0:1
Mishnah
משנה א
יֵשׁ מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה וְחוֹצְצִין, מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה וְלֹא חוֹצְצִין, חוֹצְצִין וְלֹא מְבִיאִין, לֹא מְבִיאִין וְלֹא חוֹצְצִין. אֵלּוּ מְבִיאִין וְחוֹצְצִין, הַשִּׁדָּה וְהַתֵּבָה וְהַמִּגְדָּל, כַּוֶּרֶת הַקַּשׁ, כַּוֶּרֶת הַקָּנִים, וּבוֹר סְפִינָה אֲלֶכְּסַנְדְּרִית, שֶׁיֶּשׁ לָהֶן שׁוּלַיִם וְהֵן מַחֲזִיקִים אַרְבָּעִים סְאָה בְלַח, שֶׁהֵם כּוֹרַיִם בְּיָבֵשׁ. וִירִיעָה, וּסְקוֹרְטְיָא, וּקְטָבֹלְיָא, וְסָדִין, וּמַפָּץ, וּמַחֲצֶלֶת, שֶׁהֵן עֲשׂוּיִין אֹהָלִים, וְעֵדֶר בְּהֵמָה טְמֵאָה וּטְהוֹרָה, וּמְכוֹנוֹת חַיָּה וָעוֹף, וְהָעוֹף שֶׁשָּׁכַן, וְהָעוֹשֶׂה מָקוֹם לְבֵנָה בַּשִּׁבֳּלִים, הָאֵירוּס וְהַקִּסּוֹם, וְיַרְקוֹת חֲמוֹר, וּדְלַעַת יְוָנִית, וְאֳכָלִים טְהוֹרִים. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי לֹא הָיָה מוֹדֶה בְּאֳכָלִים טְהוֹרִין, חוּץ מִן הָעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה:
ברטנורה
יש מביאין את הטומאה. שאם האהילו על הטומאה ואדם וכלים מביאין את הטומאה על האדם והכלים, ואע״פ שלא נגעו בטומאה:וחוצצים. אם הטומאה תחתיהן מצילין אדם וכלים שעל גבן, לפי שהן חוצצים בפני הטומאה. וכן אם טומאה על גבן מבחוץ, מצילין כלים שתחתיהן:שידה. תיבה גדולה של עץ כמין ארון:תיבה. קטנה כעין שולחנים:מגדל. של עץ עשוי לאוצר:כוורת הקש. קופות גדולות עשויות מקש או מערבה או כפות תמרים:כוורת הקנים. כמין סלים עשויין מקנים:ובור ספינה אלכסנדרית. הספינות הגדולות שמפליגים בהם בים הגדול, עושין בתוכן כלי גדול של עץ כמין בור שמשימים בו המים המתוקין הראויין לשתיה:והן מחזיקים ארבעים סאה בלח. דכיון שהן גדולים במדה זו שוב אינן מקבלים טומאה, וחוצצים בפני הטומאה:סקורטיא. עור שלובשים העבדנים בשעת מלאכתן:קטבליא. עור שמציעין למטה ושוכבין עליו, וקורין לו בערבי נט״ע:שהן עשויין אהלים. נטויין כעין אוהל. ואע״ג דיריעה וסקורטיא וקטבליא וסדין ומפץ ומחצלת כלים נינהו ומקבלי טומאה, מכל מקום כשהן נטויין כאהלים חוצצים בפני טומאה, דאוהל אע״ג דמקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה:ועדר בהמות. כשהן עומדות ולא מהלכות וראשו של זה בין רגליו של זה:ומכונות חיה ועוף. קיני חיה ועוף. לשון מכון לשבתך (שמות ט״ו):והעוף ששכן. שהיה קשור על הכותל או על האילן:והעושה מקום לבינה בשבלים. שמחפה לשבלים מקום דומה לבית:האירוס והקיסום ודלעת יונית וירקת חמורים. כל אלו מיני ירקות שעלים שלהן רחבים:חוץ מן העיגול של דבילה. לפי שתחת צל עיגול של דבילה היו רגילים לישב יותר משאר אוכלים. והכי תניא בתוספתא. ואין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי:
תוסופות יום טוב
השידה. פי' הר"ב תיבה גדולה של עץ כמין ארון. ובמקומות אחרים פי' עגלה. והארכתי בריש פרק יח דכלים:
שיש להם שולים. עי' מה שכתבתי במשנה יג פרק דלקמן:
כוורת הקש. פי' הר"ב עשויות מקש כלומר מזנבות השבלים שהן קשים. כך כתב הר"ב בריש פרק טו דכלים. [*ולא ידעתי למה מפרש בכאן קופות. וכן בסמוך סלים]:
והן מחזיקים ארבעים סאה כו'. פי' הר"ב דכיון שהם גדולים עי' בפירושו לריש פט"ו דכלים גם עי' מ"ש במשנה ו פרק ה [ד"ה או כוורת] ומהר"ם כתב בכאן וז"ל נ"ל דהא דקתני חוצצים שידה תיבה ומגדל ומפרישים בין טומאה דלמטה לכלים שע"ג. כי כן צריך לפרש משום סדין ומפץ דמקבלין טומאה. ואין חוצצין בחלון [*כדתנן בפרק עשירי משנה ד]. אם כן צריך לפרש דחוצצין דשידה תיבה ומגדל וכוורת. היינו עם דפנות אהלים. כדאמרי' לעיל פ"ה [*משנה ה']. שהכלים הטהורים אינם מצילין אלא עם דפנות אהלים. וליכא למימר דשאני הכא דנטויים וקבועים כאהל. ונימא דעשויים אהלים אכולה בבא דלעיל מינה קאי. דהא ודאי ליתא. דא"כ מאי איריא שמחזיקים ארבעים סאה. אפילו אין מחזיקים ארבעים סאה נמי דהשתא מקבלי טומאה חוצצין. מידי דהוה אסדין דחוצצין. אע"ג דמקבלי טומאה. כיון דעשוין אהלים כדפי'. אלא ודאי עשוים אהלים לא קאי אלא איריעה וסקורטיא וקטביליא וסדין ומפץ ומחצלת. וא"ת וליתני נמי שידה תיבה מגדל וכוורת. שאין מחזיקין ארבעים סאה מביאין וחוצצין. וכגון שעשויין אהלים. וי"ל דאין דרך לקבוע אותם לאהל. ע"כ נ"ל. עכ"ל [ועיין ברא"ש מ"ש בזה]. ומה שנראה לי בזה כבר כתבתי ברפ"ו בס"ד [ד"ה אפילו] ודעת הר"ש נראה כדברי מהר"ם מהא דרפ"ט:
שהם כוריים ביבש. עי' מ"ש ברפט"ו דכלים:
סקורמיא. פי' הר"ב עור שלובשים כו'. ובמשנה דפט"ז דכלים מפרש בשם הרמב"ם עור שאוכלים עליו. וכ"כ שם בפירושו וכאן מפרש כן לקטבליא. אבל בסקורטיא מפרש שהוא כסוי עור אשר יכסו בה המטה לישב בה. ושם*) [אינו] מפרש כן לסקורטיא. ובגמ' בפ"ז דנדרים דף נה [ע"ב]. מפרשים אסקורטיא דהתם כיתונא דצלא:
ומפץ. עיין בפרק כד [דכלים] מ"י ובסופו בפירוש הר"ב:
ומכונות חיה ועוף. פי' הר"ב קיני כו'. ובתנאי גם כן שיהיו אלו החיות עומדות דבוקות. הרמב"ם. אבל נראה מדבריו דל"ג ועוף. וכן לא העתיקו בחבורו פרק י"ג [מהלכות טומאה מת הלכה ג]. וכן במשניות ישנות מנוקדים. אבל לשון הר"ש כלשון הר"ב. וכן גיר' מהר"ם:
[*והעוף ששכן. פי' הר"ב שהיה קשור כו'. עיין מ"ש במשנה ה [ד"ה והעוף]:
והעושה מקום לבנה בשבלים. לשון הר"ב שמחפה לשבלים מקום דומה לבית. דברי הרמב"ם שבפירושו הן. אבל בנא"י שיחפור בשבלים וגירסא אחרת שיחטט בשבלים. וכן הוא בחיבורו פרק י"ג [הלכה שם]. והחוטט בשבלים מקום לקטן להצילו מן השמש. ע"כ. גם הר"ש פירש שלא יכהו החמה. ע"כ. ומתניתין נקטה והעושה לבנה בלשון נקבה. נ"ל לפרש שכן דרכן של נשים לעשות כן ולכל זה הגירסא לבנה. אבל הר"ב העתיק לבינה ביו"ד. וכן הוא *)בס"א. ופי' בעל כף נחת משימים לבינה על גבי השבלים שלא יוליכם הרוח וכשמסיר אותה לבינה נשאר מקומה כמו אהל. וכך פירש הערוך. ע"כ. והר"ב לא דק שהעתיק לבינה ביו"ד. ומפרש לפירוש הרמב"ם שהוא כגירסת הספר. לבנה בלא יו"ד. ומהר"ם כ' דנ"ל דגרס לכנה בכ"ף ופירושו מלשון הכן והכנה במסכת כלים [סוף] פי"ב והן עניני מדות כמו כנא כנא בפרוטה במסכת כתובות פ' אלמנה [דף צט ע"ב]. והכן היא המדה גדולה והכנה היא מדה קטנה או משקולת כדפי' התם. ונראה דכנה היא מדה שמודדין בה התבואה. והכן הוא מחק שמוחקים בה את המדה ושכיחי בגורן למדוד בהן התבואה אחר הדישה. ועושין להן בגורן בשבלים מקום גבוה מן הצד כדי שלא ישתברו ויתעקמו בדריסת רגלי בני אדם. או רחת שזורין בה את התבואה היא. א"נ עניני משקולת הם ששוקלים בהם כספים שגם הם מצויין בגורן לשקול בהם כספים מאת לוקחי תבואה בגורן כדאשכחן בפ' איזהו נשך מי שהוא נושה בחברו מנה והלך ועמד על גרנו וכו'. עד יש לי חיטין שאני נותן לך וכו'. א"נ גרס לבינה כפי' הערוך. ע"כ:
האירוס כו'. במחוברים כדתנן במשנה ה. וכתב הר"ב שכל אלו עלין שלהן רחבין. והרמב"ם בחבורו שם כתב שמתקיימי' בימות החמה והגשמים ולפיכך הם כמו הסככות אילן שהוא מיסך על הארץ. וכ"כ במשנה ה:
ואוכלים טהורים. שלא הוכשרו. הר"ש:
יכין
מלכת שלמה