0:1
Mishnah
משנה א
כַּוֶּרֶת שֶׁהִיא בְתוֹךְ הַפֶּתַח וּפִיהָ לַחוּץ, כַּזַּיִת מִן הַמֵּת נָתוּן תַּחְתֶּיהָ אוֹ עַל גַּבָּהּ מִבַּחוּץ, כֹּל שֶׁהוּא כְנֶגֶד הַזַּיִת, תַּחְתֶּיהָ וְגַבָּהּ טָמֵא. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ כְנֶגֶד הַזַּיִת, תּוֹכָהּ, וְהַבַּיִת, טָהוֹר. בַּבַּיִת, אֵין טָמֵא אֶלָּא הַבַּיִת. בְּתוֹכָהּ, הַכֹּל טָמֵא:
ברטנורה
כוורת. שיש לה שולים, ומחזקת ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש שאינה מקבלת טומאה, ומוטה על צדה בתוך הפתח ומקצתה בחוץ ומקצתה בבית:ופיה לחוץ. ושוליה לפנים:כזית מן המת נתון תחתיה. מבחוץ:כל שהוא כנגד הזית. אם הזית תחתיה וכלים על גבה כנגדו, או הזית על גבה וכלים תחתיה כנגדו:תחתיה וגבה טמא. אבל מה שבתוכה טהור. דאע״פ שהכוורת מצלת על מה שבתוכה, אינה מצלת על מה שתחתיה וגבה כנגד הזית של טומאה. דעל מה שבתוכה דין הוא שתציל, דאפילו מונחת באוהל המת מצלת בצמיד פתיל, כיון שאינה מקבלת טומאה, אבל מה שתחתיה ושעל גבה אינה מצלת כיון דכלי היא, כדתנן לעיל פרק ו׳ אדם וכלים נעשים אוהלים לטמא אבל לא לטהר:וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור. הכי קאמר, כלים שתחתיה וגבה שאינן כנגד הזית של טומאה, ותוכה כלומר כלים שבתוכה ואפילו הן כנגד הזית, וכלים נמי שבבית, הכל טהור:בבית אין טמא אלא הבית. אם הכזית בבית אין טמא אלא הבית, אבל הכלים שבתוך הכוורת טהורים, דפיה לחוץ:בתוכה הכל טמא. אם הכזית בתוך הכוורת, הכל טמא. דבכוורת שהיא נקובה מן הדפנות בפותח טפח עסקינן, כדבעינן למימר לקמן [משנה ג׳], אלא שהנקבים פקוקים בקש ואין הסתימה מהודקת, ודרך הנקבים יוצאה הטומאה לבית כיון דלא מהדקי, ואפילו כלים שתחתיה ושעל גבה מבחוץ טמאים, דכיון שהזית בתוכה רואין אותה כאילו היא מלאה טומאה, ואין כלי מציל על מה שתחתיו ועל גביו. אבל כשהטומאה בבית, אמרן לעיל דאין טמא אלא הבית, שאין הטומאה נכנסת בכוורת דרך נקבים אע״פ שיש בהן פותח טפח הואיל והן פקוקים, ודרך פיה אינה נכנסת שהרי פיה לחוץ:
תוסופות יום טוב
כוורת. פי' הר"ב שיש לה שולים כו' שאינה מקבלת טומאה. וכיון דלאו בת קבולי טומאה היא חוצצת בפני הטומאה. מהר"ם: שהיא בתוך הפתח. פי' הר"ב ומקצתה בחוץ. ברה"ר או בחצר. מהר"ם. וכתב עוד וד' חלוקים קתני בה במוטה על צדה בפתח ופיה בחוץ. בבא קמא בשלימה ומחולחלת ואינה גבוהה מן הארץ טפח. בבא תנינא בשלימה ומחולחלת וגבוהה מן הארץ טפח. בבא תליתאה בפחותה ואינה מחולחלת ואינה גבוהה מן הארץ טפח. בבא רביעאה בפחותה ואינה מחולחלת וגבוהה מן הארץ טפח. וכל אותן ד' בבות מיירי בפיה לחוץ. ואח"כ הוא שונה ארבעה בבות כיוצא באלו בפיה לפנים. ואחר כך הוא שונה ארבעה בבות כיוצא באלו במוטה על צדה באויר. ואח"כ שונה ד' בבות בכהאי גוונא ביושבת על שוליה. עכ"ל. אבל אחר שתי בבות ראשונות. דמיירי בכוורת שבבית קודם שיצא מן הבית. תנא עוד שתי בבות אחרות חדא בממלאה כל הבית. וחדא בעומדת בתוך הפתח. ואחר כך יצא מפתח הבית לאותן בבות. דמיירי כשהיא עומדת באויר השמים: כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא. כתב הר"ב אבל מה שבתוכה טהור. וכ"כ הר"ש ומהר"ם ולקמן אכתוב שאין דעת הרמב"ם כן. ומ"ש דאפי' מונחת באהל המת מצלת בצמיד פתיל. כדתנן פ"י דמס' כלים וכלי עץ הטהורים. וכדקתני הכא בסיפא טומאה בבית אין טמא אלא הבית. ולא הכוורת. מהר"ם. והכא אע"ג דאינה צמודה פתיל הואיל ואין לה אהל מאהיל על פיה ועל הטומאה. מצלת על תוכה כמו בצמיד פתיל. ומ"ש הר"ב אבל מה שתחתיה ושע"ג אינה מצלת כיון דכלי הוא. כדתנן לעיל פ"ו אדם וכלים כו'. מסיים הר"ש. דאפי' נדבך הנתון ע"ג כלי אבנים אינו מציל כ"ש הכלי עצמו. ותנן נמי לעיל פ"ה [משנה ה'] הכלים מצילים עם דפנות אהלים. אבל בלא דפנות לא. ע"כ. וסיים מהר"ם כגון זאת הכוורת שמונחת תוך הפתח ולא אצל הדופן. וכ"ש כשאינה גבוהה מן הארץ טפח דאפי' אצל הדופן לא מצלא. דאין אהל פחות מטפח. ע"כ. וזאת היא ג"כ שטתו ברפ"ח כמ"ש שם בס"ד. אבל לפי מה שביארתי רפ"ו [ד"ה אפילו] מדעת הרמב"ם. לא כן הוא. אלא כל כלי הבא במדה מביאין וחוצצים. ולא מצריך התם שיהו עם דפנות אהלים. קשיא הכא אמאי לא תחוץ הכוורת והא פרשינן לה שהיא באה במדה ומפני כן כ' הראב"ד בפי"ט מהט"מ שלא נתחוור אצלו טעם המשנה טעם ברור. ע"כ. ומה שמיישב הכ"מ דההיא דחוצצין דרפ"ח מיירי בחציצת והפסק כותל ולא בחציצת אהל. דלענין אהל אינם חוצצים לטהר. כההיא דרפ"ו. כבר כתבתי אני בס"ד התם ברפ"ו שא"א לומר כן. אלא דחציצה דרפ"ח מיירי [*נמי] לענין חציצת אהל. והראיתי מקום על דברי הכ"מ עצמו שמפרש כן. ועוד הנני יוסיף בכאן להזכיר דבריו בהעתקתו שם ספי"ט מה שכתב הוא על המשנה עצמו. ושם כתב לאמר בקושיא זו דודאי דחוצצין דפ"ח היינו חציצת אהל. אלא שאין חציצתו חציצה. אא"כ שנעשה כאהל. דהיינו שהוא גבוה טפח. ומפני זה נדחק בכמה דוחקים בדיני היתה גבוה טפח. להוציא המשנה ממשמעה. דכי קתני ע"ג מפר' דהיינו בחלק שיש ממנה תחת הבית וכו'. והא דקתני במשנה ח הכל טמא אלא גבה. היינו גבה שחוץ לבית. ומתניתין י דקתני היתה גבוהה כו' הכל טמא הניח בצ"ע. ואני אומר לפי מה שכבר ביארתי מדעת הרמב"ם ברפ"ו. שכלי גללים ודומיהם הטהורים נעשי' אהל לטמא ולא לטהר. שזהו כשאינם באים במדה. אע"פ שהם טהורים מכל מקום אינם חשובים אהל. אלא כשבאים במדה. נמצינו למדין שאין דין כלים הטהורים שוין. ועל *)דין זה נ"ל ליישב גם כאן. דהא דבבאים במדה דתנן ברפ"ח דמביאין וחוצצים. והיינו בתורת אהל. שגם בהם יש חילוק ואינם כולם שוים בדין זה כמו שכלי גללים עצמם אינן שוין. ויש חלוק ביניהם בין באים במדה או לא באים ואע"פ שכולם טהורים ה"נ בכלי עץ הטהורים והם הבאים במדה יש לחלק ביניהם. והוא התנאי של החלחול דהכא. ואע"פ שכשנפחתה עדיפא כדלקמן משנה ג. ודמיא טפי לאהל. ר"מ אפשר לומר דכשלא נפחתה והיא כלי אלא שנתחלחלה. דמגרע גרע לענין אהל ונשתווה לכלי גללים שאינם באים במדה. ואמינא נמי דהיינו דבתוספתא והביאה הר"ש קתני. איזו היא מחולחלת כל שיש לה טפח מד' רוחותיה מג' רוחותיה מב' רוחותיה זו כנגד זו. ואילו מרוח אחת לא קתני. ואי אין לחלחול טעם אלא לאפוקי טומאה מינה לבית כדפי' הר"ש והר"ב. א"כ אף במרוח אחת תסגי. אלא ודאי טעמא אחרינא נמי. ואיכא למימר כדפרישית כדי שתצא מדין תורת אהל הניתן לכל כלי הבא במדה כדתנן ברפ"ח. וגמרא גמירי ליה לתנא דתוספתא דבמב' רוחות הוא שיוצא מתורת אהל. אבל לא מרוח אחת. והיינו נמי דמצריך שיהיו זה כנגד זה. שכשהם זה כנגד זה הוי לענין אהל כאילו כולה איננה ולא תחוץ. ומידי דהוה אכלי גללים. כך נ"ל. וע"פ הדברים האלה אפרש כל הפר' בס"ד. ואע"פ שעכשיו באו לידי דברי מהר"ם. וראיתי בהם שמפרש טעם אחר לדברי התוספתא דמצריכה נקבים משתי רוחות וכמו שאעתיק לקמן. לא חזרתי מדברי. לפי שגם דבריו אינם מוכרחים. ואל תתמה במה שאמרתי דהכי גמירי לה. שכן תמצא כמו כן למהר"ם ז"ל בפרקין משנה ז [*וי"ד]. ועוד אכתוב בתוספתא זו במשנה ג ע"ש [ד"ה היתה]: וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור. כתב הר"ב ה"ק וכו' ותוכה וכו' וכ"כ הר"ש ומהר"ם. עי' בפירוש הר"ב במשנה יג [ד"ה בוקעת]. אבל הרמב"ם מפרש למתניתין כמשמעה שכל שאינו כנגד הזית בתוכה הוא דטהור. הא מה שכנגד הזית ואפי' בתוכה טמא שהטומאה בוקעת לכל שכנגדה. וגירסת הספר דבמשנה ה מוכיח כדבריו כמ"ש שם בס"ד [ד"ה תחתיה] והקשה הכ"מ [ברפי"ט מהלכות ט"מ] מאחר שהטומאה בקעה ונכנסה לכוורת לטמא מה שכנגד הזית. למה לא תתפשט הטומאה בכל הכוורת. והל"ל בתוכה טמא. וגבה טהור. דכיון שנכנסה הטומאה בכוורת שהוא אהל. חצץ הכוורת בפניה שלא תבקע ותעלה. וי"ל מאחר שעצם הזית אינה בתוכה אינה מתפשטת בכל הכוורת. וכן אינה מעכבת עליה מלבקוע ולעלות ע"כ. וכן נמי בכלל הזה שאינה נכנסת הטומאה ממנה לבית ע"י החלחול. אלא שלשטת הרמב"ם אין הפי' של מחולחלת כפי' המפרשים דבנקובה. אלא מחולחלת ענינה שבעצמה היא חלול' חלול'. לא נקבים נקבים [עי' בפי' הרמב"ם אז תבין] ולכך לא הוצרך הכ"מ לכלול זה. ולהרמב"ם בתוכה הכל טמא. כיון שחלל הכוורת בתוך הבית והטומאה מגעת בכלל הבית לא ימנענה הכוורת שיטמא הבית כמ"ש בפ"ד [משנה א' ד"ה טומאה]: בבית אין טמא אלא הבית. כתב הר"ב אבל הכלים שבתוך הכוורת. טהורים. וכתב כן הר"ש. ומשמע דאילו כלים שתחתיה והם בתוך הבית טמאים. ואפילו הטומאה בבית שלא תחת הכוורת. וכן מסיק מהר"ם. דכיון דטומאה מתפשטת בבית ע"ג כל הכוורת שבפנים. בוקעת כל תחתיה שבפנים. דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. והוקשה לו מהא דתנן בפ"ד סוף משנה א דכלים שתחת המגדל. ואין שם פותח טפח. טומאה בבית הכלים טהורים. ותירץ דשאני הכא שהכוורת מונחת בפתח. וכיון דסוף טומאה לצאת דרך שם ויש פותח טפח ממעל לכוורת בין הכוורת לקורות ה"ל כאילו הטומאה שם על הכוורת. וכל כה"ג שיש [שם] פותח טפח על גבה או תחתיה. והיא מונחת בפתח דדרך טומאה לצאת דרך שם. אמרינן דנעשים אהלים לטמא ולא לטהר כאילו הטומאה עצמה שם. ובכוורת פחותה שאינה כלי דלא שייך ה"ט אפרש שם טעם אחר. עכ"ד: בתוכה הכל טמא. כתב הר"ב דבכוורת שהיא נקובה מן הדפנות כו' כדבעינן למימר לקמן. במשנה ג. ושם אפרש בשם מהר"ם ז"ל. ודייק הר"ב לכתוב דפנות וכן כתב ג"כ שהנקבים וכו' ודרך הנקבים וכו' הכל לשון רבים. אפשר שבדקדוק כתב כן. והוא מטעם התוספתא שכתבתי לעיל דמפרש' דמחולחל' היא שנקוב' לפחות משתי רוחותי' זה. כנגד זה ומכל מקום לא ה"ל להר"ב לסתום [תיבה] בנקבים בלבד. דלא משמע כולי האי. אע"פ שהוא ל' רבים. אבל היה לו לפרש בהדיא דבנקובה בשתי רוחותיה מיירי. דהא אכתי לא שמעינן שיהו הנקבי' בשתי רוחות דוקא. וכ"ש למאי דמסיימה התוספתא זה כנגד זה. אבל במשמע נקבים אפי' מרוח אחת ובלבד שיהיו יותר מנקב א'. וכ"ש דאפשר למיטעי ולומר דלאו בדוקא בעינן נקבים וה"ה באחד סגי. אלא אורחא דמלתא נקט דאימא זיל בתר טעמ'. לאפוקי טומאה בנקב אחד נמי סגי. וכתב מהר"ם וז"ל נראה דלהכי בעינן שני נקבים לכל הפחות בשני דפנותיה זה כנגד זה. פי' בדופן שבמזרח ושבמערב או צפון ודרום [כלומר בכוורת העומדת על שוליה שכך היא עמידתה על שוליה. ולפיכך אסברה לה מהר"ם בכך ודו"ק]. דאי לית בה נקבים כלל לא היתה טומאה יוצאה אלא דרך פיה לחוץ. ולא לבית. ולא לתחתיה. ולא לע"ג. כדאמרינן במגדל דלעיל פ"ד ואי ליכא אלא חד נקב למעלה. נהי דע"ג טמא שטומאה יוצאת למעלה דרך נקב. תחתיה היה טהור כיון דאין שם נקב. או אם [היה נקב תחתיה ולא] (לא) היה נקב ע"ג. ע"ג היה טהור. להכי צריך שני נקבים זה כנגד זה פי' מזרח ומערב. או צפון ודרום. דכשיהפוך אותה על הנקב אז יהי' נקב א' למטה להביא טומאה תחתיה. ונקב אחד למעלה להביא טומאה על גבה. וא"ת אמאי כל תחתיה וכל ע"ג טמא לעיל [*נ"ל שתיבת לעיל הוא ט"ס] כיון דבלא נקב לא הי' טמא כלל ומשום דיש נקב טמא [*נ"ל שתיבת טמא הוא ט"ס] לא ה"ל לטמויי אלא כנגד הנקב ותו לא היכא דלא גביהא טפח. דהא טומאה רצוצה היא ואינה יכולה להתפשט. י"ל דוקא כשאין בה נקבים אז מפסיקים כותלי הכוורת בין מה שתחתיה ישעל גבה. כיון דפיה לחוץ ומשם טומאה יוצאה. אבל כשיש בה נקבים וסוף סוף טומאה יוצאה משם. אין המחיצות מפסיקות להציל. אלא כיון דכלי הוא וטומאה בתוכו כמאן דמלי טומאה דמי. ובוקעת טומאה כל כנגד הכלי בין מלמעלה בין מלמטה. זה הכלל של משנה זו. דהא דאמרינן דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. ה"מ כשהטומאה תחת הכלי או על גבה. אבל טומאה בתוך הכלי לא אמרינן שתבקע טומאה כל כנגד תחתיו וכל למעלה ממנו. אלא א"כ יש לו נקב למעלה טפח. בוקעת כל כנגדו למעלה. ואם יש לו נקב למטה בוקעת כל כנגדו למטה. אבל בלא נקב טפח. לא. משום דדרך טומאה לצאת דרך פי הכלי. ואין דרך טומאה לכנס. וכי יש לו נקבים טפח מלמעלה ומלמטה. הרי גם שם דרך טומאה לצאת. ואפילו בטומאה שבתוכה. [דכלים] נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. ודוקא כי מנחא מקצתה בבית. בין שפיה לחוץ בין שפיה לפנים דדרך טומאה לצאת שלא יטמא כל אשר בבית. לא אמרינן נעשים אהלים לטמא ולא לטהר אלא אם כן יש לה נקבים טפח. כדפרישית. אבל כי מנחא כולה באויר אמרינן נעשים אהלים לטמא. ולא לטהר. אפי' אין לה נקבים טפח. ולהכי לא קתני בסמוך במונחת באויר. בד"א שהיא מחולחלת וכו'. ולכשאגיע שם אפרש יותר בטוב בעזרת שמים. עכ"ד. ואני כבר פירשתי לעיל טעם אחר בהא דצריכין שיהיו שני נקבים זה כנגד זה והוא שע"י כן יצאה הכוורת מדין תורת אהל דרפ"ח ובאה לכלל מדת כלי גללים ותו לא מידי. וגם במונחת באויר צריכה שתהא מחולחלת ובשתי נקבים זה כנגד זה. ודלא קתני הכי התם אפרש שם בס"ד:
יכין
מלכת שלמה