בתר אביה מכאן ואילך ספק. מתניתין בשאינה רדופה לילך תמיד לבית אביה הלכך בבית בעלה חביב לה וכל שאר הרגלים ודאי שייכא בהדיה ורגל ראשון ספק הלכך תאכל ממקום שהיא רוצה וכדאשכחן בקרא דיש כלה רדופה דכתי' הייתי בעיניו כמוצאת שלום נתחבבתי עליו ונמצאתי שלימה לו וא"ר יוחנן ככלה שנמצאת שלימה בבית חמיה ורדופה לילך להגיד שבחה בבית אביה האיך מקובלת היא בבית חמיה וכתבו תוס' ז"ל מאי רוצה בשעת שחיטה ודוקא בררה בשעת שחיטה אבל לא בררה אינה אוכלת לא משל זה ולא משל זה אכל ברישא אפי' סתמא אוכלת משל בעלה ע"כ. (הגהה אלא דלפי' התוס' כל הכלות רדופות ע"ש ולפי שיטתן ז"ל כתבו בסוף דבריהם והלכה דקתני במתני' לאו דוקא דאי דוקא כבר גלתה דעתה שרוצה בשל אביה א"נ אפי' הלכה כל זמן שלא בררה ספק הוא אבל הלכה לעשות לא גרסי' ואי גרסי' צריך לומר דלעשות לאו דוקא ע"כ בקיצור): יתום ששחטו עליו אפוטרופוסין וכו'. גמ' שמעת מינה יש ברירה פי' שהוברר הדבר שבזה נתרנה בשעת שחיטה אילו הודיעוהו א"ר זירא שה לבית מכל מקום איש בעל הבית יקחנו לכל בני ביתו ואין צריך דעתו תניא נמי הכי וכו' ומסתברא כמו שהגיה רש"ל ז"ל שמחק מלות תניא נמי הכי והגיה במקומן תנו רבנן וכו'. וכתבו תוס' ז"ל הכא לא שייך לומר מאי רוצה בשעת שחיטה דבשלמא לעיל אשמועי' דאי לא בררה בשעת שחיטה אינה אוכלת כלל אע"ג דס"ד דבתר בעלה גרירא טפי אבל הכא אם רוצה בשעת שחיטה מאי קמ"ל ע"כ: עבד של שני שותפין. גמ' רמי ליה רב עינא סבא לרב נחמן תנן עבד של שני שותפין לא יאכל משל שניהם והתניא רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל א"ל עינא סבא ואמרי לה פתיא אוכמא מיני ומינך תסתיים שמעתתא מתני' בדקפדי אהדדי פי' שני הבעלים אין רוצין ליהנות זה מזה הלכך אפי' נתרצה האחד שיאכל העבד אין חברו רוצה שיהנה חלקו משל חברו וברייתא דלא קפדי אהדדי. והרמב"ם ז"ל פי' שם בפ' שני דבזמן שמקפידין זה על זה רוצה לומר שלא יגנבנו לעבד כלומר שחושש זה שאם יאכל אצל חברו ימשיך לב העבד אליו ויגנבנו ע"כ ותוס' ז"ל כתבו אין לפ' דקפדי שאין כל אחד רוצה לההנו' את חברו וכו' עד לכך נראה כפי' הקונטרס דקפדי שכל אחד אינו רוצה שיהנה חלקו משל חברו וכו': מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו ראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל חציו עבד וכו' ומחק מלת מי והשין. ובגמ' משל רבו הוא דלא יאכל אבל משל עצמו אוכל והתניא לא יאכל לא משלו ולא משל רבו לא קשיא כאן כמשנה ראשונה קודם שחזרו ב"ה לא יאכל משל עצמו מפני שאין חלק עבדות נמשך אחר דעתו כאן כמשנה אחרונה הואיל ובידנו לשחררו הרי הוא כבן חורין ואוכל משל עצמו דתנן פ"ד דגיטין מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו' חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש. כך פי' רש"י ז"ל וכן בפי' ר"ע ז"ל כאן אכן הרמב"ם ז"ל פירש ואמרו לא יאכל משל רבו וכמו כן לא יאכל משל עצמו לפי כי עוד יתבאר כי הוא לא יניח עבד חציו בן חורין וחציו עבד ולפיכך לא יאכל ממנו בשום פנים עד שיעשה בן חורין ומה שאמר בכאן לא יאכל משל רבו שיראה ממנו שהוא אוכל משל עצמו זהו דעת האומר מניחין אדם חציו עבד וחציו בן חורין ע"כ: