יכין השחין כשנשחת העור ועלה במקומו בועא נקרא שחין: והמכוה כשנכווה העור ע"י אש או ע"י גוף קשה או לח שנתחמם מאש. ועלה במקומו בועא. נקרא מכוה. וכלקמן במשנה. ושחין ומכוה. כל עוד שהן מכה טרייה. אמ"ט בנגעים כלל. וכשנעשו צלקת. ר"ל שנרפאו רפוי גמור. אף שאין מקומן חלק כשאר העור. דין הנגע שם כנגע שבשאר עור הבשר. ומטמא גם במחיה. אבל מדכתיב שחין ונרפא היינו שהוא שחין ונרפא קצת. וכמו כן כתוב מחית המכוה. היינו שחיתה המכוה קצת. ור"ל שקרם על שניהן קרום כקליפת השום. ונראה על הקרום הזה א' מד' מראות דריש מכילתן. דהיינו שלג. סיד. צמר לבן. קרום ביצה [ועי' במראה כהן סי' ג וסי' ו] ובכה"ג מיירי הכא: מיטמאין בשבוע אחת ר"ל כשיש בשחין או מכוה הנ"ל בהרת כגריס. מתטמא לכה"פ שבוע א' שמסגירו. וכשלא יראה בו בסוף שבוע של הסגר סיט"ו נפטר: בשער לבן ובפשיון דכשיראה בו פשיון בסוף ההסגר או אפילו אחר שנפטר או שער לבן אפילו בתחלה יוחלט: איזה הוא השחין לקה בעץ או באבן או בגפת או במי טבריא מלת לקה בכ"מ. אינו דוקא לשון הכאה ממש. אלא לשון קלקול והפסד. וגם אינו לשון פועל אלא לשון פעול. כמו כמה לקו באצבע. וה"נ ר"ל שנלקה ונפסד עורו ע"י עץ וכו' שהוכה בו או שנדחף אלי' וכדומה ומה דקאמר לקה בגפת. ר"ל משום דגפת שהוא פסולת הזיתים אחר שנכבש שמנן כשמונח זמן רב צבור מתחמם ומתבער מאלי' ונגע בו אדם ונכווה בשרו עי"ז ונתקלקל עורו. ורבותא קמ"ל דאע"ג שנכווה. אפ"ה מדאין חמימות הגפת מכח אש רק מטבעו. לא מחשב מכוה. רק שחין מקרי: כל שאינו מחמת האש לאתויי עופרת במקום מחפורת שלו שכשמתגלה לאויר. מיד הוא מתחמם מעצמו. וכ"ש בעלה שחין בעור האדם מעצמו ע"י חמימות ארס שבתוך גוף האדם. אלא דזהו שחין ממש והתנא נקט הנך לרבותא. וכ"כ במכוה לא נקט התנא נכוה באש. דזה מכוה ממש היא ואין צריך לאשמעינן: נכוה בגחלת או ברמץ אפר חם. ונ"ל דגחלת דומיא דרמץ קתני. דשניהן מיירי אע"ג שאין בהם עוד שום נצוץ אש. רק שהן מוקדין עדיין מהאש שהי' בהם: כל שהוא מחמת האש לאתויי כל דבר גוש או לח שנתחמם באש: אין מצטרפין זה עם זה אם סמוכין יחד חצי גריס מכל א' אמ"צ להסגיר: ואין פושין מזה לזה כשסמוכים יחד גריס מכל א'. ופשה א' מהן לתוך חבירו לא מחשב פשיון לטמאו: ואין פושין לעור הבשר דכשפשה א' מהן לעור הבשר שסמוך להן. לא מחשב פשיון. אלא צריך שיפשה כל א' על הצרבת שיש תחתי': ולא עור הבשר פושה לתוכן ר"ל נגע שבעור הבשר אין פושה לתוכן: היו מורדין ר"ל ואם השחין או המכוה מוציאין ליחה [עי' פ"ו סי' נ"ח]: טהורין ר"ל אם יש אז עליהן נגע בא' מד' מראות. טהורה לגמרי: זו היא צרבת השחין האמורה בתורה דרק אז מטמא בא' הסימני' כבריש פרקן. דמה שאמרה תורה. ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה. צרבת השחין היא וטיהרו הכהן. ה"פ דמפני שצרבת השחין היא. לכן כשעמד בעינו שבוע א' יטהרו הכהן ולא יסגירו שוב הסגר ב' כבהרת שבעור הבשר: אף על פי שמקומן צלקת נארבע בל"א. והוא עור עב שניכר שהי' שם מכה: נדונין כעור הבשר דכשיולד שם נגע דינה כשאר נגע שבעור הבשר: ומקומה צרבת שחין ר"ל שהבהרת שיש שם ע"ג צרבת השחין הי' הצרבת והבהרת כל א' מהן גדול כסלע. מה דינה. וה"ה שהי' יכולין לשאל שאלה כזו במכוה רק נקטו שחין שמצוי טפי דאדם שומר א"ע שלא יכוה: לגדל שער לבן אינה ראויה דתוך כף היד אין מגדל שער: ולפשיון אינה פושה דבהרת שבשחין ומכוה אינו פושה רק על הצרבת שתחתיו. וזו הרי גדולה כהצרבת שתחתיו: ולמחיה אינה מטמא דמחיה אמ"ט בשחין ומכוה רק כשמקימה צלקת. ובשלמא בשאר עור הבשר שיש שם שחין ומכוה כה"ג. י"ל שמסגירו אולי יולד שם ש"ל. אבל תוך היד הרי גם לש"ל אין לחוש. ולמה יסגירו: אמר להן שמא תכנוס ותפשה אי"ל דה"ק שמא משתעמוד בעיניה בסוף ההסגר ויפטרנה ותחזור לאחר הפטור ותכנס לכגריס ותחזור ותפשה. ליתא דמשום פשיון כזה לא יחליטנו הכהן. מדעכ"פ לא פשתה על הגודל שהי' לה בשעה שפטרו מההסגר. דהרי בשני הזמנים הי' רק כסלע. והרי אפילו אם תוך ימי ההסגר נתמעטה עד כגריס. ובסוף השבוע מצא שחזר עד כסלע כבתחלת ההסגר טהור. וכ"ש כשפטרו מדעמד בעיני'. ולאחר הפטור כנס לכגריס וחזר ופשה לכסלע מכ"ש שנשאר בטהרתו. אלא ה"ק שמא בסוף שבועת ההסגר ימצא הכהן שנתמעטה עד כגריס. ויפטרנה דהרי אפילו היתה עומדת בעינה עד אז. הי' פוטרו. וכ"ש כשנתמעטה עד כגריס. ומדפטרו בשיעור גריס. כל זמן שתפשה אפילו מיד אחר שפטרו בכגריס מחשב פשיון ויוחלט. הא אילו לא הי' מסגירו השתא כשהיא כסלע. רק היה ממתין עד שיהי' כגריס. והי' מסגירו אז מדאפשר בפסיון. אז אפילו יפשה תוך שבועת ההסגר לא הי' הכהן מחליטו עדיין. עד שיראה בו הפסיון בסוף שבועת ההסגר: אמרו לו והלא מקומה כגריס ר"ל והלא מקומה בתורה שכתוב וכי יהי' בעורו שחין. מקובל לנו שהיא כגריס. ועלי' אמרה תורה להסגירו ז' ימים [ומתורץ בזה קושיא ו' שהקשינו בבועז]. ואי אמרת שגם על נגע שתוך ידו. שגדולה כהצרבת שתחתי'. גם על זה נאמרה הפרשה שתסגר. הרי באופן כזה א"א שתפשה לבסוף וגם א"א לומר שמסגירו מחשש שבסוף ההסגר. ימצא שכנסה עד לפתות מכגריס ויפטרנו. ואח"כ תחזור ותפשה. ליתא. דכיון דפטרו בפחות מכגריס. הו"ל הנגע הראשונה כליתא. וכשיראנו הכהן אח"כ בפסיון. נגע חדש הוא. ואינו מחליטו עדיין עבור שהיא גדולה יותר מהנגע הראשון שפטרו בה [ועי' פ"ד משנה ז' משא"כ לעיל הרי מיירי שפטרו הכהן ע"י שנתהווה הנגע כגריס רק שאח"כ פשה לכסלע מחשב שפיר פסיון]: להן לא שמעתי ר"ל אמת שכדבריכם כך הוא. דגם בכה"ג אמרה תורה שיסגיר. אבל אני לא שמעתי טעם בדבר. ומדכך קבלתי שגם בזה יסגיר. אולי כאן גזיה"כ הוא שיסגירו אף שא"א שיבוא לידי החלט. ואף שמסיים בו הפרשה שאפשר שיחליטו הכהן. עכ"פ כך קבלתי דלא בעינן בזה כולה קרא כדכתיב. והא דלא אמר טעם להסגר זה מכח סברא. כתלמידו ריב"ב בסיפא. ה"ט משום שהי' נזהר מלומר דבר בתורה מכח סברת עצמו אם לא שמע כן מרבו [כסוכה כ"ח א]: אמר לו רבי יהודה בן בתירא אלמד בו לשון שאלה הוא דשאל רשות מרבו לומר דעתו בזה: אמר לו שמא יולד לו שחין אחר חוצה לו ויפשה לתוכו הבהרת שבשחין א' יפשה לתוך הצרבת שבשחין האחר שסמוך לו שנולד מחדש: אמר לו חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים דבהטעם שאמרת נתת קיום וחיזוק לדברי חכמים שקבלתי מהן להסגיר נגע כזו. והי' כמלתא בלי טעמא. ועי"ז אפשר שהי' משתכח לבסוף ככל דבר בלי טעם. אבל ע"י דבריך נתת להם חיזוק [ומתורץ בזה גם קושיא ז' שהקשינו בבועז]:

מלכת שלמה השחין והמכוה מטמאים בשבוע אחד. אם נולד במקומם בהרת מסגירן ודוקא בשחין ומכוה שאין מורדין שעשו כקליפת השום דבעי הסגר כשנולדה במקומה בהרת אבל אם היו מורדין אין מטמאין בנגעים כדתנן לעיל ס"פ ו' הר"ש ז"ל. ואיני יודע מה משמיענו דהא בסמוך תנן לה בהדיא אלא שלשם פירש כל הצורך: איזהו השחין לקה וכו'. בת"כ פ' ו' דפרשת נגעים וכתב שם ספר קרבן אהרן ואפי' ר' יוסי דחשיב בפ' כירה לחמי טברא תולדת האור משום דחלפי אפתחא דגיהנם שמא יודה כאן דנידון משום שחין ולא משום מכוה כיון דהאי אור בידי שמים הוא ע"כ: