Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים וּמֵת, הָרִאשׁוֹנָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁנִיָּה, וְיוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה קוֹדְמִין לְיוֹרְשֵׁי שְׁנִיָּה. נָשָׂא אֶת הָרִאשׁוֹנָה וָמֵתָה, נָשָׂא שְׁנִיָּה וּמֵת הוּא, שְׁנִיָּה וְיוֹרְשֶׁיהָ קוֹדְמִים לְיוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה:
ברטנורה
מי שהיה. יורשי הראשונה קודמים ליורשי השניה. אם מתו נשיו אחריו עד שלא הספיקו לגבות:שניה ויורשיה קודמים. שהיא בעלת חוב, ויורשי ראשונה באים לירש מאביהן כתובת בנין דכרין, דהא אינון ירתון תנן, לפיכך פורעין את החוב תחלה ומה שנשאר יירשו. ודוקא כשנשבעה השניה על כתובתה אז היא או יורשיה נוטלים כתובתה. אבל אם מתה היא לאחר שמת בעלה ולא נשבעה על כתובתה, אין יורשיה נוטלים כלום מכתובתה, דקיימא לן אין אדם מוריש שבועה לבניו, כלומר ממון שאין אדם זוכה בו אלא בשבועה ומת קודם שנשבע. אותו ממון אין אדם מורישו לבניו:
תוסופות יום טוב
שניה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה. פירש הר"ב דיורשי ראשונה באים לירש כו' ומה שנשאר ירשו. וא"צ שיהא שם מותר דינר דתנן לקמן דמידי הוא טעמא להתקיים נחלה דאורייתא כמ"ש הר"ב בפרק ד' מ"י והכא בפרעון כתובת השניה מתקיים נחלה דאורייתא שכשמת נפלו נכסים לפני יורשים וכשיוצא שט"ח על אביהן אלו ואלו עושין מצוה לפרוע חובות אביהם והיא היא ירושתן. גמרא. ומ"ש הר"ב דקי"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו. עיין בפירושו משנה ז' פ"ז דשבועות ומ"ש שם:
יכין
מלכת שלמה
1.
If a man was married to two wives and died, the first wife takes precedence over the second, and the heirs of the first wife take precedence over the heirs of the second. If he married a first wife and she died and then he married a second wife and he died, the second wife and her heirs take precedence over the heirs of the first wife.משנה ב
מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים וּמֵתוּ וְאַחַר כָּךְ מֵת הוּא, וִיתוֹמִים מְבַקְשִׁים כְּתֻבַּת אִמָּן וְאֵין שָׁם אֶלָּא שְׁתֵּי כְתֻבּוֹת, חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה. הָיָה שָׁם מוֹתַר דִּינָר, אֵלּוּ נוֹטְלִין כְּתֻבַּת אִמָּן וְאֵלּוּ נוֹטְלִין כְּתֻבַּת אִמָּן. אִם אָמְרוּ יְתוֹמִים, אֲנַחְנוּ מַעֲלִים עַל נִכְסֵי אָבִינוּ יָתֵר דִּינָר, כְּדֵי שֶׁיִּטְּלוּ כְתֻבַּת אִמָּן, אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן, אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַנְּכָסִים בְּבֵית דִּין:
ברטנורה
ויתומים מבקשים כתובת אמן. שכתובה של אחת מרובה משל חברתה, ואומרים בניה כתובת בנין דכרין ניטול, וכן אתם, והשאר נחלוק:חולקים בשוה. כשאר כל הירושות, ואין נוטלים כתובת בנין דכרין:אם אמרו יתומים. בני הכתובה הגדולה:הרי אנו מעלין על נכסי אבינו. מעלין דמיהן לקבלם עלינו ביוקר כדי שיהיה שם מותר דינר ויטלו כתובת אמן:
תוסופות יום טוב
היה שם מותר. טעמא פירש הר"ב במשנה י' פרק ד':
דינר. בפרק דלקמן משנה ד' מצינו גם כן שיעור דינר ושם אכתוב בשם הרא"ש דלאו דוקא אבל הכא כתב בית יוסף בסימן קי"א וז"ל ומשמע בגמרא דמותר דינר דוקא בעינן אבל פחות מדינר לא הוי מותר ע"כ. ועיין משנה ב' פ"ו דערכין ומ"ש שם. גם במשנה ח' פרק ח' דפאה ומשנה ח' [צ"ל ה'] פ"ט דב"ב:
יכין
מלכת שלמה
2.
If a man was married to two wives and they died, and subsequently he died, and the orphans [of one of the wives] claim their mother’s kethubah and there is only enough for the two kethuboth,[all the orphans] they divide it equally. If there was a surplus of [at least] one dinar, these take their mother’s ketubah and these take their mothers ketubah. If the orphans [of one of the wives] says, “We are raising the estate of our father by a denar [more than the total amount of the kethuboth]”, in order that they can take their mother's kethubah, they are not listened to, rather the estate is evaluated by the court.משנה ג
הָיוּ שָׁם נְכָסִים בָּרָאוּי, אֵינָן כְּבַמֻּחְזָק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ יֶשׁ שָׁם נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת, אֵינוֹ כְלוּם, עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת יוֹתֵר עַל שְׁתֵּי הַכְּתֻבּוֹת דִּינָר:
ברטנורה
היו שם נכסים בראוי. כגון עסקא שביד אחרים או הלואה:אינן כבמוחזק. אינן נחשבים להיות כאילו הן מוחזקים בידו ויש כאן מותר דינר:שאין להם אחריות. מטלטלים:שיש להם אחריות. קרקעות. והלכה כרבי שמעון. ואף בזמן הזה דנהיגי דמטלטלי דיתמי משעבדי לבעל חוב, אין כתובת בנין דכרין נוהגת במטלטלין אלא בקרקעות:
תוסופות יום טוב
נכסים שאין להם אחריות וכו'. עיין בפירוש הר"ב משנה ה' פרק קמא דקידושין ומה שכתבתי שם בס"ד:
עד שיהיו שם נכסים שיש להן אחריות כו'. ולעיל פ"ד משנה י' כתבתי משמא דגמרא. דכתובת בנין דכרין לא נגבית אלא ממקרקעי ולפיכך כתב הרא"ש אהא דרבי שמעון דרבנן לא פליגי עליה בשיעור שתי כתובות עצמן דבעינן שיהא במקרקעי כשיעורן. דתנאי כתובה ככתובה [ומטלטלי לא משעבדי לכתובה לרבנן דרבי מאיר במשנה ז' פרק ח'] ולא פליגי אלא במותר משום דסברי דאף במטלטלי מתוקמא נחלה דאורייתא. עד כאן דבריו. אבל נראה לי דלהר"ב והרמב"ם שכתבו הלכה כרבי שמעון דסבירא להו דליכא פלוגתא כלל ולכולי עלמא בעינן שיהא אפילו המותר ממקרקעי דאי לא תימא הכי מנא להו לפסוק דלא כתנא קמא אלא דסבירא להו דליכא פלוגתא כלל. וכיוצא בזה שכתבתי בשם הרב רבינו ניסים לעיל בפרק ו' משנה ד'. והטור שסובר כדעת הרא"ש דאיכא פלוגתא פסק בסימן קי"א דבמותר אפילו במטלטלי סגי. אך נראה שהרמב"ם בחיבורו חזר בו שהרי פסק בפרק ט"ז מהלכות אישות דאפילו האידנא אינה נגבית אלא ממקרקעי ובפרק י"ט שכתב דין המותר לא התנה שיהא דוקא ממקרקעי והרי תנא דידן פירש ולפיכך לא הוה ליה לסתום אלא ודאי שסובר דרבי שמעון אליביה דנפשיה מפרש ותנא קמא פליג עליה במותר כדעת הרא"ש ואפילו במטלטלי סגי והלכה כמותו ולכך כתב בסתם שיהא מותר דינר דהיינו אפילו ממטלטלי כך נראה לי. ומ"ש הר"ב אף בזמן הזה כו' כתבתי הטעם לעיל בפרק ד' משנה י' בס"ד:
יכין
מלכת שלמה
3.
If there was property that would soon belong to the estate, it is not [regarded] as [property held] in possession. Rabbi Shimon says: even if there was movable property it is not regarded unless there was real estate worth one denar more than [the total amount of] the two kethuboth.משנה ד
מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שָׁלשׁ נָשִׁים וּמֵת, כְּתֻבָּתָהּ שֶׁל זוֹ מָנֶה וְשֶׁל זוֹ מָאתַיִם וְשֶׁל זוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְאֵין שָׁם אֶלָּא מָנֶה, חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה. הָיוּ שָׁם מָאתַיִם, שֶׁל מָנֶה נוֹטֶלֶת חֲמִשִּׁים, שֶׁל מָאתַיִם וְשֶׁל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה שֶׁל זָהָב. הָיוּ שָׁם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, שֶׁל מָנֶה נוֹטֶלֶת חֲמִשִּׁים, וְשֶׁל מָאתַיִם, מָנֶה, וְשֶׁל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, שִׁשָּׁה שֶׁל זָהָב. וְכֵן שְׁלֹשָׁה שֶׁהִטִּילוּ לְכִיס, פִּחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ, כָּךְ הֵן חוֹלְקִין:
ברטנורה
של זו מנה ושל זו מאתים כו׳ ושלשתן נחתמו ביום אחד. דאי בתלתא יומי, הקודמת בשטר קודמת בגיבוי. או שלא הניח אלא מטלטלין, שאין דין קדימה במטלטלין:חולקות בשוה. שהרי כח שלשתן שוה בשעבוד מנה דבכולהו איכא מנה:היו שם מאתים. אין לבעלת מנה שעבוד אלא במנה, אבל במנה שני אין שעבוד לשטר של בעלת מנה:של מנה נוטלת חמשים. בגמרא פריך, שלישית מנה היה ראוי שתטול והיאך נוטלת חמשים שהוא חצי מנה. ומשני, דמתניתין איירי דאמרה לה בעלת מאתים לבעלת מנה, דין ודברים אין לי עמך במנה המשועבד לך ולא יתמעט חלקך בשבילי, הלכך היא ובעלת שלש מאות חולקות אותו. ומפני שלא נתנה בעלת המאתים לבעלת המנה חלקה במתנה אלא אמרה לה שלא תריב עמה ובשבילה לא יתמעט חלקה, לאחר שלקחה בעלת המנה חמשים נשאר זכות בעלת המאתים שוה עם זכות בעלת השלש מאות במנה וחצי הנשאר, וכל אחת מהן נוטלת ג׳ דינרי זהב שהן שבעים וחמישה דינרים של כסף שכל דינר זהב הוא עשרים וחמשה דינרים של כסף:היו שם שלש מאות. מנה ראשון משועבד לכולם, והשני לבעלת מאתים ולבעלת שלש מאות, והשלישי לבעלת שלש מאות בלבד:של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה. כגון דאמרה להו בעלת שלש מאות לבעלת מנה ולבעלת מאתים, דין ודברים אין לי עמכם במנה, הלכך מנה הראשון חולקות בעלת מאתים ובעלת מנה, נמצאת בעלת מנה נוטלת חמשים, ומנה השני חולקות בעלת מאתים ובעלת שלש מאות, נמצאת בעלת מאתים נוטלת מנה, חמשים שחלקה מהמנה הראשון עם בעלת המנה, וחמשים מהמנה השני שחלקה עם בעלת השלש מאות. והמנה השלישי נוטלת כולו בעלת השלש מאות, נמצאת נוטלת ששה דינרי זהב שהם מנה ומחצה, המנה השלישי כולו שנשאר לה וחצי המנה שחלקה עם בעלת המאתים. ובגמרא מסיק דמתניתין רבי נתן היא ואינה הלכה, דאמר רבי אין אני רואה דבריו של רבי נתן בזה, אלא חולקות בשוה, דהואיל וכל נכסיו אחראין לכתובה כל שלשת המנים משועבדים לבעלת המנה כשאר חברותיה, עד שתגבה כל כתובתה, הלכך חולקות בשוה, וכך נוטלת בעלת המנה כמו בעלת המאתים ושלש מאות. אבל בשלשה שהטילו מעות לכיס זה מנה וזה מאתים וזה שלש מאות דהתם שבח שהשביחו מעותיהן קא שקלי, דינא הוא שכל אחד יטול לפי מעותיו. ודוקא כשהשביחו מחמת המעות עצמן כגון שנשתנה המטבע או הוסיפו עליו או פחתו אז חולקים השבח וההפסד לפי הממון. אבל אם קנו סחורה מן המעות שהטילו לכיס והרויחו בסחורה או הפסידו, אין מחלקים הריוח וההפסד אלא לפי מספר השותפין ולא לפי הממון, וכך נוטל בהפסד ובשבח מי שנותן בכיס מעות מועטים כמו אותו שנתן מעות מרובים אם לא התנו תחלה שיחלקו לפי ממון. וכן דנים בכל בתי דינים:
תוסופות יום טוב
של זו מנה ושל זו מאתים כו'. כתב הר"ב ושלשתן נחתמו ביום אחד. עיין במשנה דלקמן. ומה שכתב הר"ב או שלא הניח אלא מטלטלין כו' וכ"כ הרמב"ם. וכשתפסו מחיים דאי לא תימא הכי מתניתין דלא כהלכתא דמשנה ז' פרק ח'. ובגמרא איכא אוקימתא הכי אבל לאותה אוקימתא לא מוקמינן לקמן בדכתבה דין ודברים כו' אלא בשתי תפיסות. רישא דהיו שם מאתים וכו' דנפלו ע"ה בחד זימנא וקכ"ה בחד זימנא סיפא דנפלו ע"ה בחד זימנא ומאתים וחמשה ועשרים בחד זימנא [*ופירש"י דנפלו ע"ה בחד זימנא ובאו לדין עליהם אמרינן להו חולקות בשוה שהרי שעבוד שלשתן על מנה וקכ"ה בחד זימנא בעלת מנה כבר גבתה כ"ה ובאת לריב על ע"ה הלכך ע"ה משועבדים לכולנה וחולקין אותם הרי ביד כל אחת חמשים. והמותר אין לבעלת מנה חלק בו היינו דקאמר של מאתים ושל שלש מאות שלשה שלשה של זהב. סיפא בשתי תפיסות כו' ורכ"ה בחד זימנא. ע"ה מינייהו יד כולן שוין בהן ובעלת מאתים [צ"ל מנה] שלא גבתה בתפיסה ראשונה אלא עשרים וחמשה באה לריב על שניה על מאה שבעים וחמשה ופלגי ע"ה בין שלשתן ומאה בין בעלת מאתים ובעלת שלש מאות וחצי מאה שלישית שנשאר כולו לבעלת שלש מאות נמצאת של מנה נוטלת חמשים. ושל מאתים מנה. ושל שלש מאות מאה וחמשים שהן ששה דנרי זהב] וצריך לומר דאף על גב דתפיסה מחיים בעינן ומחיים תפסום דמכל מקום כשבאו לדין לפנינו הביאו בשתי תפיסות וכשבאו בראשונה לא ידעינן בתפיסה שניה ויצא הדין וחלקו כבר קודם שבאו לפנינו בתפיסה שניה דאי לא תימא הכי כיון דאין דין קדימה במטלטלין יחלקו בשוה והכי דייק לישנא דרש"י ולא נמצא להן מאתים בפ"א אלא בב' פעמים כלומר שעל פי האמת יש להן הכל אלא שבפנינו לא נמצאו להן כו'. דאל"כ למאי הוצרך להאריך בזה הלשון כלל דהיא היא לישנא דבשתי תפיסות עצמו ומאי מפרש אלא כמו שכתבתי. והר"ן בריש פרק דלקמן כתב דליכא למימר דתפסה מחיים דאם כן קודם שהגיע זמנה לגבות כבר באה תפיסה שנייה. אלא דבתפיסה דלאחר מיתה מיירי ובמעות דלא אמרו דתפיסה דלאחר מיתה לא מהני אלא במטלטלין דמ"מ מחסרי גוביינא אבל במעות לא שהרי כבר נפרעה ע"כ. אבל לשון רש"י בשתי תפיסות שתפסו מטלטלין לכתובתן ע"כ. וצריך לומר כמ"ש. ומה שלא פירשו הרמב"ם והר"ב דדוקא בשתי תפיסות יש לומר דניחא להו לאוקמי מתניתין בחד אוקימתא דהיינו בדכתבה ובין בשכתובות שלשתן ביום אחד ובין שאין זמנם שוה ובמטלטלים ממאי דמוקים בשתי תפיסות ושתיהן היו מחיים אלא שלא באו לפנינו בפעם אחת ורבינא לרווחא דמלתא קאמר. ומיהו מכל מקום תפיסה מחיים היה להרמב"ם ולהר"ב לפרש. הלכך נראה שזה שכתבו לא כתבו לדין המשנה. אלא לדידן דהאידנא אף מטלטלי משתעבדי לכתובה מתקנת הגאונים כמ"ש הרמב"ם בפרק י"ו מה"א וכיוצא בזה בר"פ דלקמן:
של מנה נוטלת חמשים. כתב הר"ב בגמרא פריך וכו' ומשני דמתניתין איירי דא"ל וכו' ונראה בעיני דמיירי נמי בשקנו מידה כדלקמן ריש מתניתין ו' דמאי שנא. ומ"ש ומפני שלא נתנה כו' וז"ל רש"י מדין ודברים סליקית נפשאי לא נתתי חלקי במתנה ומה שגבת לא בשליחותי גבת שתאמר לי נטלה זו חלקך אני סלקתי עצמי מלריב לה ומלמעט חלקה במנה וגבר ידה לגבות חצי המנה בשעבוד שטרה עכשיו אני באה לחלוק עמך בנותר שלא סלקתי עצמי מלריב עמך ושעבודי ושעבודך שוים ע"כ ומ"מ אין דין ודברים מסולקים מהדין הזה שיש מקום לבעל דין לחלוק ולומר שתוכל בעלת השלש מאות לומר לה הרי מנה מונח ובין שלשתנו נחלוק ולמה מפני שסלקת נפשך לא אטול אני חלקי שבכל המנה והתוס' כתבו דא"ל מדין ודברים סליקית נפשאי לא אתפרש שפיר טעמא דהא מלתא ע"כ. והפוסקים לא כתבו זה הדין ואע"פ שלכאורה רבי דפסקינן כמותו אינו חולק עם רבי נתן בזה בשכותב ונ"מ נמי לדידיה כגון אם אין כאן אלא מנה בלבד וכתבה בעלת מאתים לבעלת מנה שנוטלת בעלת מנה חמשים והיה מן הדין שבעלת ג' מאות תטול ל"ג ושליש אבל בטענה דמדין ודברים סליקית כו' אינה נוטלת אלא כ"ה ואולי לפי דלא אתפרש טעמא סוברים שרבי חולק בכל אע"פ שלא אמר אלא בזה הלשון אין אני רואה דבריו של ר' נתן בזה אלא חולקות בשוה וכתבו עוד התוספות ולא ידעתי אמאי לא משני כגון שכתבה בעלת ש' ובעלת ר' לבעלת ק' דין ודברים אין לנו עמך בכ"ה ע"כ. ומיהו בזה לא הקשו כלום דכיון דבעל הגמרא סובר שהדין הוא כך שתוכל לטעון מדין ודברים סליקת נפשאי וכו' א"כ טובא קמ"ל מתניתין משא"כ אילו היה דין המשנה ששתיהן כתבו לבעלת הק' מאי קמ"ל במלתא דפשיטא יותר מביעתא בכותחא:
היו שם ג' מאות של מנה נוטלת חמשים כו'. כתב הר"ב כגון דאמרה להו בעלת שלש מאות כו' וכתב הר"ן דלאשמעינן דלא תימא בשלמא רישא כיון דאסתלקא לה (רישא) בעלת מנה לגמרי ודאי דעתה של בעלת מאתים היה שתטול בעלת מנה נ' שהרי אין לה לחלוק עמה עוד אבל בסיפא דמצי אמרה בעלת ש' לבעלת ר' לא להוסיף על חלקך נסתלקתי ממנה ראשון אלא לא רציתי לטרוח כל כך בחלוקות וסמכתי שאבא לחשבון עמך במנה שני שיש לנו לחלוק קמ"ל זה נ"ל ע"כ:
וכן שלשה. כלומר כד אתרמי כבבא דסיפא דמתניתין כ"כ הרי"ף דודאי שאין דיניהם שווין דבכתובה דוקא כשכתבה דין ודברים כו' אלא כלומר כד אתרמי כו':
שהטילו לכיס. פירש הר"ב מעות לקנות סחורה לשכר. רש"י:
פחתו או הותירו. כתב הר"ב ודוקא כשהשביחו מחמת מעות עצמן כגון שנשתנה המטבע מסיים הרמב"ם או הוסיפו עליו בחלוף או פחתו על דרך זה עד כאן. ונראה דעתו כדעת רש"י שמפרש שנשאו ונתנו במעות ואפילו הכי חולקין לפי המעות וכל חד מאי דיהיב שקיל. פירש טור ח"מ סימן קע"ו הואיל ואין להם אלא סכום הראשון וז"ל התוספות שלדעת [כן] נשתתפו יחד שאם לא ירויחו אלא חלוף המעות שבשביל ריוח מועט כזה לא יקפידו אלא כל אחד וא' יקח חשבון מעותיו ע"כ. אבל הרמב"ם בחבורו כתב בפרק ד' מהלכות שותפין וז"ל אם המעות קיימים ועדיין לא הוציאו אותן ופחתו או הותירו מחמת המטבע ששינה המלך או אנשי המדינה חולקין השכר או ההפסד לפי המעות עד כאן. וזה נראה ודאי כדעת הרמ"ה בטור ח"מ דדוקא כשנשתתפו במעות ועלה בהם ריוח או הפסד בלא עסק וכו' דאפילו לא נשתתפו אלא היה לכל אחד מעותיו בביתו היה עולה לו זה הריוח או ההפסד וכתב הטור דכדבריו מסתברא וכן יש לפרש דעת הר"ב. ומ"ש עוד אבל אם קנו סחורה אין מחלקים הריוח וההפסד אלא לפי מספר השותפים וכן לשון הרמב"ם בפירושו. וכפי פשטא דמלתא משמע דבכל מיני סחורה הדין כן. וז"ל הרא"ש וכן דעת רוב המפרשים שבכל מיני שיתוף סחורות אם נשתתפו בסתם לוקח המועט כמרובה בשכר ובהפסד והטעם כמפורש בירושלמי או משום דאיבעי ליה לאתנויי בעל המאתים שיטול בריוח כפי הקרן ומדלא התנה אנו אומדים דעתו שהסכים שיטול בעל המנה חצי הריוח לפי שהוא חריף ובקי במשא ומתן או שום אמתלא אחרת לפי שדרך כל המשתתפים להתנות לחלוק הריוח לפי הקרן ומדלא התנה אומדנא דמוכח הוא ע"כ. אבל הרמב"ם בחבורו שם כתב בענין אחר דדוקא לסחורה שאינה עומדת לחלק אלא למוכרה ביחד ומכרו ביחד דזו הסתורה כל חלקיה מצטרפין יחד וא"א לזה בלא זה ומשום הכי חולקין בשוה אבל בדבר העומד לחלק ולא מכרוהו כגון שור שטבחוהו ומכרו הבשר או חלקוהו ביניהם כיון דהחתיכות אינן צריכין זה לזה ועומדין לחלק חולקין לפי מעותיהן. ועיין מ"ש רפ"ד דב"ק:
יכין
מלכת שלמה
4.
If a man who was married to three wives died, and the kethubah of one was a maneh, and of the other two hundred zuz, and of the third three hundred zuz and the estate [was worth] only one maneh they divide it equally. If the estate [was worth] two hundred zuz [the woman whose ketubah] is a maneh receives fifty zuz [and the woman whose ketubah] was two hundred and [the woman whose ketubah] was three hundred [receive each] three gold denarii (=seventy-five. If the estate [was worth] three hundred zuz, [the woman whose ketubah] was a maneh receives fifty zuz and [the woman whose ketubah] was two hundred [receives] a maneh and [the woman whose ketubah] was worth three hundred [receives] six gold denarii (=one hundred and fifty. Similarly, if three persons contributed to a joint fund and the fund lost or gained they share in the same manner.משנה ה
מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי אַרְבַּע נָשִׁים וּמֵת, הָרִאשׁוֹנָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁנִיָּה, וּשְׁנִיָּה לַשְּׁלִישִׁית, וּשְׁלִישִׁית לָרְבִיעִית. הָרִאשׁוֹנָה נִשְׁבַּעַת לַשְּׁנִיָּה, וּשְׁנִיָּה לַשְּׁלִישִׁית, וּשְׁלִישִׁית לָרְבִיעִית, וְהָרְבִיעִית נִפְרַעַת שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה. בֶּן נַנָּס אוֹמֵר, וְכִי מִפְּנֵי שֶׁהִיא אַחֲרוֹנָה נִשְׂכֶּרֶת, אַף הִיא לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. הָיוּ יוֹצְאוֹת כֻּלָּן בְּיוֹם אֶחָד, כָּל הַקּוֹדֶמֶת לַחֲבֶרְתָּהּ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, זָכְתָה. וְכָךְ הָיוּ כוֹתְבִין בִּירוּשָׁלַיִם שָׁעוֹת. הָיוּ כֻלָּן יוֹצְאוֹת בְּשָׁעָה אַחַת וְאֵין שָׁם אֶלָּא מָנֶה, חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה:
ברטנורה
הראשונה קודמת לשניה. אותה שזמן כתובתה מוקדם קודמת לשניה שזמנה מאוחר. וכן כולם:הראשונה נשבעת לשניה. אם שניה טוענת השבעי לי שלא גבית משל בעלי כלום, דלמא לא ישאר לי ממה שאגבה כתובתי. ואף שלישית תאמר כן לשניה, ורביעית לשלישית. אבל הרביעית נפרעת שלא בשבועה, וכגון שאין שם יורש או בעל חוב אחר שישביעה:בן ננס אומר כו׳ פלוגתייהו דתנא קמא ובן ננס מפרש בגמרא כגון שנמצאת שדה אחת מאלו השדות שגבו השלש נשים הראשונות, שאינה שלו, שנודע שגזלה וסוף שיבואו בעליה ויטלוה, וכשבאה הרביעית לגבות כתובתה משדה רביעית באה זאת ואומרת לה למחר יבא הנגזל ויטול שדהו מידי, רצוני שתשבעי לי שלא גבית כתובתיך בחיי הבעל. תנא קמא סבר בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה, הלכך למה תשבע, אם יבא הנגזל ויטרוף מזו תחזור היא על הרביעית ותטול ממנה מה שגבתה, דהויא לה רביעית בעל חוב מאוחר. ובן ננס סבר, בעל חוב מאוחר שקדם וגבה, מה שגבה גבה, ואם תחזיק זאת אין השלישית יכולה לחזור עליה, ולכך תשבע לה שלא גבתה מנכסי בעלה כלום. והלכה כתנא קמא. וממילא שמעינן שאם תפסה מטלטלין שצריכה לישבע לדברי הכל כיון שאין דין קדימה במטלטלין ומה שגבה גבה:
תוסופות יום טוב
מי שהיה נשוי ארבע נשים. אע"ג דפלוגתא דתנא קמא ובן ננס שייכים בב' נשים נקט טפי לאשמעינן דשבועה לאחד שבועה למאה וכי נשבעה ראשונה לשניה אינה צריכה לישבע לשלישית. ואיצטריך לאשמעינן בארבעה דלא תימא משום דשלישית אינה נשבעת עוד כיון שהיא אחרונה. שמא כבר נתקבלה כתובתה. ולכך אמרו שהראשונה אינה נשבעת עוד לשלישית אבל אם היתה נשבעת אותה שלישית כגון שיש רביעית. דהשתא ידעינן דלא נתקבלה כתובתה ה"א דנחמיר טפי ותשבע גם לשלישית אע"פ שכבר נשבעה לשניה להכי תנינא ד' נשים. תוספות:
הראשונה נשבעת לשניה. כתב הר"ב אם שניה טוענת השבעי לי וכו' וכן לשון רש"י וצריך לי עיון דמידי הוא טעמא דנשבעת בטענת שמא אלא לפי שזהו בכלל מנכסים משועבדים דלא תפרע אלא בשבועה כדתנן פרק דלעיל משנה ז' ח' דמה לי מכר מה לי לוה או נתחייב באיזה ענין שיהיה שנמצא אלו נכסים משועבדים לו והלה בא לגבותן ואם כן אפילו בלא טענה תהא נשבעת דאנן טענינן שתשבע כמו שפירשתי לעיל שם:
והרביעית נפרעת שלא בשבועה. כתב הר"ב וכגון שאין שם יורש פירש אפילו גדול דהא דתנן במשנה ז' פרק דלעיל מנכסי יתומים היינו בין גדולים בין קטנים כן מסקנת הפוסקים:
בן ננס אומר וכי מפני שהיא אחרונה נשכרה כו'. כתב הר"ב מפרש בגמרא כגון שנמצאת שדה אחת כו' שנודע שגזלה כו' וכן פירש"י וכתבו התוספות וקשה לרבי דמסתמא כשמשביעין הרביעית משמע שעדיין לא גבתה מדקתני גבי רביעית נפרעת לא תפרע והואיל וכן הקודמת לה למה אינה לוקחת אותה שדה דבבירור שלו ואין סברא לומר שנמצאת אחת מהן שדה שאינו שלו ואינו ידוע איזו. ועוד ק"ל מאי קאמר בן ננס וכי מפני שהיא אחרונה נשכרה. נפסדה קאמר [ת"ק] שאינו נשבעת לפי שאין גבייתה כלום שהקודמת לה נוטלת אותה שדה והיכא שהאחרונה נפרעת כגון שלא נמצאת אחת מהן שאינה שלו התם מודה נמי בן ננס דנפרעת שלא בשבועה. ע"כ נראה כפר"ח דאפילו לא נמצאת פליגי דקאמר בן ננס שנשבעת הרביעית משום חשש שמא תמצא אחת מהן שדה שאינה שלו ולא יוכלו אח"כ לחזור עליה דמה שגבתה גבתה ע"כ:
היו יוצאות כולן ביום אחד. כלומר יוצאות לפנינו ומלמדות שכולן [נכתבו] ביום אחד. רש"י:
ואין שם אלא מנה. שהיא הכתובה הפחותה בתורתנו. רמב"ם:
חולקות בשוה. צ"ע מאי קמל"ן תנינא בריש מתניתין דלעיל:
יכין
מלכת שלמה
5.
If a man who was married to four wives died, his first wife takes precedence over the second, the second over the third and the third over the fourth. The first must take an oath to the second, the second to the third, and the third to the fourth, and the fourth recovers payment without an oath. Ben Nannus says: Should she be rewarded because she is the last? She too may not exact payment except by an oath. If all were issued on the same day then the woman [whose kethubah] preceded that of the other, even if only by one hour, gets [her ketubah first]. And so it was the custom in Jerusalem to write the hours. If all kethuboth were issued at the same hour and the estate is worth no more than a maneh, they divide it equally.משנה ו
מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים, וּמָכַר אֶת שָׂדֵהוּ, וְכָתְבָה רִאשׁוֹנָה לַלּוֹקֵחַ דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמָּךְ, הַשְּׁנִיָּה מוֹצִיאָה מֵהַלּוֹקֵחַ, וְרִאשׁוֹנָה מִן הַשְּׁנִיָּה, וְהַלּוֹקֵחַ מִן הָרִאשׁוֹנָה, וְחוֹזְרוֹת חֲלִילָה עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ פְשָׁרָה בֵינֵיהֶם. וְכֵן בַּעַל חוֹב. וְכֵן אִשָּׁה בַעֲלַת חוֹב:
ברטנורה
וכתבה ראשונה ללוקח וכו׳ וכגון שקנו מידה. ובגמרא פריך, ותימא נחת רוח עשיתי לבעלי. ומשני, כגון שמכר הבעל שדה זו לאיש אחר קודם לזה ולא רצתה האשה לחתום לו, ולזה חתמה, דאם איתא דנחת רוח עושה לבעלה היתה חותמת לראשון:פשרה. ביצוע. לא כולו לזה ולא כולו לזה. ולשון פושרין הוא, לא חמים ולא קרים:וכן בעל חוב. ושני לקוחות. ראובן נושה בשמעון מנה ולו שתי שדות ומכרן לשנים זו בחמשים וזו בחמשים וכתב בעל חוב ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך, בעל חוב נוטל מיד הראשון, שהרי אינו יכול לומר לו הנחתי לך מקום שתגבה ממנו, שחובו כנגד שניהם ולוקח ראשון מוציא מיד השני, ובעל חוב חוזר ומוציא את זו מן הראשון, ולוקח שני מבעל חוב, וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה:וכן אשה בעלת חוב. שהיה לה כתובתה על בעלה ומכר שתי שדותיו לשנים ואין בשניהם אלא כדי כתובתה, וכתבה לשני דין ודברים אין לי עמך, האשה מוציאה מיד לוקח ראשון. והוא מן השני, והשני מן האשה [והאשה מן הראשון] ולוקח ראשון מיד השני, וחוזרים חלילה:
תוסופות יום טוב
וכתבה ראשונה כו'. כתב הר"ב וכגון שקנו מידה. גמרא. ופירשו התוספות דדמיא לנשואה דר"פ דלעיל. שאין הבעל מסתלק אלא ע"י קנין וה"נ היא אינה מסתלקת אלא על ידי קנין. ומ"ש הר"ב ובגמרא פריך ותימא נחת רוח וכו' מי לא תנן [במשנה ו' פ"ה דגיטין] לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל וכתבו התוספות ליכא לשנויי בלקח מהאשה תחלה דאז הוי קיים. כדקתני סיפא. לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים. דבמתניתין משמע דלאחר מכירת השדה כתבה ללוקח דהכי קתני ומכר שדהו וכתבה ע"כ:
וכן בעל חוב וכן אשה בעלת חוב. צריכא דאי מקמייתא ה"א הראשונה מוציאה מיד השניה כיון דאין לשניה כל כך פסידא שתוכל לגבות מבעלה ושעבודה של ראשונה קודם ובדין (תפסה) [צ"ל הוציאה] אבל ב"ח מלקוחות לא. ואי אשמעינן בעל חוב מלוקח כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אבל אשה ב"ח מלוקח לא להכי צריכי כולהו. תוספות. ופירש בעל חכמת שלמה דר"ל דבאשה שהשניה לא היתה לה אלא שעבוד בעלמא נוכל לומר שאם יהיה נכסים לבעלה שתוכל לגבות עוד וא"כ אף שסילקה הראשונה עצמה מן השדה מ"מ שיעבודה קודם אבל גבי לוקח שקנה השדה והוי שלו ממש ואף השדה השנית שטרף בעד שדה [זו] הוי כשלו דס"ס לוקח הוא גבי שדה והשניה במקום השדה הראשונה עומדת א"כ נימא מאחר שסילק ב"ח את עצמו מאותה השדה שהוא של לוקח א"כ ה"א דשוב לא יוכל לחזור ולגבות וק"ל עכ"ל:
יכין
מלכת שלמה